728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

החופש להתבטא בראש חוצות

החופש להתבטא בראש חוצות
מקומו של חופש הביטוי הפוליטי במרחב הציבורי.אילוסטרציה.

חופש הביטוי במרחב הציבורי: העליון דחה ערעור שהגישה עיריית גבעת שמואל על האיסור למנוע את פרסומן של מודעות בעלות תוכן פוליטי על שלטי חוצות בשטחה

שופטי בית המשפט העליון נדרשו לשאלת חופש הביטוי הפוליטי ומקומו במרחב הציבורי, במסגרת דיון בערעור שהגישה עיריית גבעת שמואל על החלטה שקבעה כי לא הייתה רשאית למנוע פרסומן של מודעות בעלות תוכן פוליטי על שלטי חוצות.
 

בית המשפט העליון קבע השבוע, שהחלטת העיריה להסיר שלטי חוצות של מכון אריק לפיוס, סובלנות ושלום, אינה מעוגנת בפקודת העיריות וחוק העזר העירוני, ולפיכך הסרת השלטים, נעשתה שלא כדין. השופט יורם דנציגר התייחס בהחלטה ל"ניסיונות חוזרים ונשנים לאתגר את מעמדו של חופש הביטוי בהקשרים יצירתיים ומגוונים" וקבע כי ראוי להוסיף אמירה ברורה לפיה ביקורת על המדינה ומוסדותיה היא חלק אינהרנטי והכרחי לשם קיומה של חברה דמוקרטית ולפיכך יש לשמור מכל משמר על זכותו של האזרח הקטן להתבטא נגד השלטון.

 

מכון אריק – ע"ש אריה פרנקנטל, שנרצח ב-94' בידי חוליה של חמאס – הוקם במטרה להביא לפיוס בין שני העמים, הישראלי והפלסטיני, באמצעות פעולות חינוכיות. המכון פועל, כהגדרתו "להעמקת ההבנה ההדדית של ההסטוריה, הצרכים הלאומיים והזכויות האנושיות של שתי האוכלוסיות". כמו כן, המכון פועל "להסרת החסמים הפסיכולוגיים בחברות הישראליות והפלסטיניות, על מנת לקדם את תהליך השלום בין שני העמים ולעורר שיח ציבורי על הסכסוך הישראלי- פלסטיני.
 

במהלך 2015 הציב מכון אריק  את שלטי החוצות בגבעת שמואל, באמצעות חברת מקסימדיה, שזכתה במכרז לפרסום ברחבי העיר. ואולם עיריית גבעת שמואל החליטה להסיר את שלטי החוצות הללו, בנימוק שאין לפרסם מודעות מעין אלה, הנושאות, כדבריה, מטען פוליטי, בשטחים שנועדו לפרסום מסחרי. עוד טענה העירייה כי המודעות של מכון אריק פוגעות ברגשות הציבור.
 

אנשי המכון לא השלימו עם החלטת העירייה להסיר את השלטים והגישו נגדה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט קיבל את העתירה וחייב את העירייה בהוצאות המשפט, לאחר שקבע כי תוכן השלטים אינו מהווה עבירה פלילית וגם אינו פוגע ברגשות הציבור ולפיכך לעירייה אין הצדקה להגביל את חופש הביטוי ללא עיגון בחוק.
 

עיריית גבעת שמואל ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים. לטענתה, באמצעות עורכי הדין שחר בן עמי ואיילתה אלה, פקודת העיריות וחוק העזר העירוני מסמיכים אותה להחליט כי בשלטי חוצות המצויים מסוימים בעיר יופיעו פרסומים מסחריים בלבד. עוד טענה העירייה כי ההצדקה להגביל את סוגי הפרסום בשטחים המסחריים נובעת מכך שהפרסום בהם מסור לחברות פרטיות שזכו במכרזים, ולכן קשה יותר לפקח עליו.
 

"קיים חשש שמא חברות הפרסום הפרטיות יהפכו לגורם מכריע בשאלה אילו תכנים פוליטיים יפורסמו בחוצות העיר, בלי שיהיה ניתן לפקח על ההחלטות שהן יקבלו", טענו באי כוח העירייה. "מכאן", הם הוסיפו, "יש מקום להגביל מראש את יכולתן של החברות הפרטיות "לשלוט " בתוכן, בייחוד כשמדובר בתוכן פוליטי.

 


השופט דנציגר: "ביקורת על המדינה מוסדותיה היא חלק אינהרנטי והכרחי לשם קיומה של חברה דמוקרטית. השתקתה משולה לפגיעה בעמודי התווך של החברה הדמוקרטית. לפיכך, בייחוד בהקשרים אלו, יש לשמור מכל משמר על זכותו של האזרח הקטן להתבטא נגד השלטון"


 

באי כוח המכון, עורכי הדין גלעד שר וחן לניר, טענו כי החלטת העירייה לייחד שטחים לפרסומים מסחריים בלבד, פוגעת בחופש הביטוי הפוליטי שלו. לדבריהם, פקודת העיריות וחוק העזר תכליתם לאפשר לעירייה לפקח על הפרסום בעיר בעיקר במובן הצורני- אסתטי, כגון גודל השילוט, צורתו, החומרים שמהם הוא ייבנה וכיוצא באלה. לעומת זאת, סמכות העירייה להתערב בתוכנן של המודעות מוגבלת רק למקרים שבהם הפרסום עלול להיות בגדר עבירה פלילית או שהוא פוגע ברגשות הציבור, מה שאינו תקף במקרה של המודעות שהמכון הציב.
 

המכון גם שלל את טענת העירייה ולפיה החברות הפרטיות עלולות לשלוט בתכנים הפוליטיים של שלטי החוצות, שהרי החברות פועלות ברישיון ובפיקוח העירייה.
 

השופט יורם דנציגר ציין בפסק הדין כי המגבלה על חופש הביטוי בתחום שלטי החוצות היא יחסית ולא מוחלטת. "היא מונעת מהמכון מלהביע את דעתו באופן מסוים בלבד ולא באופן קטגורי". לדבריו, בית המשפט העליון קבע לא אחת כי הסמכות הנתונה לראש העירייה להטיל מגבלות על תוכנן של מודעות במרחב העירוני מכוחם של פקודת העיריות וחוק העזר העירוני היא מצומצמת מאוד. השופט ציטט את נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרון ברק, שקבע כי סמכות זו בעניין שלטי החוצות נוגעת להקשרים טכניים, כגון גודל המודעה, צורתה, אופן הדבקתה ומשך הזמן שהיא תהיה מודבקת ובמילים אחרות: צורתו האסתטית הכללית של לוח המודעות.
 
"ואולם", הבהיר השופט דנציגר, "אין לראות בסמכות זו הנתונה לראש העירייה ככזו המאפשרת לו להטיל מגבלות רחבות על תוכנן של המודעות, בייחוד כשמדובר בביטויים בעלי גוון פוליטי. השופטים ציינו כי בעבר כבר נפסק שעירייה אינה רשאית לסרב לפרסום של מודעה פוליטית שבה נכתב "יוסי שריד – שמש של ערפאת". השופט ציין כי הרף להטלת מגבלה על חופש הביטוי בשל פגיעה ברגשות הציבור, בפרט בהקשר הפוליטי, הוא גבוה ביותר ומוגבל למקרים בהם הפגיעה "מזעזעת את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית". הוא הציע לדחות את הערעור שהגישה העירייה ולחייב אותה בהוצאות המשפט.

 


השופט הנדל כתב כי חופש הביטוי הפוליטי אינו עומד למבחן כעשר עסקינן בהבעת דיעות המצויות בקונצנזוס. הקושי מתעורר כאשר אדם חפץ להביע דיעות המצויות הרחק מההסכמה המקובלת."דמוקרטיה חזקה ואמיתית חייבת לוודא שהתמודדות עם דיעות כאלה לא תהיה בדרך של איסור מגבוה על הפצתן, אלא בדרך הוויכוח הגלוי והחופשי"


 

דנציגר הוסיף והעיר כי "חופש הביטוי זוכה כיום למעמד איתן בחברה הישראלית, מעמד בכורה שניצב לצד הזכויות החשובות ביותר. מעמדו הנישא הוא פרי עמל קשה מאוד שהושקע לאורך השנים על ידי אזרחי המדינה וכלל גופיה ומוסדותיה. עם זאת, לא לעולם חוסן. בזמנים אלו אנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים לאתגר את מעמדו, וההקשרים הם יצירתיים ומגוונים: החל מחופש הביטוי בתחומי העיתונות והאומנות, עובר בחופש הביטוי באקדמיה וכלה בחופש הביטוי במגרש הפוליטי. כל מקרה ראוי, כמובן לבחינה משלו. עם זאת, חושב לעמוד על כך שבחלק ניכר מהמקרים – כמו במקרה דנן – הניסיון לכרסם בחופש הביטוי בא דווקא מצד השלטון. הדבר מטריד, במיוחד כאשר הוא מפונה כנגד קבוצות מיעוט או קבוצות שוליים בחברה, המבקשות לבקר את השלטון ומוסדותיו. ביקורת על המדינה מוסדותיה היא חלק אינהרנטי והכרחי לשם קיומה של חברה דמוקרטית. השתקתה משולה לפגיעה בעמודי התווך של החברה הדמוקרטית. לפיכך, בייחוד בהקשרים אלו, יש לשמור מכל משמר על זכותו של האזרח הקטן להתבטא נגד השלטון. כך ייעשה תמיד וכך ייעשה גם במקרה דנן".
 

השופט אליקים רובינשטיין, שהצטרף להחלטתו של דנציגר, אמר כי דווקא חש פגיעה ברגשותיו מן המסר של מכון אריק, מכיוון שהמסר הישיר ממנו הוא כי המדינה איננה שוחרת שלום. ואולם "פגיעה זו לא היתה במסה כזו שתאפשר לפי הפסיקה לפגוע בחופש הביטוי של המכון בשלטי המודעות. השופט ניל הנדל, שאף הוא הסכים להחלטה ציין כי הזכות החוקתית לחופש ביטוי פוליטי משתרעת גם על במות ציבוריות מסחריות. לפיכך, אמר יש לפרש את החקיקה המסמיכה את הרשות המקומית לפקח על את השילוט והפרסום בתחומיה, בצורה מצמצמת.
 

השופט הנדל הצביע על החלטות בג"ץ מהן עולה כי חופש הביטוי הפוליטי אינו עומד למבחן כעשר עסקינן בהבעת דיעות המצויות בקונצנזוס. הקושי מתעורר כאשר אדם חפץ להביע דיעות המצויות הרחק מההסכמה המקובלת, דיעות שעשויות להיחשב כקיצוניות ומקוממות. "דמוקרטיה חזקה ואמיתית חייבת לוודא שהתמודדות עם דיעות כאלה לא תהיה בדרך של איסור מגבוה על הפצתן, אלא בדרך הוויכוח הגלוי והחופשי".


אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz