728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

תיק עבודות

תיק עבודות
ברקע: העימות בין המועמדים המובילים בסקרים לראשות העבודה.צילום מסך: פגוש את העיתונות

הפריימריז בעבודה יקבעו לאיזה כיוון תשוט הספינה הרעועה הנושאת את המפלגה שהקימה את המדינה. מה למדנו מהקמפיינים של המתמודדים על הנהגתה?

דעה רווחת היא שתוצאות הפריימריז לראשות מפלגת העבודה, שייערכו בעוד יומיים, לא ממש ישנו משהו במפה הפוליטית ולכן חשיבותן מועטה. זה נכון שלאף אחד מהמתמודדים אין מספיק כוח אלקטורלי ברמה הארצית על מנת לנצח ראש בראש את בנימין נתניהו, אבל לתוצאות הבחירות הפנימיות ולזהות היו"ר שייבחר, כן יכולות להיות השפעה על כיוון שיבחר נתניהו בנושא המדיני, על תזוזות קואליציונית אפשריות ועל מעמדו של יאיר לפיד, ש"שתה" מאז הבחירות מחצית מכוחה של מפלגת העבודה.

 

תוצאות הפריימריז ביום שלישי ישליכו גם על היכולת של המפלגה לשמור על המותג "המחנה הציוני", שהביא 24 מנדטים בבחירות האחרונות. המשמעות היא המשך שיתוף הפעולה עם ה"תנועה" של ציפי לבני, שדוחפת לבחירות פנימיות על הנהגת גוש המרכז-שמאל. לכן מנהיג המפלגה החדש (ולא משנה מי ייבחר) יכול לקבוע מציאות חדשה גם מבלי לנצח את נתניהו. איך שלא נסתכל על זה, הפריימריז האלה יקבעו לאיזה כיוון תשוט הספינה הרעועה עליה נמצאת המפלגה שהקימה את המדינה.

 

חמישה מתמודדים שמגיעים לישורת האחרונה הריצו בחודשים האחרונים קמפיינים שאליהם שווה להתייחס בהיבט התקשורתי-פוליטי:

 

יצחק (בוז'י) הרצוג:

הרצוג, שרבים הטילו ספק אם ירוץ בכלל, לאחר האכזבה מתוצאות הבחירות (למרות שהוא הציג אותן כהצלחה) וגם מההתנהלות שלו אחריהן, כולל המגעים הכושלים שניהל לגבי הצטרפות לממשלה, ניער מעליו כמו עוף החול את כל הספקנים וריצה נוספת לראשות הממשלה בכלל לא הייתה שאלה עבורו. מתוקף היותו יו"ר המפלגה, הוא זוכה ליתרון על פני שאר המתמודדים, מה שמכונה בשפה המקצועית "היתרון של המועמד המכהן", אבל באופן ריאליסטי ודי הכרחי, הוא לא מיתג את עצמו כ"מנהיג" אלא כ"מאחד". זוהי הכרה רציונלית שרק הוא, מבין כל המועמדים, יכול לשים את האגו בצד וליצור את אותו גוש, שעליו העיר אתמול בצורה סרקסטית אראל מרגלית בעימות בפגוש את העיתונות: אנחנו לא בגן ילדים שמשחקים בגוש של פלסטלינה.
 

פוסט בולט: פוסט "הגוש", שעורר בשעתו תמיהות ואף גיחוך, והיום נראה כיריית פתיחה לקו אסטרטגי עקבי וברור, שאולי גם עשוי להצליח.

 

מחשבה לסופ״ש: מה דעתכם על שולחן ממשלה עם האנשים שבתמונות, ביחד עם צמרת המחנה הציוני?
שבת שלום

Posted by ‎יצחק (בוז'י) הרצוג – Isaac Herzog‎ on Friday, May 12, 2017

 


עמיר פרץ:

האסטרטגיה המרכזית של פרץ הייתה "רק אני יכול לנצח את נתניהו – כי כבר עשיתי זאת. רק אני יכול להביא מצביעים של הליכוד". באמירה זו הוא נשען על מערכת הבחירות של 2006, אז עמד בראשות העבודה והשיג 19 מנדטים, לעומת 12 של הליכוד. רק שיש לזכור כי מי שזכתה באותן בחירות הייתה קדימה, שסביר להניח גזלה גם היא קולות מהליכוד. גם אם טענתו אינה משוללת יסוד, הרי שמאז עברו 11 שנים, מהן 8 בשליטתו של נתניהו. בתקופה זו פרץ בעיקר שיחק תפקיד משני בפוליטיקה הארצית (למרות ש"כיפת ברזל" חיזקה מאוד את מעמדו בציבור).

 

מי שציפה כי הפעם פרץ כן ישתמש בקלף העדתי התבדה מהר מאוד ונוכח להבין שיו"ר המפלגה לשעבר מעדיף (ואולי גם בצדק) להדגיש את הצד החברתי פריפריאלי וזאת מבלי להתייחס להיותו מזרחי. בקמפיין הוא הבליט את ניסיונו הרב בפוליטיקה (כמעט 30 שנים במפלגת העבודה וכמו נתניהו בליכוד) וכן את החיבור שלו לשטח ולפעילים (צעירים ומבוגרים כאחד) – ולא הציג גישה לוחמנית מדי כלפי שאר המועמדים.

 

פוסט בולט: הפוסט בו השווה פרץ את עצמו לפני 30 שנה לאבי בוסקילה, מנכ"ל "שלום עכשיו", אולי לא עורר הרבה הדים, אבל הדגיש את הקו השמאלי באסטרטגיית הקמפיין שלו. ההזדהות עם בוסקילה ו"שלום עכשיו", היא מעשה אמיץ, שראוי לציון, במיוחד בימים בהם בקרב חוגים רחבים בציבור הישראלי, מחנה השלום הוא מוקצה מחמת מיאוס.
 

צפיתי באבי בוסקילה, מנכ"ל שלום עכשיו, מזמין לבוא להפגנה במוצ"ש הקרוב.

אבי הזכיר לי את עצמי לפני 30 שנה. הלהט, האמונה ה…

Posted by ‎עמיר פרץ‎ on Friday, May 26, 2017

 


אראל מרגלית:

החיבור של אראל מרגלית עם יועץ אסטרטגי משורות הימין הקיצוני הרתיע לא מעטים במפלגה ובצדק, אך נראה שהבחירה במשה קלוגהפט ניערה את הקמפיין של המועמד שלא הצליח תקופה ארוכה להמריא. קצת מפתיע, אבל זוהי כבר הפעם השלישית ב-6 שנים שמרגלית, שעדיין נתפס כאאוטסיידר פוליטי, רץ בפריימריז. אלא שהפעם הוא הרבה יותר בולט. זה התחיל עם ה"קיבינימאט", ונמשך עם "השמאלנים חוזרים" – שני סרטונים שהציגו את הקו שהוא מוביל. "בשביל שלטון – צריך לשנות את הטון". לא בטוח עד כמה זה מרשים את מתפקדי העבודה – אבל זה לבטח צד את עינה של התקשורת, שנתנה לו הרבה זמן מסך והחדירה אותו לתודעה.

 

הקמפיין של מרגלית יכול היה להצליח יותר, אם היה יכול לשדר יותר אותנטיות ולהיות פחות מחובר לדף מסרים, אותו ניסה להכניס בכוח בכל הזדמנות ("הקמתי חברות", "עבדתי במויש'ס", "עזרתי לפריפריה", "הייתי בגולני" ועוד). במקרה כזה, הבוטות שלו לבטח הייתה נראית פחות מאולצת. אותה בוטות, שגרמה לו להתנצל גם בפני פרץ וגם בפני גבאי על כך שהיה תקיף עמם במהלך הקמפיין.

 

פוסט בולט: מה שייזכר בעיקר מהקמפיין שלו הוא העימות שהיה לו עם גבאי באולפן "וואלה" על כך שאמר בראיון לדנה וייס שהצביע ליכוד בעבר, למרות שלכל אורך הקמפיין טען שלא הצביע. מרגלית היה כבר מוכן עם קטע הווידאו "המפליל", אותו גם פרסם כפוסט בפייסבוק ביום שלמחרת.

 

אבי גבאי האשים אותי הבוקר שאני ״ילד פריבילגיה שנולד עם שמנת בפה״.
חבל שאבא שלי לא חי כדי לשמוע את זה, הוא היה מאד שמח.
ל…

Posted by ‎אראל מרגלית – Erel Margalit‎ on Monday, June 5, 2017

 


אבי גבאי:

זו אולי המועמדות הכי שאפתנית מבין כולם. מדובר לא רק בדמות חדשה פוליטית, אלא גם חדשה במפלגה – אליה הצטרף רק לפני שנה, זמן די רב לאחר שהתפטר מהממשלה. זה אגב, היה המוטיב המרכזי של גבאי בקמפיין: איש העסקים המיליונר ש"התחיל מאפס", שעזב את הכל לטובת החיים הציבוריים ואז, לפני שהספיק ליהנות מכסא השר, חש חובה מוסרית להתפטר. אותו מוסר (וגם ערכים), הביא אותו למפלגת העבודה, שבה לדבריו, מצא את ביתו.
 

התיאוריה הזאת נופצה על ידי המתמודדים האחרים, שעבורם הוא היה טרף קל. זה לא רק הזיגזג בין המפלגות בהן תמך, זה גם החוקים הימניים והאנטי-דמוקרטיים שבהם תמך בזמן שישב בממשלת נתניהו במסגרת "כולנו". יש לציין כי גבאי התקשה לצאת באלגנטיות מהמתקפות ולא פעם נראה מובך לפעמים אפילו חסר אונים. דווקא גבאי, שהיה המועמד הכי מותקף, בחר שלא לנקוט בקמפיין נגטיבי (חוץ מלקרוא פעם למרגלית "ילד שמנת"). לזכותו ייאמר שהיה היחידי שהצליח לחבר אליו מועמד שפרש (עמירם לוין) ואולי גם יצליח לקבל את תמיכת יחימוביץ'.
 

פוסט בולט: גבאי עשה שימוש רחב במאמר של רביב דרוקר בהארץ בו טען כי רק לו יש סיכוי להחזיר את מפלגת העבודה לחיים. גבאי לא רק שיתף אותו בפייסבוק, אלא גם חיזק אותו עם פרסום מאסיבי ברשת החיפוש של גוגל וב-OUTBRAIN. מחשבה נכונה עבור מישהו שרוצה להציג תמיכה מגורם לא פוליטי אך משפיע.
 

מפלגת העבודה היא מפלגה חפצת שלטון, לא מפלגת מחאה ולא גלגל רביעי בקואליציה של נתניהו. מפלגת ניצחון. אנחנו חייבים לחזור לח…

Posted by ‎אבי גבאי‎ on Sunday, June 25, 2017

 


עמר בר לב:

אם המועמדות של גבאי נראית הכי שאפתנית, אזי המועמדות של בר לב נראית עם הכי פחות סיכויים. לכאורה, יש לו הכל: עבר צבאי מפואר, ייחוס משפחתי, ניסיון מוצלח במגזר הפרטי, אבל כל אלה לא עוזרים לו לצבור אלקטורט מאסיבי בין מתפקדי העבודה. אולי זו הנינוחות והנימוס שהוא משדר, שאינם מתאימים לזירה הפוליטית הכוחנית והמיוזעת של התמודדות במפלגה. לכן, לא פלא שהיום ומחר ינסו המועמדים האחרים לשכנע אותו להכריז על פרישה ולגייס אותו לתמיכה בהם.

 

בקמפיין הוא ניסה לרכוב על המרכיב הביטחוני ובתור מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, יש לו את הפריבילגיה לעשות כך. אלא שהוא לא הצליח להעביר מסר אידיאולוגי ממשי ובטח לא אחד כזה שהוא שונה באופן כלשהו מזה של המועמדים האחרים. נראה כי המטרה בקמפיין הייתה בעיקר להכיר אותו יותר לציבור ולבסס עמדות במפלגה לקראת הכנסת הבאה.

 

פוסט בולט: יש מי שסבורים שסרטון החברים מהסיירת מספרים, שעלה בתחילת הקמפיין היה זה שחשף את עמר בר לב למוכרות ושינה עמדות לגביו כאופציה להנהגה. על הבן שלי, למשל, שהוא לוחם קרבי זה בהחלט השפיע, אבל הוא לא מצביע. מכיוון שלא היו הרבה סרטוני וידאו כאלה, אז נציין את קטע הווידאו שבו מסביר בר לב במשך 39 שניות למה קוראים לו עמר ולא עומר ואיזה בעיות זה עשה לו בילדות. נחמד.

 

עמר בלי ו' >>

Posted by ‎עמר בר-לב – Omer Barlev‎ on Thursday, May 11, 2017

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
STD11

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz