728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

שבועיים, סוף?

שבועיים, סוף?
ראש הממשלה, בנימין נתניהו. צילום עמוס בן גרשום, לע"מ

ההתנהלות הפוליטית-תקשורתית הנמהרת והלחוצה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעקבות האירועים הסוערים האחרונים בזירה המדינית-ביטחונית, מעידה על חולשה

"יוסי, לאן לשלוח חשבונית?", שאל, ספק בציניות-ספק ברצינות, יונתן אוריך בתגובה לציוצו של יוסי יהושע, הכתב הצבאי של ידיעות אחרונות, שייעץ לבנימין נתניהו להצטלם עם ע', החייל שירה במחבל בחלמיש, לפני שהוא מיהר להצטלם עם המאבטח זיו שירה בשני אזרחים ירדנים והרגם, אחד מהם בשוגג בוודאות.

 

אוריך, למי שלא מכיר, הוא מנהל המדיה הדיגיטלית של ראש הממשלה מ-2015, מה שלמעשה הופך אותו לפה של נתניהו, שכידוע בשנים האחרונות משתמש ברשתות החברתיות כמקור התקשורת העיקרי לקשר שלו עם הציבור ולהעברת מסרים (חד צדדיים, כמובן).

 

אוריך הובא לתפקיד על ידי חברו, יאיר נתניהו, שכידוע, מפתח לעצמו עמדה משפיעה בבית בבלפור – שבעיקר דוגלת בקו ימני ודורסני. עמדה זאת מבוטאת על ידי פוסטים תוקפניים (לרוב באופן ישיר) כלפי התקשורת בכלל וכלפי עיתונאים בפרט, כשאחד הזכורים הוא קרב הפייסבוק שניהל נתניהו נגד רביב דרוקר לפני כשנה. הסגנון הפך ליותר לוחמני ונדמה שנתניהו מהבחינה הזאת נמצא בידיים של בנו. וזה הרבה יותר ממשמעותי מרק "נתניהו בלי פילטר" – כמו שתיאר זאת בצורה מעניינת עמית סגל באייטם בחדשות 2 לפני שנה.

 

אלא שאוריך לא מסתפק רק בניהול עמודי המדיה החברתית של ראש הממשלה, הוא גם נוהג לנהל מהפרופיל האישי שלו אינטראקציות שוטפות עם עיתונאים ואנשי בראנז'ה, כשברור להם שהוא משמש בכך שופר לנתניהו – ולא אתפלא אם פעילות זו מוגדרת כחלק אינטגרלי מתפקידו.

 

כך לדוגמא אפשר לראות רק מהשבועיים הסוערים האחרונים, שאפילו עיתון "ישראל היום" תיאר אותם בכותרת ראשית כמופע חוסר האונים של נתניהו, תגובות מתריסות (אך מתוחכמות) שלו לציוצים של עיתונאים המבקרים את נתניהו והשלטון כמו נעה שפיגל וברק רביד מ"הארץ", חיים לוינסון מ"דה מרקר" וכאמור – יוסי יהושע. ומנגד, ציוצים מחדש ("ריטוויטים") של עיתונאים תומכי נתניהו כמו שמעון ריקלין לדוגמא. בדיוק כמו שנתניהו דוחף את חברי הליכוד להתראיין בשמו בתכניות טלוויזיה ורדיו ואף עשה להם תדרוך מסודר בנושא החקירות – כך נראה שהוא שולח למים הסוערים של הרשת את אוריך הצעיר.
 

התגובה של אוריך כלפי יהושע, חתמה שבועיים של התנהגות פוליטית-תקשורתית נמהרת, לחוצה ובעיקר לא נכונה מצידו של נתניהו – לצד סערות בזירה הביטחונית-מדינית.
 

זה התחיל עם הראיון המוזמן לערוץ 20, שכמובן נולד מתוך הצורך לומר את דבריו ("מבלי שיפריעו לי") בעיקר בנוגע לחקירות בפרשות השונות. הראיון התקיים בחופזה בשעת לילה מאוחרת של יום חמישי ולא במקרה – כך יכול היה לפחות לחסוך חיצי ביקורת מטורי הפרשנים של מוספי השבת. הראיון בסופו של דבר עשה שירות בעיקר לתכניות סאטירה.
 

יום למחרת התבצע הפיגוע בהר הבית וביבי מיהר להכריז "הנחיתי להרוס את סוכות האבלים של משפחות המחבלים השפלים והנחיתי להציב מגנומטרים בשערים שדרכם נכנסים להר הבית". מדוע הוא מיהר להכריז על כך ועוד מנסיעתו לבודפשט? התשובה היא ברורה: הוא הרגיש לחץ מצד ימין – במיוחד מצדו של נפתלי בנט. במקום להשאיר את ההחלטה במישור הביטחוני ולהעביר את האחריות לגורמים הביטחוניים, הוא רצה להראות כי מדובר בהחלטה שלטונית המחזקת את הוכחת הריבונות של ישראל על הר הבית – ובכך רק הוסיף לתבערה. למזלו, השב"כ, המשטרה וגורמים נוספים – חילצו אותו ממבוכה והסלמה גדולים יותר.

 


נתניהו עדיין לא טרח להתייצב בפני הציבור, להסביר את מדיניותו, את דרך קבלת ההחלטות ואת הדרכים שבהן הוא פועל לייצוב המצב ובעיקר למניעת הסלמה בעתיד לבוא. בניגוד לבחירה בנתיב הזה הוא פתח קו ייצור לספינים עבור הבייס שכוללים מכל הטוב שהימין אוהב


 

אלא שזה כנראה היה מאוחר מדי כי כבר ביום השישי הבא התרחש הטבח של בני משפחת סלומון בחלמיש. הפיגוע קרה בליל שישי, מה שאפשר לו בחסות שמירת השבת, לא להגיב מיד וגם כמובן לא להגיע למקום (בניגוד לאביגדור ליברמן והרמטכ"ל שכן הגיעו). היה מצופה שלאחר רצח של שלושה בני משפחה בביתה בארוחת יום שישי (שלא לדבר על סוגיית הר הבית), נתניהו יעשה "פנייה לאומה" לפחות במוצ"ש – אבל הוא לא עשה את זה, כפי שכל מנהיג במדינה מתוקנת היה עושה מול שטף האירועים וההסלמה והסתפק בפוסט ניחומים בפייסבוק וביום ראשון בבוקר בהודעה בישיבת הממשלה.
 

ואז הגיע האירוע בירדן, שהעמיד אותו במצב שאין לו מילוט מלעשות זיגזג בנושא המגנומטרים, אבל כדי להתחבב על הקהל הימני, הקדיש זמן ופוטו-אופ למאבטח מהשגרירות שככל הנראה נקלע לקטטה, או לניסיון פיגוע שלא דרש הריגה – וזאת גם במחיר שזה יעצבן את הירדנים. יש לזכור שהיה צריך לשכנע את עבדאללה לדבר עם נתניהו ולשם כך היה צריך להתחנן בפני האמריקאים והיה ברור שפרובוקציה כזאת לצרכי יח"צ פוליטי פנימי, תיצור עוד התססה אצל המוסלמים במצב נפיץ ממילא שבו ישראל נמצאת.
 

מאז נתניהו עדיין לא טרח להתייצב בפני הציבור, להסביר את מדיניותו, את דרך קבלת ההחלטות ואת הדרכים שבהן הוא פועל לייצוב המצב ובעיקר למניעת הסלמה בעתיד לבוא. בניגוד לבחירה בנתיב הזה הוא פתח קו ייצור לספינים עבור הבייס שכוללים מכל הטוב שהימין אוהב: אי פינוי מתנחלים מבית שאליו פלשו בחברון, עונש מוות למחבלים, קידום חוק סיפוח שכונות בירושלים, טרנספר לתושבי אום אל פאחם וקידום חוק הלאום ללא ערך השוויון המופיע במגילת העצמאות.

 

התנהלות זו לא רק מעידה על הפס שנתניהו שם על התקשורת, אלא גם הפס שהוא שם על הציבור ואפילו על ציבור בוחריו. היא לא מעידה על חוסן, אלא מעידה על חולשה. כרגע הסקרים עוד לא מבטאים את התהליכים האלה, אבל ללא ספק אלה מגמות שרוחשות בציבור: הן מצאו ביטוי בשינוי הגישה של עיתון הבית "ישראל היום" שנטש את רה"מ בימיו הקשים ועבר לתמוך במתחרהו בימין, נפתלי בנט והשאיר אותו עם ערוץ 20 בלבד ועם עוד כמה עיתונאים ימניים בארגוני התקשורת האחרים, בעיקר בגל"צ, כאן, מקור ראשון ומעריב, ששומרים עליו כמו רוטוויילרים.

 

השאלה מה יצליח כעת לעשות קינג ביבי, שכישוריו בהישרדות פוליטית הניבו לו, למרות כל הסתבכויותיו ולמרות חרב החקירות החדשות מעל לראשו, ארבע קדנציות עד כה כראש ממשלה. זה המון בהתחשב בביצועיו השלטוניים ובהיעדר מורשת היסטורית שאנחנו יכולים לזהות אותה כמו למקים המדינה, דוד בן גוריון, שכיהן כראש ממשלה תקופה דומה לשלו.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
STD15

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz