728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

ההבדלים בין אולמרט לנתניהו

ההבדלים בין אולמרט לנתניהו
אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, במהלך טקס השבעת שרי הממשלה ה-32, במליאת הכנסת, מרץ 2009צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ - מתוך אוסף התצלומים הלאומי.

למרות קווי הדמיון לתקופה בה חקירות אהוד אולמרט היו בכותרות, הרי שבנימין נתניהו מתמודד עם החשדות לשחיתות במציאות שונה בתכלית, מהרבה בחינות

מפגן האהבה הפוליטי שלו זכה ראש הממשלה בנימין נתניהו בשבוע שעבר בגני התערוכה, הזכיר לנו שעם כל הדמיון והקווים המקבילים למאי-אוגוסט 2008 – התקופה שבה חקירות אהוד אולמרט היו בכותרות – מצבו כיום של בנימין נתניהו שונה מאד מהרבה בחינות מזה של קודמו בתפקיד. האם חתימת הסכמי עד מדינה עם מיקי גנור וארי הרו תוביל למציאות דומה לזו ששררה לפני כעשור כשראש הממשלה נחקר בעבירות שחיתות? כנראה שממש לא. נבחן את ההבדלים בכמה מישורים ונבין דרכם איזה שינויים עברו ישראל והישראליות בשנים שחלפו. התמונה שעולה מן הדברים היא עצובה מהרבה בחינות ומעוררת מחשבות לגבי העתיד.

 

התמיכה המפלגתית-קואליציונית

לאחר שנודע על הסכם עד המדינה עם ארי הרו, נוצר רושם רגעי שאולי יש סדקים בתמיכת הליכוד בנתניהו, כשאבי דיכטר גמגם משהו על כך שעל ראש הממשלה להתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום. דברים דומים, כך התפרסם בתקשורת, אמר ישראל כ"ץ בשיחות רקע. אולם קולות אלה נדמו במהרה וכבר במוצאי השבת שעברה (במיוחד לאחר הופעתו של דוד ביטן ב"אולפן שישי" שבה איים על ח"כים ושרים שלא יתמכו פומבית בנתניהו שהנקמה תגיע בפריימריז), היה ברור שהאווירה התחלפה במהירות לציפוף שורות מאוחדות מתמיד. לשינוי הקו עזרה גם העובדה כי יצאה השבת וקולות הימין הדתי שנדמו ביום שישי, התעוררו במוצאי שבת עם תמיכה ואתרוג בלתי מסויגים בראש ממשלה מהימין, שוחר התנחלויות וסרבן הסכמים מדיניים, למרות שעננת שחיתות כבדה מעל לראשו.
 

לכאורה, למשל, מה היה יותר טבעי ונכון מצד גדעון סער, שנמצא מחוץ לזירה הפוליטית ואין לו מחויבות כלשהי כלפי הבוס, ליצור, אפילו על ידי ציוץ קטן, סחף כלשהו נגד נתניהו – אותו הוא מעוניין להחליף ביום מן הימים. אלא שגם סער, התייצב מיד לצד המנהיג וכתב כבר בתחילת השבוע שעבר: "אני מקווה ומייחל גם עתה שראש הממשלה ייצא מן המצב וכי אשמתו או חפותו של אדם מתבררת ונקבעת אך ורק בבית המשפט ולא באולפני הטלוויזיה וכותרות העיתונים".
 

אותו סער, שהיה ב-2008 יו"ר סיעת הליכוד, לא היסס לקבוע אז כי "אולמרט אינו ראוי ואינו יכול להמשיך בתפקידו. ממשלת 'קדימה' שקועה עד צוואר בחקירות שחיתות סדרתיות ונכשלת יומיום בניהול ענייני המדינה. יש להחזיר את המנדט לעם וללכת לבחירות בהם תיבחר הנהגה אחרת". והוא לא היה לבד. רבים מראשי הליכוד דאז, שנמצאים בעמדות מפתח גם היום, מיהרו לקרוא להתפטרות אולמרט – והיום לא רק שהם נמנעים מקריאה להתפטרות נתניהו, הם אף מביעים תמיכה בלתי מסויגת בראש הממשלה.
 

מכיוון שהם היו אז באופוזיציה, יש לערוך את ההשוואה הזאת בהיבט רחב יותר. גם בשורות הקואליציה היו ב-2008 רבים שקראו לאולמרט להתפטר, ביניהם שלי יחימוביץ, ח"כית בתחילת דרכה, שהיה חשוב לה למצב עצמה כלוחמת שחיתות. "המשך ישיבה של העבודה בקואליציה בראשות אולמרט היא מתן הכשר למעשי השחיתות שלו", אמרה וקראה לו גם היא להתפטר. אם נשווה זאת לעמדת הסיעות האחרות בקואליציה הנוכחית, הרי שמדובר, לפחות נכון לעכשיו, בשמיים וארץ. חלף שבוע והכל דומם – לא "הבית היהודי", לא "ישראל ביתנו" ואפילו לא "כולנו" דורשים מנתניהו להתפטר, או פועלים ליצירת ממשלה חלופית.
 

ההנחה היא שמקור השתיקה נעוץ בעובדה שהקדמת הבחירות לא תיטיב עמן. לכל השותפות הקואליציוניות נוח מאד במצב הדברים הנוכחי – שר האוצר ושר הביטחון זקוקים לזמן כדי להתבסס בתפקידיהם ובקרב "הבית היהודי" ובחלקו גם ב"ישראל ביתנו" ההסבר הוא אידיאולוגי: כל עוד נתניהו בשלטון, שומר על ההתנחלויות ומונע משא ומתן מדיני – זה מספיק בשביל לתמוך בו, גם אם הוא נמצא בחקירות. אביגדור ליברמן, שבע חקירות בעצמו לא יפיל ממשלה ויפר ברית של שנים עם ביבי על נושא טוהר המידות. והחרדים? הם מקבלים המון מהממשלה הזאת, הרבה מעבר למה שציפו ולכן לא ידרשו בחירות או את הדחת נתניהו.
 

התמיכה התקשורתית

"השמאל והתקשורת – זה אותו הדבר", אמר נתניהו בנאומו לקול תשואות הנוכחים, גם כאשר הוא וגם רוב בציבור יודעים שהאמת רחוקה מכך. המיתוס שהתקשורת שמאלנית מתוחזק בציניות ובמניפולטיביות על ידי נתניהו ליצירת דמון עבור התומכים להילחם עבורו וממנף צרכים אלקטורליים. מבחינה עובדתית, "ישראל היום", "ערוץ 20" (שבקרוב יפעיל גם את "ערוץ הכנסת"?), "מקור ראשון", "ערוץ 7", תחנות הרדיו החרדיות ו-NRG – הם גופי תקשורת ימניים במהותם, אך גם בכלי תקשורת מרכזיים כמו "ערוץ 2", "ערוץ 10", "גלי צה"ל" ואפילו בתאגיד השידור "כאן", יש לא מעט עיתונאים ימניים בעמדות מפתח. למעשה, התקשורת הישראלית ב-2017 מעולם לא הייתה מאוזנת יותר לטובת הימין.
 

אם נשווה ל- 2006-2008, העיתונות הייתה רחוקה אז מלהיות מגויסת לטובת אולמרט. זה נכוןש "ידיעות אחרונות" העניק לו אז תמיכה מסויגת, אך העיתונות חקרה, חשפה וביקרה את התנהלותו של אולמרט וזאת למרות "חגורת הביטחון" של חבריו בעיתונות. הרצון של אולמרט להתקדם בזירה המדינית, בין אם כדי להסיט את החקירות ממנו ובין אם לאו, לא הבטיח לו את תמיכתם של עיתונאים מהשמאל. את התחושה הזו, לפיה אי-אפשר היה לצאת בגלוי בתמיכה באולמרט ולאתרג אותו, כשהוא נתון בחקירו, ביטא היטב אסף הראל השבוע.
 

הציבור שצופה בתוכנית מרכזית כמו "אולפן שישי", יכול אולי להתרשם שנתניהו מותקף, אך האמת היא שבחדשות 2 מתיישרים למיינסטרים גם בביקורת. אז נכון, יש את אמנון אברמוביץ', אבל הוא מאוזן מול עמית סגל, שאת העדפתו לטובת הימין ולטובת שימור שלטון נתניהו לא ניתן להצניע. תמימות דעים נגד ההפגנות בפ"ת, הדורשות מהיועץ לא למסמס את חקירות נתניהו, קיימת בערוץ 2 אצל רינה מצליח, גיא פלג, סגל וגם אברמוביץ', כך שלא ניתן לומר שזו תקשורת עוינת לנתניהו.
 

כיום, עיתונאים פועלים גם כיחידים, כמובילי דעה עצמאיים באמצעות הרשתות החברתיות. וכך קורה שאראל סג"ל מצייץ על אכיפה סלקטיבית "אם חוקרים את ביבי על מוזס, יש לחקור את כולם", ועקיבא נוביק מצייץ שהוא היה בוחר באבנר נתניהו לכנסת. בתקופת אולמרט אפילו לא היה פייסבוק וקולות התמיכה של העיתונאים – גם אם היו כאלה – לא נשמעו במרחב התקשורתי כפי שהם נשמעים כיום.
 

התמיכה הציבורית

נתחיל מנקודת המוצא: שניהם, אולמרט ונתניהו, נבחרו לראשונה לראשות הממשלה לאחר שנקטעה הכהונה של קודמיהם. אולמרט בעקבות האירוע המוחי הכפול שעבר אריאל שרון שבעקבותיו נכנס לתרדמת ונתניהו בעקבות רצח רבין. אלא שבעוד נתניהו גבר על פרס בהפתעה ב-1996, הרי שאולמרט החליף את שרון מבלי להיבחר ובבחירות 2006 הוא תפס סוג של "טרמפ" על הכוח שצברה מפלגת קדימה ובעיקר על הפופולריות האישית של אריאל שרון. חקירות נתניהו הנוכחיות מתקיימות לאחר שהוא כבר נבחר בקלפי ארבע פעמים לראשות ממשלה. אולמרט בקושי נבחר פעם אחת. פחות מחצי שנה לאחר היבחרו, אולמרט נאלץ להתמודד עם מלחמת לבנון השנייה וזאת מבלי שהוא יצליח לפתח את שאיפותיו להתקדמות במישור המדיני. המלחמה הקימה נגדו את דעת הקהל – הן בשל תוצאותיה המיידיות (מספר ההרוגים והפגיעה בעורף) והן בשל תפקודו בה, שספגו ביקורת קשה בוועדת וינוגרד.
 

הוועדה הגישה את מסקנותיה בינואר 2008. במסקנות אלה נקבע כי ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו ולמעשה כשל. בעקבות אותן מסקנות, קריאות להתפטרות אולמרט כבר יצאו ולכן, מבחינה ציבורית, התפטרותו על רקע החקירות, התקבלה בציבור בהבנה, שלא לומר בטבעיות, בשל מעמדו הציבורי והאישי המוחלש – כולל בקרב תומכיו. נתניהו, לעומתו, השכיל כל הקריירה שלו להתחמק מוועדות חקירה. זאת תופעה שראויה למחקר נפרד, אך מה שעומד מאחוריה היא ההפנמה של נתניהו, בעקבות מה שקרה לאולמרט, שוועדת חקירה יכולה לסיים קריירה פוליטית ולכן יש לסכל קריאות כאלה עוד באיבן. נתניהו גם הצליח להיחלץ ציבורית מדו"ח המבקר על צוק איתן, זאת למרות שהוא בוקר בו בצורה קשה – במיוחד בנושא הטיפול במנהרות. אלא שבדעת הקהל, אם כבר הייתה אחריות, אז היא הופנתה לבוגי יעלון ולבני גנץ שנתפשו כמי שאחראים יותר ובוודאי לא פחות מנתניהו. תוצאות הלחימה הקשות של צוק איתן, לא נתפסו בציבור כדרמטיות, בטח לא ביחס לאלו של מלחמת הלבנון השנייה ויותר מכך – העורף כלל לא נפגע, כמובן, למרבה האירוניה, הודות לכיפת הברזל, אותה קידם שר הביטחון עמיר פרץ, עוד בכהונת אולמרט.
 

וכך, כשנתניהו חזק מאוד ציבורית, ובתחום המדיני-ביטחוני אין סערות מטלטלות, כי גם את משבר הר הבית וירדן הוא איכשהו צלח בשלום, אז לא פלא שגם את השבוע החולף הוא עבר בהצלחה ואחוזי התמיכה בו יחסית גבוהים.
לעומת אולמרט, נתניהו גם היה מי שמינה את "שומרי סף" שיכריעו בענייניו, בדמותם של אלשיך ומנדלבליט. דודי כהן ומני מזוז המקבילים היו מינויים שלאולמרט לא הייתה נגיעה אליהם ולבטח לא ניתן לומר כי מדובר באנשים שדעותיהם ימניות.
 

ולסיכום אי אפשר שלא להתייחס לשימוש בטיעון "הפייק ניוז" של טראמפ שאומץ בהתלהבות על ידי נתניהו ומיטיב עמו.
 

אם "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" פגע בו בעבר, הרי שכיום נתניהו בנקל יכול להטיל רפש בתקשורת. זה קורה בעידן שבו העיתונות החוקרת מוחלשת, התקשורת מבוזרת ואין יותר מדורת שבט, והרשתות החברתיות מאפשרות לראש הממשלה לפנות ללא תיווך ישירות לציבור מעל ראשה של המדיה המסורתית כדי להעביר את מסריו ללא פילטרים של פרשנות. בנוסף, ניתן לציין שבישראל בלבד, בניגוד לדמוקרטיות מתוקנות, אין לתקשורת שום מעמד לבסס דעת קהל בנושאי שחיתות והמילה האחרונה מבחינה ציבורית היא בבית המשפט בלבד.
 

אם לפני ארבעה עשורים הציבור היה מתייחס לתקשורת כפי שהוא מתייחס אליה היום, לא בטוח שיצחק רבין היה מתפטר בגלל חשבון בנק קטן שהחזיקה רעייתו לאה בניגוד לחוק.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz