728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

הסקופים של איתמר בן-אב"י

הסקופים של איתמר בן-אב"י
מוכר עיתוני דואר היום בירושלים, בשנות ה-20, על רקע עמודו הראשון של העיתון בספטמבר 1928.צילום: צבי אורון - Central Zionist Archive in Israel - הארכיון הציוני המרכזי בישראל , נחלת הכלל

קווים לדמותו של אחד מחלוצי העיתונות בארץ-ישראל - הראשון שהנהיג את הראיון העיתונאי ואת פירסום התצלומים והכותרות הגדולות בעמודים הראשונים

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.

 

מובא כאן כלשונו מאמרו של אהרן אבן-חן ז"ל ב"ספר השנה" של העיתונאים תשמ"ג 1983.


 

מי שיחקור את תולדות ה"סקופים" הראשונים בעיתונות העברית הארץ –ישראלית, יגיע אל שני יומנים דלי-תוכן שהופיעו בירושלים בעשור הראשון של המאה ,וסיפקו לו, לישוב הקטן, והדל, חדשות ומזון רוחני.
 

"האור", שהיה אחת מתוספותיו של "הצבי" , עיתונו השבועי של אליעזר בן-יהודה ,התחיל להופיע בשנת 1909 כעיתון יומי בעריכתו של איתמר בן-אב"י, בנו הסוער ושוחר-החידושים של מחייה הדיבור העברי. היה זה היומן העברי הראשון בארץ, אך באותה שנה עצמה קם לו מתחרה: העיתון "החרות" בעריכתו של חיים בן-עטר. התחרות ומלחמה הייתה נטושה על כל מנוי חדש. בעוד "החרות" נהנה היה מתמיכתו של אלברט ענתבי העסקן הירושלמי התקיף והכל-יכול, היה עתונו המרדן של בן-אב"י נתון לנגישות מצד השלטונות, וכאשר פרסם "האור" מאמר פרשנות על מלחמת תורכיה-איטליה (1912),שבו הביע העורך את הערכתו כי איטליה תנצח במלחמה (וכך אומנם היה), סגרה הממשלה את "האור, ועורכו נאסר והובא לדין.
 

לא זו בלבד שעורכיהם הצעירים של שני היומונים דנו איש את רעהו ברותחים מעל עמודי עיתוניהם, הם היו גם נפגשים מדי יום ביומו, אחר הופעת עיתוניהם, בגן העיר, לחילופי דעות,לוויכוחים ולהתנצחיות, ולעיתים אף למהלומות….
מקורות המידע, בייחוד מחוץ-לארץ, היו דלים ביותר, והידיעות הגיעו באיחור רב.
 

מטעם זה "פיברקו" העורכים ידיעות וכותרות שכל מטרתן היתה אחת: להכות את העתון המתחרה .כך בא יום אחד לידיו של איתמר בן-אב"י "סקופ" של ממש, שאילמלא חוש הריח שלו ותושייתו ,הייתה ירושלים מחמיצה ידיעה "טריה" והרת-גורל.
 
 

כותרת בסימני-שאלה

בן-אב"י היה נוהג לרחרח בלשכות–מודיעין של קונסוליות זרות, התעניין אם הגיעו ידיעות כלשהן מאירופה. בקונסוליה הגרמנית מצא מתגולל על השולחן מברק שבעליו לא יחסו לו חשיבות, באשר תוכנו היה קטוע ומשובש ולא ניתן לפענוח. בחושיו החדים תפס בן-אב"י את משמעות המציאה שבאה לידיו, אך כבש את התרגשותו ולא אמר דבר. הוא אץ מייד אל בית הדפוס של עיתונו, שם עסקו הפועלים בהדפסה הגליון של אותו יום, ציווה לעצור את המכבש ו"השכיב" כותרת קידוש –לבנה בראש העמוד הראשון:"הסעודה הכללית החלה? פצצה בסארייבו – יורש-העצר נהרג?"
 

הכל בסימני שאלה, על מנת להותיר לעצמו דרך נסיגה, למקרה שניחושו את תוכן המברק המשובש לא היה נכון. "סעודה כללית" – משמע :מלחמה עולמית. במונח-הסוואה זה השתמש כדי להטעות את הצנזורה התורכית. בידיעה עצמה, שהכתיב בן-אב"י בחיפזון, כאילו נשלח ל"האור" מברק מפאריס ובו נאמר: "כאן פשטו שמועות כי בסאראייבו, בירת בוסניה-הרצוגובינה, נזרקה פצצה ויורש-העצר האוסטרי נהרג".
 

כשיצא "האור" אל הרחוב, הייתה ירושלים כמרקחה והעורך הצעיר לא זו בלבד שחגג את ניצחונו על מתחרהו, אלא יצא אף הוא אל חוצות וניבא כי המלחמה העולמית בשער. עד שהגיעו ידיעות רשמיות שאישרו את ניחושו של בן-אב"י וסילקו את סימני השאלה מהכותרות המהוססות של ה"אור" –היו ירושלמיים מיושבים בדעתם שרויים בספק ,שמא שאין זה אלא תעלול נוסף של העיתונאי עשיר הדמיון ושוחר הידיעות המרעישות.
 

אך לא עברו ימים רבים עד ש"החרות" היכה את ה"אור" שוק על ירך, בפרסמו סקופ "בלעדי" על הצטרפות תורכיה למלחמה. חדשה מהממת זאת באה לידיו של בן עטר מעיתון בשפת לאדינו – "איל טיימפו" שמו – שהיה מופיע בקושטא. מכל גליון שהגיע לירושלים היה בן עטר שואב ידיעות לרוב, ומעיתון זה אף העתיק את הידיעה ממקור גרמני על הצטרפותה הקרובה של תורכיה למלחמה, לצידן של גרמניה, אוסטריה, ואיטליה. כיוון שבן-אב"י לא קרא לאדינו, הקדימו בן עטר והעתיק מהעיתון הקושטאי גם את הפרטים המלאים על רצח יורש-העצר האוסטרי בסאראייבו…
 
 

זכות ה"חזקה" נתפסה

בשנת 1919, אחר שהארץ נכבשה על- ידי הצבא הבריטי,יסד בן-אב"י בירושלים את היומן "דואר-היום". עתון זה אולי לא היה קיים אלמלא מעשה ב"סקופ" אבוד שדירבן את העתונאי החדשן להקים לעצמו במה שלו.
 

בתום מלחמת-העולם הראשונה, כשחזרו אליעזר בן יהודה ובנו הבכור ממקום גלותם בארצות-הברית, הם גילו לאכזבתם כי זכות ה"חזקה" שהייתה בידיהם על הוצאה עיתון יומי בירושלים נתפסה בהעדרם בידי אחרים. בירושלים התחיל להופיע יומון בשם "חדשות הארץ", שקיצר לאחר-מכן את שמו ל"הארץ". עיתון זה התחיל להופיע בשנת 1918 בקהיר, כבולטין מטעם המטה הצבאי האנגלי. אחר כיבוש הארץ בידי האנגלים רכש את העיתון יצחק-לייב גולדברג, ציוני ונדבן ידוע ,והתחיל להוציאו לאור בירושלים כיומון . בן-יהודה ובן-אב"י ,שלא השלימו תחילה עם דחיקת רגליהם נאותו להצטרף לעתון החדש. הישוב הדל לא יכול היה להכיל שני עיתונים יומיים ,ובוודאי לא לפרנס אותם.
 

כשהתחיל בן-אב"י לכתוב את מאמרי הפרשנות המדינית שלו, נוכח לדעת כי לא ירווה נחת באכסניה הזאת. מאמריו קוצצו, העברית הבן-יהודאית שלו סורסה ונתגדשה מונחים לועזיים, רוסיים בעיקר, ותחזיותיו וניתוחיו הפוליטיים הושמו ללעג על-ידי העורך הקפדן: "זאת מניין לך?" –הקשה העורך – "אנו לא מפרסמים סתם נבואות בעלמא!"…
 

אך המקרה שהדגיש את הסאה היה, כאמור, "סקופ" שהעורך התייחס אליו בביטול. יום אחד בהיותו במשרד הדואר קרא בן-אב"י בגניבה מברק שהגיע מלונדון לשלטונות האנגליים. נאמר בו, כי שני טייסים קנדיים, אלקוק ובראון,חצו לראשונה את האוקיאנוס האטלנטי בטיסה ישירה לאירלנד. סנסציה ממדרגה ראשונה! עם הידיעה הזאת חש בן-אב"י למערכת "הארץ" ומצא את העורך בדפוס. הגליון היה כבר במכבש, והעורך מיאן לעכב את ההדפסה כדי להכניס את הידיעה לגליון.
 

"אבל, זו החדשה המרעישה ביותר מאז גמר המלחמה!" התלהב בן-אב"י. העורך השיב בקור-רוח, כי הקוראים לא יפסידו דבר אם הידיעה תפורסם בגליון הבא.
 
 

תוספות בערבית ובאנגלית

חשמל לא היה עדיין בירושלים, ומכבש הדפוס הופעל ידנית. המפעיל היה פועל גברתן שנקרא ביידיש "דער דרייער" (משמע המגלגל, המסובב). עם כל סיבוב נפלט מהמכבש גליון אחד. עד-מהרה נכח בן-אב"י לדעת, כי אם יוציא לאור עיתון משלו ,לא יקשה עליו להכות את מתחרהו שוק על ירך.

 

מערכת עיתון דואר היום מתחילת שנות ה-30. בשורה הראשונה יושבים משמאל לימין: נתן לאהר, לאה אבושדיד, איתמר בן-אב"י ולצידו ישעיהו קרניאל (עזמות). בשורה השנייה שני מימין – העיתונאי והסופר אהרן אבן-חן. מימינו: רעייתו עטרה אבן חן. שלישי משמאל עומד העיתונאי אורי קיסרי. צילום: צבי אורון – Central Zionist Archive in Israel – הארכיון הציוני המרכזי בישראל, נחלת הכלל

 

"דואר היום" קם בסיועו הכספי של בן-ציון רובינשטיין, נדבן ציוני חובב-גולף מלונדון. הקבוצה שהתלקטה סביב בן-אב"י היתה כולה מקרב בני הארץ, ובהם איש ניל"י אלכסנדר אהרונסון. הללו ראו את השאלות הציונות – ובהן השאלה הערבית –ראייה שונה משל הנהגה הציונית, והם האמינו כי יש להם הניסיון והיכולת להצליח בתחום היחסים עם השכנים יותר מ"הרוסים". בשם זה – "רוסים" – הם כללו את ההנהגה הציונית, את העיתון "הארץ" ואת יתר החוגים המשפיעים בישוב, שרובם ככולם היו יוצאי רוסיה. לשם טיפוח היחסים עם הערבים ועם השלטונות האנגליים הוציא "דואר היום" תוספות בערבית ובאנגלית.
 

הקיטוב היה ברור: מצד אחד "הארץ", עיתון המימסד "הרוסי", ומצעד שני "דואר היום", בטאון ילידי הארץ והישוב הישן, הספרדים והמעמד הבינוני.
 

המתחרים של "דואר היום" התחנכו וגדלו על עתונות משכילית, על המכתב-העתי של פרץ סמולנסקין, על עתוני פילפול וכובד-ראש של וארשה ומוסקבה: ואילו בן אב"י הביא רוח-פרצים קלילה מפאריז, מברלין ומניו-יורק, שם למד ומהן התבשם. בדברי-הספד שהקדיש חיים וייצמן לבן-אב"י, כשהועלו עצמותיו, בשנת 1947, מארצות-הברית לירושלים, הוא כתב: "לעתים באו דעותינו לידי התנגשות בייחוד בתקופת "דואר היום",שעליו היתה גאוותו. לעיניו היה ה"דיילי מייל" הלונדוני, ובתבניתו רצה לעצב את עיתונו הוא. הזהרתיו ,כי אין זו דוגמה מובחרת בשביל הארץ".
 
 

איחור של יומיים-שלושה

"הארץ" ו"דואר היום" הופיעו בירושלים בשעות אחר-הצהריים והופצו בארץ רק למחרת. מקורות-האינפורמציה שלהם היו דלים ביותר, אף כי "דואר היום" נחשב זריז ממתחרהו בפרסום "סקופים" וידיעות מהארץ ומהעולם. מברקים של סוכנות "רויטרס" הגיעו עם הרכבת מקהיר, וכך פורסמו ידיעות חשובות מן העולם באיחור של יומיים-שלושה. כתבים בשכר לא היו לשני העיתונים, מלבד בירושלים, תל-אביב ובחיפה. היו עסקני-ציבור במקומות שונים, במושבות ובערים, שאם קרה משהו חשוב במקומם, היו משגרים במכתב ידיעה לעיתון המקובל עליהם. הללו מילאו כעין תפקיד של קונסול-כבוד, וכמובן שלא על מנת לקבל פרס.
 

פעם אחת היכה "הארץ" את "דואר היום" הזריז, בפרסמו הראשון את הידיעה על נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי. שלושה ימים אחרי מאורעות תל-חי חגג הישוב את חג הפורים, מבלי שצל כלשהו יעיב על שמחתו, ורק למחרת הפורים הגיעה לעתון "הארץ" ידיעה מקוטעת על ההתנפלות, ששיגר לו בדואר עסקן פלוני מטבריה.
 
 

חרם על מכונות-הדפוס

בשנת 1920 נפל דבר בתעשיית הדפוס בארץ. איתמר בן אב"י הביא מלונדון לירושלים את שתי מכונות-הסידור הראשונות מדגם "ליינוטייפ". עד אז הופיעו העתונים בסידור-יד. מכונות אלו, שהיו תמרור חשוב בהתפתחותה של עתונות העברית,נרכשו מלורד נורטקליף, "מלך" העיתונות הבריטית, בעליהם של "טיימס" ו "דיילי מייל". כשהגיע הציוד החדיש קיבלה אותו אגודת פועלי-הדפוס בחרם גלוי ובדפוס "דואר היום" הוכרזה שביתה.
 

בן-אב"י לא זו בלבד שהיה חולם גדול, הוא היה גם איש הרעיונות והנסיונות הנועזים. לאחר הפעלת מכונות-הסידור בא המהפך השני: במחצית שנות ה-20 הוא הפך את "דואר- היום" מעיתון-ערב לעיתון-בוקר ,כדי שהקוראים בערים הראשיות, כך הסביר, "יקבלוהו אל ספל-הקפה". הוא אף הוזיל את מחירו של הגליון מגרוש אחד למחצית הגרוש. המתחרים – "הארץ" ו"דבר" – חרקו שיניים, אך היו נאלצים ללכת בעקבותיו של "העיתון הירושלמי".
 

"דואר היום" היה הראשון שהנהיג את הראיון העיתונאי, המקובל היום כל-כך בעיתונות. עצם הונח ראיון הוא מחידשיו הלשוניים הרבים של בן-אב"י. הוא עצמו הרבה לנסוע בעולם, ראיין מדינאים ואנשי-שם, בין השאר את מהאטמה גאנדי, את המלך פייצל מעירק, את תומאס מאסאריק ,את השריף חוסיין ,אבי-סבו של המלך חוסיין מירדן. מאוחר יותר הטיל את מלאכת הראיון על אורי קיסרי הצעיר, וכששיגר אותו לפאריס הטיל עליו לראיין את אלפרד דרייפוס ואת שלום שוורצברד לאחר שזוכה על רצח הפורע האוקראיני פטלורה.
 
 

תצלומים בעמוד הראשון

עוד חידוש אחד,שהיה בבחינת "צלם בהיכל" בעיני העיתונים המתחרים, היה פרסום תצלומים בעמוד הראשון. העמוד הראשון של "דואר-היום" , מעוצב בידי עורכו, היה חי ותוסס: כותרות של קידוש-לבנה, תצלומים, מברקים עם כותרת לכל מברק. בעיתונים אחרים הופיעו הידיעות מהעולם תחת כותרת כללית: "טלגרמות".
 

מאמריו החריפים של בן-אב"י נגד השלטון הבריטי, על התנכלויותיו לישוב ועל בגידתו בתנועה הציונית, הביאוהו פעמיים אל בית הכלא, בפעם השניה לאחר מאורעות תרפ"ט, בעיקבות סדרת מאמריו "אני מאשים". העיתון נסגר בתקופות שונות, ומאמרים רבים של העורך נפסלו על ידי הצנזורה. מתחת לכותרת ולחתימה הופיע שטח לבן וריק.
 

היו שאהבו את מאמריו המקוריים, הכתובים בלהט, והיו שלא קיבלו את סיגנונו, את המאנייריזמים שלו ואת מנת הזיקוקין-די-נור הגדושה שבדבריו. אך בין אם היית חסיד של מאמרי בן-אב"י ובין אם שללת אותם מכל וכל, אי-אפשר היה שלא לאהוב אותו כאדם. הוא היה אדם פורח, בשתי המשמעויות : פורח כפרח ופורח באויר, חולם חולומות ,והוזה הזיות ,רוקם רעיונות ותוכניות, אופטימיסט שלא נוצח מעולם – שכבר בשנות העשרים המוקדמות היה עושה וכותב ונואם כאילו היה מלך יושב על הר-הצופים, ויהודה היא מדינה חופשית ועצמאית, חיה לבטח, על מיליוני אזרחיה.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz