728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

הוועדה ללשון העיתונות

הוועדה ללשון העיתונות
מתוך רשימת מונחי העיתון, שנדונו בישיבות הוועדה ללשון העיתונות, נובמבר 1946

"סקופ" זה "מירעש" או "מיפצץ"? בין סוף מלחמת-העולם השנייה ותחילת מלחמת-העצמאות ישבו אנשי "ועד הלשון" וכמה עיתונאים בני אוריין ודנו על "לשון העיתונות"

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.

 

מובא כאן כלשונו מאמרו של ש.שריה ב"ספר השנה" של העיתונאים תשל"א 1971.


 

שעה שהישוב בארץ נקרע במלחמותיו עם האנגלים ועם הפורשים מאידך, והעתונים היו מלאים ידיעות על רצח, חטיפות ואיומי כרת על המפעל הציוני, ישבו אנשי "ועד הלשון" וכמה עיתונאים בני אוריין ודנו על "לשון העיתונות".

 

היה זה זמן-הביניים הגועש, בין סוף מלחמת-העולם השנייה ותחילת מלחמת-העצמאות. בתיקי "האקדמיה ללשון העברית" נשתמרו הפרוטוקולים למן 25 בדצמבר 1945 אך ישיבה זו לא הייתה ראשונה. ישב בה ראש ברוך קרופניק (קרוא) שעבד אז ב "הבוקר", מטעם "ועד הלשון" באו המשורר יעקב כהן, הסופר אשר בראש ומזכיר-הוועד, ד"ר עלי איזן (לאחר קום המדינה שינה את שמו לאיתן). על מה דנו באותה ישיבה?- על "סנסציה". כלומר: איך להביע מושג זה בעברית. כל ההצעות עד אז לא ביטאו את מידת הרגש והחום שבאותו מושג – טען ד"ר ז. בן חיים במכתב לוועדה. אולי "תרגושת" תתאים יותר – ד"ר איזן הציע לגזור את המונח מ"רחוש". אבל אליצדק, איש "המשקיף" (עתון הרביזיוניסטים), יעץ להניח, לפי שעה, ל"סנסציה" כמות שהיא בלועזית. אבל תמימות-דעים הייתה לגבי מונח אחר, שנראה חשוב בעיני הוועדה: אילוסטרציה. מהשורש "אור" גזר ברש את הפועל "אייר" בפיעל "איור". ומה שידוע לנו כיום כ"עתון מצוייר" חייב היה להיקרא "עתון מאוייר ".

 

ברוך קרופניק הוא שהכין את הטיוטה הראשונה של "מונחי העתון". היה ברשימה, בצד "עתון לאפנה" ו"עתון חי", גם "עתון מחתרת" וגם… "עתון לאספורט". חיבורים המופיעים לעתים מזומנות הם "ספרות עתית". "מיברק" לא פסל את "טלגרם",ותיאור-מעשה בעתון הוא "רפורטז'". תמצית הידיעה בשורותיה הראשונות היא "פתיחה"; פלייטון וכותבו "פלייטוניסט" או "פלייטונאי"; מי שכותב "טור" הוא "בעל טור"; סיכום המאורעות הוא "סקירה", ו"רצנזיה" היא ביקורת קצרה על דברי ספרות, תיאטרון או מוסיקה. מה שידוע כיום כ"מדור הבידור" היה אז "מדור שעשועים", ו"אינטרויו" חי בכפיפה אחת עם "שיחה". כבר אז נקבע שיש "כותרת ראשית" ו"כותרת מישנה", ו"גיליון יובל" ו"מוסף". ידיעה המבוטלת בקווים היא "משבצת", ו"קלישה" זו "גלופה". קריקטורה נשארה "קריקטורה", ו"עתון מכורך" הוא גם "קומפלט". רפורטר הוא "רפורטר" אבל קורספונדנט הוא "כתב" או "סופר". ה"אינפורמציה" לא החליפה את לבושה הלועזי, אבל "אקטואלי" הוא עניין "שהזמן גרמו". ידיעה שהגיעה לפתע היא "ברקה" (ב' בשוא), וידיעה מרעישה ובלעדית היא "מפץ". "בלוף" קיבל אזרחות עברית: הפועל "בלוף" אושר.

 

בעל-רשימה הבדיל בין "הודעה", שהיא הודעת מוסד, הנמסרת במלואה, לבין "תמסיר" ,שאינה משמשת אלא לרקע לכתוב. "טקסט" הוא "נוסח", וכתיבת דברים בקיצור הוא "צמצם". הרגע שבו עשיית העתון חייבת להסתיים, היא "גמר" או "חתימה". דבר שהותר לפרסום על-ידי צנזורה הוא "כשר" ועובדת הצנזורה היא "צנזר". חומר שנשאר לאחר שהעתון נדפס, הוא "שיירים". רשימתו של ברוך קרופניק מכילה הרבה "ידידים ותיקים", כלומר מלים שהשתרשו בחיי יום יום עד שלא ברור לנו מניין באו. יש כאן "פרשומת" ו"תעמלן", "כרטיס עתונאי" "ותפוצה", "שכר סופרים" ו"סוכן מודעות", "מכירה בודדת", "וטפסי חינם". "רשימת קרופניק" היא עד היום המילון המקובל ביותר של מונחי עתונות,אם כי אותו "עתון מאוייר" המופיע בו, לא זכה להגיע לחיים…
שלושה דברים הטרידו את מנוחתם הבלשנית של חברי "הוועדה ללשון עתונות": המילים הקשורות בעשיית העתון; המילים הקשורות במאורעות, שהעתון מרבה לדבר עליהם; ושיבושי לשון. ואם כי לא אחת העירו העתונאים שבוועדה כי לא לשם כך נתכנסו, לא מנעו הסופרים והבלשנים שבוועדה מלהתריע מפעם לפעם על שיבושים שהרגיזום בעת קריאת העתון. הצעד השווה בכל אלה הוא שגלגול-ההצעות נמשך זמן רב ולא היה כמעט מונח שלא עירערו עליו פעם, פעמיים ושלוש, גם לאחר שנתקבל "סופית". צד שווה אחר: אדישות העתונאים לחידושי הוועדה.

 


הקושי העיקרי ב"יישום" (כפי שקוראים לכך היום) החלטות הוועדה נבע מאדישותם של העתונאים עצמם. אמנם, פעם קראו לעורכי העתונים וביקשו מהם לחוות דעה על מונחים שכבר אושרו, אך בארכיון "ועד הלשון" אין זכר מה היה באותה אסיפה. למעשה כל עורך, ולעתים קרובות כל עורך-חדשות, המשיך לנהג לפי דרכו והבנתו


 

רבות מההצעות שלא נתקבלו תחילה, לא בוועדה ולא בציבור, הפכו במרוצת הזמן למטבע לשונית; אך העיון בהצעות מעניין ומאלף. הנה הציע אהרון ראובני עוד בשנת 1946 כי דיקטטור יהיה "רדיין", ואילו אדמיניסטרטור-"נהלן" (הוחלט בוועדה של "נהל", כהצעת ד"ר ברגר מהרדיו). מה שידוע כיום כ "מלחמת –מנע" הוא להצעתו של ראובני –"מלחמת –סייג" (הוועדה החליטה: "מלחמת-הקדם").
ספר רב מכר הוא "בחיר שוק הספרים" (הוועדה הסברה שאין צורך במנוח קבוע). ו"מטבע" עלול היה לקבל את משמעות "תקן" של היום: לחם שנאפה לפי דרישות התקן היה, איפוא "לחם- מטבע". "מבוטל" במובן של "מחוסר-עבודה", המקובל היום בציבור, אף חברי הוועדה המליצו על "מחסור-עבודה" דווקא.
 

ה"קליינט" הדוחק ביותר של "ועדת לשון העתונות" היה שירות-השידור, שנציגו, ד"ר ברגר, השתתף לעתים קרובות בישיבותיה. ב-1 ביולי 1947 נולדה "בנאם" להוראת הפיכת העיר לבינלאומית. כזכור, היו אלה ימי ועדת-החקירה של האו"ם ורעיון ה"בינלאומיות" נסר באוויר הפוליטי. "בנאום" (ומכאן "בנאום") היתה הצעתו של אשר ברש. ד"ר ברגר הציע "כלאם" וקרופניק – "שלעם". אולם מילה אחרת, שנולדה באותו מעמד להורות על "תיעוש", היתה "חרשת" או "התעש", והיא לא התקבלה.
יעקב כהן לא השלים מעולם עם "שיחה" להוראת "אינטרוויו". הוא גרס "אינטרוויו", וגזר מכך פועל "אנטרו". אבל כיוון שהוועדה למונחי פסיכולוגיה בירושלים כבר הגיעה לכלל סיכום, הוחלט כי "אינטרוויו" ייקרא בעברית "דבוב", והאיש ה"מדבב" יהיה "דבב".
מאורעות-הדמים שליוו את הקמת מדינת ישראל הפסיקו את עבודת הבלשנים, והיא לא התחדשה אלא בסוף שנת 1950. בהרכב הוועדה חלו שינויים. משתתפים קבועים בישיבות היו מעתה דן פינס, איש "דבר" ויעקב רבי מ"על המשמר". המשורר יעקב כהן וסופר אשר ברש, והמזכיר עלי איתן (שעיברת את שמו) עדיין ייצגו את "ועד הלשון".
 

 

בישיבה הראשונה, שנערכה ב "בית סוקולוב" בשעה 4 אחר הצהריים ביום 25 באפריל 1950, הציע המשורר יעקב כהן להחליט לעקור כמה שגיאות וכיעורי–לשון מעל דפי העתונות. אין לומר "כינוס רבתי" אלא "כינוס רב"; ולא "בתוככי" אלא "בתוך"; לא "מסע-בתולים של אניה" אלא "מסע-בכורה"; וגם לא "אחרי ככלות הכל" אלא "אחרי כלות הכל"; ולא "עמד שעות על גבי שעות" "אלא שעות על שעות". רגישות זו מובנת מאליה בחוג שהכיל יותר סופרים ומדקדקים מאשר עתונאים מקצועיים. אולם גם בעניין המונחים אי אפשר היה לה לוועדה להתפזר בלא כלום.

 

ענין ה"רפורטר" התעורר בישיבה הבאה, שהשתתפו בה יותר עתונאים. ראובן אלקלעי הציע: "דייח". ברוך קרופניק הזכיר הצעה שעלתה בוועדה קודמת, לפני שנים: "פרטר". גילגלו עוד כמה הצעות: "תנאי", "תונה", "תואר", "דיחן","דחנאי","מוביא","שפרט" "דווח". בישיבה אחרת נתווספו "תורשמן" ו"תוור". בקריאה ראשונה הוסכם, לפני הצעת ברש, כי "רפורטר" יהי "תוור" ו"רפורז'ה"- "תוורת". ובינתיים אישרה הוועדה כי מטוס הנע בכוח מנוע ללא פרופלרים הוא "מטוס-סילון", וכי "אין טעם למונח, מטוס-דחף".

 

"ועד הלשון" הודיע ב"תמסיר מס'1" ל"קול ישראל" ומערכות העתונים כי המילה "טענן" נקבעה להוראת "פרטנדנט", כי "דיואלואציה" של מטבע היא "יירוד" ,ביוד צרויה, וכי "פקוד" ניקודו פ' קמוצה, ברבים "פקודים", בשווא ולא בחיריק.

 

זמן רב עסקו אנשי הוועד בקביעת שמות ותיקוני-נוסחאות של מילים, שעתונים משתמשים בהן, ולאו דווקא במונחים של מלאכת העתון. האם "ארצות הברית" היא שם של מדינה ודינה לשון-יחיד, או שמא הרוח העברית רוצה בלשון רבים?- ההחלטה של "ועד הלשון" היתה: ארצות-הברית –מספר רבים. אכן עד היום לא השתרש נוהג אחיד בעניין זה. לעומת זאת, רוצה הנוהג כי הצבעה תהיה "שמית", ולא "שמנית," או "הצבעה בשמות", כפי שרצה "ועד הלשון". מלה שרצה בה אשר ברש למושג "אסטייט האנגלי- "אסטט" (א' חרוקה) לא הגיעה כלל לתודעת הקוראים: עד היום זהו "מעמד", אף ש"מעמד יוחד מלכתחילה ל "קלאס". אגב הדיונים על "אינצידנט" העלה ברש את המילה "תקרית". היא לא זכתה לאזרחות אלא לאחר שמשה שרת, הגיע אף הוא לאותה השראה.

 

עברה שנה כמעט עד שהגיע הוועד לדון על מלאכת העתון. כאשר רפורטר (הוא "פרטור" לפי אחת ההצעות) מתאר מאורע מנקודת-ראות מיוחדת, הוא עושה זאת מתוך "בחינה" חדשה."בחינה" באה בהוראת המלה האנגלית ANGLE, שפירושה "זווית". קטעים שמכין העורך כדי "למלא חורים" צריכים היו להיקרא בעברית "חומר לעת-מוצא". אחר-כך אמרו כי הם "פקק". הוראה לרפורטר לכתוב על מאורע מסויים- היום קוראים לכך "משימה"- עלול היה להיות "מישלח" או "תשליח".מה שידוע לעתונאים כיום כ" עימוד" כמעט היה "תרביד": והרפורטר היוצא למקום המאורע ומספר את העובדות למי שיושב במערכת וכותב אותן- "רגלן" כעמיתו האמיקאי: LEGMAN.

 

אילו היו מתקבלות בין העתונאים הצעות הבלשנים, היינו אומרים כי המאמר הוא "שעתי", כשהוא "אקטואלי"; וכי הוא מלא "פלותות",משמע "קוריוזים". אף "רוגשה" במשמעות "סנסציה" מתה בטרם נודעה ברבים. גם "מאטם" כך רצה מי שרצה לתרגם את DEADLOCK ,מבוי סתום במשא–ומתן, מת באיבו — כל עתונאי מקווה להשיג ידיעה מרעישה בלעדית, והכל יודעים כינויה האנגלי "סקופ". ובעברית?- המשורר דוד שמעונוביץ הציע "מיפצץ" : אשר ברש גרס "מירעש". ואילו "ברווז" – ידיעה מוטעית, שחוגים מסויימים מעוניינים להגיש לקרוא בידעם כי שקר היא, כמעט והפך בעברית ל"עורב", בהסתמך על "מפריח עורבים". גם "בלפן", כתחליף ל"בלופר" הלועזי, לא התאזרח.

 

איש לא יחשוב להחליף כיום "שיח העם" ב"בדיבוב": אולם "דיבוב" היא המילה שהוצעה כ"אינטרוויו", ומלאכת- האינטרוויו אינה אלא "דיבוב", דיבב בפעיל. אמנם גם אנשי "ועד הלשון" לא נאחזו בהצעה זו. בישיבה אחרת הסכימו עם ברש ש"שיחה" היא מילה עברית קלה ופשוטה והיא מבטאה את המושג: אך יעקב כהן חלק עליו וביקש זכות על "אינטרוויו" ועל הפועל "אנטרו".

 

ישיבות הוועדה היו תכופות למדי, אך לכלל סיכומים לא הגיעו. בחודש מארס 1952 הוחלט לכנות "טוטפת" את המשפט הראשון בידיעה. כיום נהוג יותר לומר "פתיחתא". "שכתב" נשתייר מתוך שלוש הצעות, שכללו גם "כתב" (בפעיל) ו"כשר" (פעיל גם היא) . דברים שאין להם שחר ו"מצוצים" מן האצבע" הם "בדבוד" או "בדים" סתם. דבר מסויים בידיעה הוא "סלסול" או "רברב".
וארכיון שממנו שואבים ביאוגרפיות של אנשים ההולכים לעולמם נמצא לו שם עברי נאה "בית-החיים".

 

ה"ועדה" ללשון עתונות" מתה מוות טבעי במרוצת שנת 1953. "ועדתנו אינה מתכנסת משום שאין לה חומר לדון" , כתב ד"ר איתן לדן פינס, הרוח החיה של הוועדה. "המצאת החומר לדיון לוועדתנו נעשית תמיד בידי בעלי מקצוע: ואם אין מגישים לנו חומר, הרי זה סימן שאין צורך בוועדה. ד"ר איתן הכין כרטסת של מונחי העתונות ושלח אותה לפינס לעיון: אך הכרטסת איננה בארכיון "האקדמיה ללשון העברית".

 

הקושי העיקרי ב"יישום" (כפי שקוראים לכך היום) החלטות הוועדה נבע מאדישותם של העתונאים עצמם. אמנם, פעם קראו לעורכי העתונים וביקשו מהם לחוות דעה על מונחים שכבר אושרו, אך בארכיון "ועד הלשון" אין זכר מה היה באותה אסיפה. למעשה כל עורך, ולעתים קרובות כל עורך-חדשות, המשיך לנהג לפי דרכו והבנתו. אילו יצאו הצעות הוועדה בחוברת שהיתה מצויה על שולחנו של עתונאי עובד, היה המצב אחר. הניסיון היה מורה במרוצת הזמן מה מתקבל ומה אינו מתקבל בשפת היום- היום. אבל איש לא הוציא חוברת כזאת, וההברקות היפות ביותר טמונות בגנזך- האקדמיה,הנמצא מעבר לחצר "בית סוקולוב".

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz