728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

"הדיגיטל הורג"

"הדיגיטל הורג"
איור: ערן וולקובסקי, ספטמבר 2017

ערן וולקובסקי, שבדצמבר יקבל את יקבל את פרס דוש לקריקטורה: "עניינים פוליטיים לא מושכים אותי כקריקטוריסט, אני נמשך להווייה הישראלית היומיומית"

"המעבר לעיתונות דיגיטלית, שמחליפה בהדרגה את עיתונות הדפוס, הוא בשורה רעה לקריקטוריסטים. באינטרנט קיימת מגבלת מסך שאינה מאפשרת לעשות דף אמנותי". כך אומר ערן וולקובסקי, צייר, מעצב גרפי וקריקטוריסט, שב-10 בדצמבר הקרוב יקבל את פרס דוש לקריקטורה על שם הקריקטוריסט ועיתונאי "מעריב" קריאל גרדוש (דוש). הפרס ניתן על ידי עיריית תל אביב-יפו אחת לשנתיים ליוצרים בתחום הקריקטורה לסוגיה אשר פועלים בישראל, ועבודותיהם מתפרסמות בעיתונות, בספרות ובמדיה האלקטרונית.
 

"פרס דוש הוא ספח לטקס מתן פרסי סוקולוב לעיתונות. זה נחמד, אבל איור קריקטורות הוא כיום תחום שפחות מעניין אותי", אומר וולוקובסקי (70), שבמשך שנים רבות היה מעצב הבית של קבוצת "הארץ". "מה שמושך אותי הרבה יותר הוא עיצוב טיפוגרפי, עיצוב אותיות של כותרות ולוגואים של מדורים ומוספים בעיתון המודפס, למשל 'הארץ ראש השנה'. עבורי זו הנאה צרופה, שבעידן הדיגיטלי כבר לא תוכל כל כך לבוא לידי ביטוי", הוא מוסיף.

ערן וולקובסקי

וולקובסקי הגיע לתחום איור הקריקטורות קצת במקרה. "למדתי גרפיקה ב'בצלאל'. כסטודנט עסקתי בעריכה גרפית של עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית, 'פי האתון', בעריכתו של גדעון קוץ. משם עברתי לתחום הציור ולא היו לי תכניות להשתלב בעיתונות. אבל שני חברי לספסל הלימודים ב'בצלאל', חנוך מרמרי ויוסי קליין, כן פנו לתחום הזה. הם עברו לעיתון 'חדשות' והתעקשו שאצטרף אליהם. לבסוף, התרציתי והתחלתי לאייר קריקטורות בעיתון זה, שנסגר ב-93'. משם עברתי לעיתון 'הארץ', אבל נמנע מלהגדיר את עצמי כעורך הגרפי של העיתון. אני נותן שירותי איור בלי לשאת באחריות תכנית".
 

-מדוע אתה פסימי לגבי עתיד הקריקטוריסטים בעיתון הדיגיטלי?
"היכולת לבטא את עצמך בדיגיטל אינה כמו בעיתון המודפס, שבו אתה מקבל 'קיר' לצורך האיור. העיתון המודפס הוא אובייקט שמחזיקים ביד. עשיית איור מוצלח באינטרנט היא משימה קשה. האימפקט של קריקטורה המופיעה על עמוד נייר חזק יותר. האינטרנט אינו באותה תצורה. זה חלון שיש מסביב לינקים. מקום שבו כל סטודנט מתחיל לגרפיקה יכול לשפוך אליו חומר, וקשה לי לראות בו מקום לקריקטוריסטים הקלאסיים מהסוג שלי. לכן קיימת ירידה במעמדם של קריקטוריסטים. אני חושב שכאשר לא תתקיים יותר עיתונות מודפסת, הקריקטורה, שהיא תרבות שהתפתחה במאה ה-19, תיגנז. במקומה יהיה שימוש ברומנים גרפיים ובעלונים גרפיים. לא יהיו קריקטורות כפי שיש היום".
 

– את מי קשה לך לאייר?

"קל לאייר אנשים שהם מוכרים או כאלה שיש להם שפתיים ועיניים בולטות. לעומת זאת קשה לאייר דמויות 'חדשות', למשל את יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי. גם קשה לאייר אנשים שאינם מעוררים אמוציות, או כאלה שהם רזים ולא שמנים. במיוחד קשה לי לאייר אנשים עליהם כותבים ב'דה מרקר': מנכ"לים של חברות או פקידי ממשלה, מין שי ניצן כזה, שכל מה שאני יכול לייצר ממנו הוא איור קלישאתי עם עניבה ומשקפיים. איור קריקטורה דורש עליצות וקלילות, וגם קצת שטותניקיות. אם אני מזיע – הקריקטורה מאולצת. מכיוון שקשה לצחוק על סוגיות כלכליות, רוב האנשים המוזכרים בעיתונות הכלכלית הם כאלה שקשה לי לאייר אותם".
 

– יש לך קווים אדומים בעבודתך?

"אחת הצרות בעיתונות המיינסטרים בישראל – בעיתון 'הארץ' זה קיים פחות – היא שיש לה רגישויות להמון דברים. צריך להיזהר כשאתה מאייר נשים, מתנחלים או חרדים – וכך הלאה. עמיתי, עמוס בידרמן, שמרן ממני, זהיר ולעתים גם חושש שמא יפגע ברגשות של מישהו. אני מתפרע קצת יותר. אם אני מאייר אשה בערום, אעשה זאת רק בהקשר הגיוני, אם כי גם אז יבואו תגובות נזעמות של פמיניסטיות.

 

"לדוגמא, לפני חודשיים עיריית רמת גן החלה במהלך לסגירת מועדוני החשפנות שפועלים במתחם הבורסה. אז איירתי אשה בלונדינית עירומה על הבמה יחד עם שני שוטרים שמנמנים. באיור מוצג אחד השוטרים אומר לרעהו: 'חכה, תן לה לסיים'. חברי בידרמן היה נמנע בכלל לאייר סיטואציה כזאת, כי בעיניו היא רגישה מדי. אני מרגיש שאין לי מגבלה. אני מודע לכך שיגיעו תלונות של פמיניסטיות ושל קוראים שאוהבים להרגיש כמו עורכים ולהעמיד אותי על טעותי כביכול.
 

איור: ערן וולקובסקי, אוגוסט 2017

 

"גם כשאני מאייר הפגנות של חרדים, אני לא נמנע לאייר אותם עם אף – שעלול להראות ארוך מדי למישהו – ועם מגבעת. יש קריקטוריסטים שרועדים מפחד כשעליהם לאייר חרדים, שמא הקריקטורה תקבל משמעות איומה. אני לא.


במיוחד קשה לי לאייר אנשים עליהם כותבים ב'דה מרקר': מנכ"לים של חברות או פקידי ממשלה. איור קריקטורה דורש עליצות וקלילות, וגם קצת שטותניקיות. אם אני מזיע – הקריקטורה מאולצת. מכיוון שקשה לצחוק על סוגיות כלכליות, רוב האנשים המוזכרים בעיתונות הכלכלית הם כאלה שקשה לי לאייר אותם"


 

"עם זאת, יש לי בכל זאת גבול: אינני עוסק בנושא השואה. כל יתר תחומי החיים אינם טאבו עבורי. בכלל, המשיכה שלי אינה דווקא לקריקטורה בנושא פוליטי, כמו נתניהו או רעייתו, אלא לקריקטורה מתחום ההווי הישראלי הנלעג, כמו האיש בסלון, בבית הספר או בפקק התנועה. אני נמשך לכל מיני מצבים משעשעים ועצבניים של ישראלים במלון בחו"ל, במנגל, בתור הלא סבלני בסופר או בעת שטיפת הכלים במטבח. אלה מצבים אנושיים קומיים בהקשר המקומי- ישראלי. אני לא מתעניין בפוליטיקאים ובמפורסמים, אלא בישראלים, ובעיקר אנשי הבועה התל אביבית שמציפים את לונדון ומסתובבים שם עם שקיות מחנויות הכלבו כשהם לבושים בחולצה עם הסמל של גולני. באחת הקריקטורות שלי מתואר גבר מקריח בחנות לונדונית שאומר לרעייתו: 'ראית איך הוא זרק לי את העודף? – אנטישמי!".
 

"אני אוהב גם לאייר את הישראלים החוזרים מטיול בכינרת דרך ואדי ערה ועושה מהם מין 'אנחנו' כזה. אחד האנשים הללו מוצג אצלי כאומר" 'שיט! שכחתי לזרוק את הקליפות לכינרת".

 

– אבל הפוליטיקה הישראלית מספקת המון אפשרויות לקריקטורות. פרשת החקירות של ביבי היא רק דוגמא אחת.

-יכול להיות, אבל העניינים הפוליטיים לא מושכים אותי כקריקטוריסט, גם אם מתחוללים פה דברים איומים בתחום זה. אני נמשך להווייה הישראלית היומיומית. ב'ידיעות' ובערוץ 2, שלא כמו ב'הארץ', באמת מעדיפים קריקטורות פוליטיות. לכן אני לא שם".

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz