728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

יחסינו לאן

יחסינו לאן
ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים לתקשורת הזרה במשרדו בירושלים, אוגוסט 2014. צילום: חיים צח, לע"מ, אוסף התצלומים הלאומי.

לעומת ראשי ממשלה בעבר, שראו את הקשר עם התקשורת כחובה בסיסית במשטר דמוקרטי, נתניהו נמנע בשנים האחרונות מחובתו לקיים עמה דו-שיח

בסוף החודש שעבר, בעיצומה של סערת התביעה נגד רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, צייץ הפרשן המשפטי של ערוץ 10, ברוך קרא, סדרת ציוצים שחשפו משהו על מה שקורה מאחורי הקלעים בעבודתו העיתונאית. "כשבפעם הבאה יגידו לכם שחדשות 10 עוינת את ראש הממשלה, תזכרו את הסיפור הבא: אתמול בלילה פנה אליי מקורב של ראש הממשלה וסיפר לי על מסרון שקיבלה עובדת בבית ראש הממשלה מאריק רוזנטל, יועץ התקשורת של מני נפתלי והתובעת החדשה, שבו הוא מציע לה לכאורה עבודה בשכר", סיפר קרא. "לכאורה, סיפור חמור ומצדיק ידיעה בולטת. נודע לי שהמסרון הגיע לידי יועצי התקשורת ועורכי דינו של ראש הממשלה. פניתי בשעות הצהרים לעופר גולן, יועצה של שרה נתניהו, בעניין, והוא השיב לי שאינו מכיר את הסיפור. ביקשתי שיבדוק ואמר לי שיחזור אליי. משעות הצהרים ועד 20:00 ניסיתי ליצור אתו קשר. ללא הצלחה. בשעה 19:54 התקשר אליי מקורב לראש הממשלה ואמר לי של'בוס' אין אמון בחדשות 10. חבל. הנה הוכחה כמה נוח ליועצי נתניהו להזין לציבור את השנאה כלפינו, בעוד שאנחנו רק רוצים לעשות עבודתנו, בין אם ידיעה מסוימת תשרת צד כזה או צד אחר".

 

ה"בוס", כמובן, הוא בנימין נתניהו. לא צריך להשתמש בקלישאות שחוקות ("קו פרשת המים", "משבר אמון חריף", "הסלמה" וכו') כדי לתאר את מערכת היחסים (או האין יחסים) בין נתניהו לתקשורת החופשית בישראל. נתניהו, המכהן כ-8 שנים ברציפות כראש ממשלה ובוודאי למד דבר אחד או שניים על ממלכתיות ואחריות, מתנהל כאחרון הפוליטיקאים ביחסיו עם התקשורת.
 

בבחירות 2015 היה זה "ידיעות אחרונות", העיתון שבו אני כותב יותר מ-20 שנה, שהותקף באופן בוטה. נכון שאיננו חפים מטעויות, אבל לעתים נדמה שאת כל מרצו וזמנו כילה נתניהו בקרב מול עיתון אחד. כלי תקשורת אחרים עמדו בצד, סירבו לתפוס צד או לגלות מעט סולידריות וחשבו כי הם לא יהיו בסיפור הזה. שהוא לא נוגע להם. היום כולנו באותה הסירה. במהלך שיחות מסדרון בכנסת התוודעתי לכך שגם עיתונאים עם אג'נדה ימנית או חובשי כיפה (לנתניהו חיבה עמוקה-אידיאולוגית לחובשי כיפות סרוגות), אפילו הם, לא מצליחים לשבור את החומה הווירטואלית שבנה נתניהו בינו לבין התקשורת החופשית או אפילו הממלכתית והממוסדת. וכך נשאר נתניהו עם שמעון ריקלין אחד ועם יונתן אוריך וטופז לוק שמתחזקים עבורו את מערך הרשתות החברתיות.

 


שמעון שיפר: "כשבגין ניצח בבחירות במאי 77' היה 'אבל כללי' באמצעי התקשורת. חשבו שזה סוף הדמוקרטיה ושבגין הולך להשליט משטר חשוך, שיפגע קודם כל בתקשורת. התברר שכולם טעו. מבין ראשי הממשלה, הוא היה עם המחויבות הכי עמוקה למשטר דמוקרטי"


 

הזיכרון מתעתע. נתניהו הצליח להטמיע בנרטיב הציבורי-פוליטי כי הוא ומשפחתו נרדפים, שמעולם לא הייתה בישראל מערכת מאורגנת ומתוזמנת נגד ראש ממשלה מכהן. אני מאלה שסבורים שלא ניתן לבטל כל ביקורת של נתניהו, גם אם היא נסחפת לעתים למחוזות דמיוניים כמעט. אבל ראשי ממשלה בישראל חטפו גם חטפו, ההבדל הוא בסגנון ששני הצדדים – התקשורת ונתניהו – עיצבו תוך כדי קרב. מנחם בגין הותקף ע"י התקשורת כמי שיביא לחיסולה של הדמוקרטיה לפני ואחרי בחירתו; יצחק שמיר נפל על השחיתות שפשתה בממשלתו בקדנציה האחרונה שלו; את אהוד ברק שחטו בשלהי כהונתו ב-2001 ואת אולמרט כתשו בסבך של פרשיות פליליות חמורות. את העבודה הזו עשתה בעיקר התקשורת. שום דבר לא המציאו כאן לכבודו של נתניהו. אפרופו אולמרט, גם בתקופת כהונתו היו הדלפות דרמטיות וגם המלצות של המשטרה. אבל לא היו ביטן ואמסלם.
 

ראש הממשלה מנחם בגין במסיבת עיתונאים בנתב"ג, לאחר חזרתו מארה"ב, נובמבר 1980. צילום: משה מילנר, לע"מ, אוסף התצלומים הלאומי.

 

להבדיל מראשי ממשלה אחרים, נתניהו עושה על זה קמפיין. אלקטוראלית, יכול להיות שהוא אפילו מצליח. הציבור קונה ומשתכנע מטיעונים (רגשיים בעיקר) על רדיפה ושנאה. אבל אם פעם הייתה ממלכתיות ואחריות ואפילו קצת סטייל, בחירתו של טראמפ הסירה כל רסן. אף אחד לא מאמין שבתקופת כהונתו של נתניהו המצב ישתפר, או שראש הממשלה יחשב מסלול מחדש.

 

לפעמים זה יורד לרזולוציה מדהימה: באחת מישיבות פורום שרינו של הליכוד (הנערכת לפני ישיבת הממשלה ביום ראשון), חלף נתניהו ליד אחד השרים, ועקץ אותו: "ראיתי ידיעה מעניינת עליך בעיתון". מדובר בידיעה מפרגנת במדור כלכלי, אבל נתניהו התכוון להעביר מסר הפוך: אתה מקבל ידיעה מפרגנת בעיתון שנלחם בי. במובן מסוים, נתניהו לא הצליח להרחיב את האג'נדה שלו מחוץ לגבולות בלפור. הוא ניסה בקמפיין מתוחכם להשיל ממנו את הבעיה ולכסות איתה את כולם. לכן השתמש נתניהו במלים "להפיל אותנו", "הם נלחמים נגדנו". ולא "אני" או "נגדי". כאילו מפלגה שלמה נמצאת עכשיו תחת חקירות פליליות והפרשיות שבהן הסתבך באופן אישי הן בכלל נחלת מפלגתו.

 

הפרשן המדיני שמעון שיפר ("ידיעות אחרונות") סיקר את כל ראשי הממשלה ממנחם בגין ועד נתניהו היום. בסקאלה שבין בגין של 77' ונתניהו של 2017 – לשיפר יש תשובה איפה נמצא כל אחד מהם ביחסיו עם התקשורת. "בגין היה ראש הממשלה הדמוקרט ביותר שהיה חרד באמת לקיום הדמוקרטיה בארץ ולחופש התקשורת", הוא אומר. "הוא היה מוכן לשלם כל מחיר כדי שהחופש הזה יישמר. כשבגין ניצח בבחירות במאי 77' זה היה 'אבל כללי' באמצעי התקשורת, שחשבו שזה סוף הדמוקרטיה ושבגין הולך להשליט משטר חשוך שיפגע קודם כל בתקשורת. התברר שכולם טעו. מבין ראשי הממשלה, הוא היה ראש הממשלה עם המחויבות הכי עמוקה למשטר דמוקרטי. ראשי ממשלה אחרים, כמו רבין, שרון ושמיר ראו את הקשר עם התקשורת כחובה בסיסית במשטר דמוקרטי. אבל מה שקורה כאן בשנים האחרונות בהחלטה מודעת של נתניהו – זו הפרה בוטה של העיקרון והחובה שמוטלת על ראש ממשלה נבחר לקיים דו-שיח עם התקשורת".

 


רינה מצליח: "הכתב הפוליטי הפך להיות פרזנטור של חדשות ולא הפועל של החדשות. עורכים עובדים היום מול פוליטיקאים ואפילו מול מקורות. כתבים נמצאים היום פחות בשטח, פחות בקשר עם מקורות ועם פחות מחויבות. הסיקור הפוליטי הוא רדוד, סיקור של כותרות"


 

בשנים האחרונות מצטמצם הדיון בממשק של התקשורת והפוליטיקה בעיקר ליחסים שבין נתניהו והתקשורת. אבל גם מערכת היחסים בין התקשורת למערכת הפוליטית עוברת שינויים. הזירה הפוליטית היא ביצה קטנה, מרוכזת, המשפיעה מאוד על סדר היום הציבורי. מירב העיתונאים, הפרשנים והאנליסטים נמצאים בטריטוריה המצומצמת הזו. להבדיל מתחומי סיקור אחרים, היחסים בין העיתונאים לפוליטיקאים הם הרבה יתר בולטים וחשופים.
 

רינה מצליח (חדשות 2) מסקרת את התחום הפוליטי מזה כ-25 שנה. "חל פיחות במעמדו של הכתב הפוליטי", אומרת מצליח. "אם פעם לפוליטיקאי היה אסור בתכלית האיסור לעבוד ישירות עם העורך –היום זו ממש פרקטיקה במקצוע שלנו. הכתב הפוליטי הפך להיות פרזנטור של חדשות ולא הפועל של החדשות. עורכים עובדים היום מול שרים, פוליטיקאים ואפילו מול מקורות. זה קורה כי יש ירידה במעמד מקצוע העיתונות. זה הפך לבית חרושת של סקופים. כתבים נמצאים היום פחות בשטח, פחות בקשר עם מקורות ועם פחות מחויבות. הסיקור הפוליטי הוא רדוד, הוא פחות מעמיק, סיקור של כותרות". ואיפה עובר הגבול במערכת היחסים שבין עיתונאי לפוליטיקאי? "הגבול הוא ברור" אומרת רינה מצליח. "זה כמו שכל אחד יודע מה הגבול בין חיזור להטרדה מינית. אבל כשהעיתונאים הפוליטיים החליטו שהבון-טון הוא שעדיף שיידעו מה עמדתך הפוליטית – וכולם יודעים שאתה איש ימין מובהק ואתה תומך של הבית היהודי – אז זה בסדר גמור שאתה גם חבר של נפתלי בנט. אני ממש לא מסכימה לגישה הזו. לצערי, יש עיתונאים שלא רק שמצהירים מה עמדותיהם, אלא גם מצהירים שהם חברים של פוליטיקאים".

 


יובל קרני הוא הכתב הפוליטי של "ידיעות אחרונות".

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz