728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

יצירת מציאות מיוחלת

יצירת מציאות מיוחלת
חיים גורי.צילום: אדם מתן (CC BY-SA 3.0)

המשורר, היוצר והעיתונאי חיים גורי, שהלך לעולמו בגיל 94, כתב בספר השנה של העיתונאים תשל"ח את רשמיו מביקור בקהיר לאחר הגעת סאדאת לירושלים

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.

 

מובא כאן כלשונו מאמרו של חיים גורי, שנסע עם משלחת של עיתונאים ישראלים לקהיר לאחר ביקור סאדאת בירושלים, כפי שהופיע ב"ספר השנה" של העיתונאים תשל"ח 1978.


 

ימים ולילות בקאהיר. התנסות מוזרה כל כך. מה עושה כאן עתונאי ישראלי? בעודו מבקש לתאר את התרחשות ולספק מידע מהימן הוא גם עוסק בו-זמנית ביצירת מציאות מיוחלת.
היתה זו חווייה עזה מאוד, חסרת-תקדים. מלאכת העתונאי נמדדת, לא פעם בשעות, ברגעים. עליו להצדיק את שליחותו בעיני עתונו וקוראיו. הוא יודע שהפעם יקראו הרבים את אשר הוא כותב משום שהוא "שליחנו המיוחד", או "כתבנו", או "סופרנו בקאהיר". בעודו נתון בעיצומה של התרגשות מובנת, הוא נתון מן השניות הראשונות לתחרות עזה. הוא מצוי במלחמת-הכל-בכל על החדשה המרעישה, על תגלית המיוחדת, על "הסקופ הלא-נורמלי".
לכן נראה בעיני, לא פעם, אולם העתונות ב"מינה האוז "ככוורת רוחשת, שבה הכל מתחרים זה בזה והכל מתפרנסים זה מזה.

 

בעלי "קשרים מיוחדים" שבנו, עשו "חיים משוגעים", כמו שנאמר, בהותירם לעיתים, לאחיהם הנצרכים רק צמד-כרעיים ובדל-אוזן. אנשים היו נעלמים מעיניך ושבים לאחר שעות ובעיניהם אותו היבהוב המעורר קנאה, כשבים, זה עתה, מראיון בלעדי עם סאדאת בכבודו ובעצמו.

 

מזכירות רחוקות ובלתי נראות רשמו לפניהן תחנונים לפגישות שלא התקיימו מעולם. עתונאי-חוץ לועזיים וכתבי סוכנויות ידיעות למיניהן היו מתקתקים במהירות, כפסנתרנים וירטואוזיים, שפע ידיעות מסעירות עד אשר שאלתי את לבי הנבוך :מה ידוע להם ולא לי?

 

איזה "מקור בכיר" גילה להם את הנסתרות, לחם –הקדוש ולחם הפנים של העתונות היומית הנאבקת לעולם בחוקי ההתיישנות החלים על השניות והמבקשת תמיד את הראשון ואת הבלעדי.
ידעתי, כי אנו עושים בקאהיר בשל התרחשות דראמטית מאין כמוה, שתקבע את גורל המזרח והעולם. לכן לא היינו שם רק בגדר עתונאים החייבים לספק מידע ולתאר את "הפגישה ההיסטורית".
היינו גם ישראלים הרוצים מאוד שהמו"מ יצליח, שייפתח דף חדש בתולדות האזור הזה הנגוע, העייף ממלחמות ומשנאה. רצינו מאוד שתימצא "הנוסחה הגואלת". לא היינו משקיפים מן הצד.

 


אם עתונאות אינה מצלמה אובייקטיבית מדוייקת ואדישה אלא גם נשמה וחרדות ותקווה ואיחול ו"ראייה אישית" ופרשנות מתגנבת, הרי ש"המצב הקאהירי" היה לגבי רבים מקרב הכתבים הישראליים שם בגדר מצב חדש מאוד. אתה מעורב מעורבות עזה ובעודך משקף מציאות אתה גם "יוצר" אותה


 

אתה רוצה מאוד שהאלפים המברכים אותך ומריעים לך ברחוב עדלי פאשה, ליד בית-הכנסת "שערי שמים" בקאהיר, או אותם תלמידים באלכסנדריה, יעשו זאת באמת, שהללו לא יקראו מניה וביה קריאות אחרות באוזניך כמו למגע שרביטו של מנצח כל יכול.
 

אם עתונאות אינה מצלמה אובייקטיבית מדוייקת ואדישה אלא גם נשמה וחרדות ותקווה ואיחול ו"ראייה אישית" ופרשנות מתגנבת, הרי ש"המצב הקאהירי" היה לגבי רבים מקרב הכתבים הישראליים שם בגדר מצב חדש מאוד. אתה מעורב מעורבות עזה ובעודך משקף מציאות אתה גם "יוצר" אותה וכבר ציין אותו כתב טלוויזיה ירושלמי בחיוך: "כאשר אנו מודיעים חגיגית שרבבות נוהרים אל הכותל, מתחילים הרבבות לנהור לשם".
 

היכן עובר הקו בין ה"ניוז"וה"וויוז" (News and views ) במצבים סחרחרים כאלה, היסטוריים כל כך? מי שראה את קבלת-הפנים החמה של רבים מבני מצרים כחוויה מפתיעה ומרגשת, כשמן צרי לנפשות פצועות שנאה ארסית וממושכת מאוד, נתקל עד מהרה בחברו המסביר לו, כמקצוען "המכיר את הערבים", שמחר-מחרתיים, עם שינוי האקלים ,עם רמז ראשון מצעד שליטיה הכל-יכולים של המדינה הזאת, יתגודד ההמון הזה ב"מידן אל תחריר" ויפרוץ בשאגות איבה ויקרא קצובות לאש ולחרב. האומנם?

 

זו חיבת ירח-דבש קצר, אמרו, חמימות על תנאי. כלומר, כל עוד רוצים בכך השליטים וכל עוד מתרחש תהליך השלום לפי תנאיה של מצרים. קשה לדעת. יהיה זה קל מדי אם ניענה לפיתרונות פשוטים כאלה אך שאלה זן העסיקה לא אחד בקרבנו בימים ההם.
ואכן, כיצד מודדים מיפנה היסטורי? כיצד מאתרים את מרכיבי ההתרחשות? עתונאי מבקש לשמור על צלילות שפוייה, על עמידה ביקורתית כלשהו מן הצד, למען יוכל לראות נכוחה.
 

היו בינינו שחשו, כי אנו נתונים ל"לוחמה-פסיכולוגית" מצרית מתוחכמת ומחושבת, לשטיפת-לבבות, לקבלת-פנים הרואה בעתונאי הישראלי מכשיר, כביכול, בידי התעמולה המצרית, שדיווחיו ממצרים הופכים לגורם משפיע על דעת הקהל הישראלית, כלומר-נתון מדיני. שהרי באווירת אחווה זו, המאפיינת קץ עידן ,מה חשיבות באמת להתמקחות שיילוקית על מרחבי אתראה ובלימה, רכסי חישה ותצפיות, פירוזים, שינויי גבול מזעריים, מתבקשים מאוד פה ושם, לעומת התחזית המופלאה של שלום-אמת בין עמי-בני-שם וגבול פתוח ולילה בלי יריות ומסחר ותיירות ופיתוח משותף ואחוות-עמים?
 
עם כל החשיבות שאני מייחס ל"סקופ" זה או אחר, לחדשה שהקדימה את רעותה בכמה דקות ול"ראיון בלעדי", נדמה לי שזו היתה השאלה.
 
לא, אינני סבור, בשום פנים ואופן, כי העתונאי הישראלי הממוצע עמד מול מערכת מתוחכמת כל כך "העובדת" עליו כשוחד-הבטחה וכ"סחיטה-אמוציונלית". רחוק מזה.
מישהו, כתב צבאי, בעל נטיות ציוריות, הישווה את הדברים לטור שריון הפורץ קדימה והמותיר אחריו איי-התנגדות ומערכים מנותקים ולוחמים, המסתכן בהתקפות-נגד אגפיות, בניתוק צירים וכו' וכו'. אחרים חשבו, כי יוזמת סאדאת לא היתה מחושבת עד תום והיתה אף היא פרי דחפים ואילתורים וסיכונים וחרדות ותקווה, פרי עורמה ותום ובילבול מושגים.
 

היו, כמובן, שהעריכו את צעדיה של מצרים כתיכנון-מחושב-מראש הממלכד את ישראל המופתעת וכופה עליה התנהגות תחת לחץ, המנצל עד תום את עוצמתה של המחווה, המפורר את האחדות הישראלית וזוכה בהישג נדיר בקרב על דעת הקהל הבינלאומית.

 


בעיצומן של הפגישות המרגשות האלה עם הרחוב המצרי, עם פשוטי עם ואנשי רוח, עם נופיה האינסופיים של מצרים, עם המדבר ועמק הנילוס ועתיקות האלמוות והארמונות והעוני המנוול, חשת פתאום שמלחמה נוספת עלולה להיראות כפתרון וולגארי, מחריד ומייאש, לבעיות שניתן לפתור אותן באזור הזה שהיה ערש התרבות


 

"זו ההפתעה הנוספת, שעליה רמז הגנרל גמאסי באומרו, כי יעלה בידי מצרים להפתיע את ישראל שנית" …. כך אמרו. כשלעצמי, אינני נוטה לקבל את כל ההשערות האלה היה זה "ערפל-קרב", מציאות אחרת שנוצרה פתאום, שלא תוכננה מראש לכל פרטיה, שבה גם מצרים נחשפה לסיכונים. אינני מאמין, כי ניתן לביים התנהגות של עם שלם. משום כך יקרה לי גם היום, עם "שינוי האקלים", הפגישה ההיא.
 
הייתה זו פגישת-מאבק, אך מאבק אחר, שיש בו, הייתי אומר תהליך של "דה-דמונלוגיה", כלומר איתרו של הסיכסוך בתחום המדיני ,אף שאין לדעת. דברים אלה נכתבים בירושלים ,עם שובי מקאהיר, ולא מן הנמנע, כי אנו עלולים להיקלע שנית ושלישית ורביעית לאותה מערבולת של אהבה-שנאה המעוררת את כל השדים.
 

לפיכך רצית לא פעם, בעיצומה של האקסטטיות, לשוב אל השפיון הכופה על האנשים הדדיות מכובדת ונוגה. החגיגיות הזאת המופגנת כל כך מצד שליט מצרים וראש ממשלת ישראל -"יצאתי כראש ממשלה מלא תקווה ושבתי כאדם מאושר" – החלה להפחיד פתאום. היה משהו במעלות החום הגבוהות האלה מן הדימדום עד כי ביקשת "רגע חושבים"…
 
כן, אז, אני זוכר, בעיצומן של הפגישות המרגשות האלה עם הרחוב המצרי, עם פשוטי עם ואנשי רוח, עם נופיה האינסופיים של מצרים, עם המדבר ועמק הנילוס ועתיקות האלמוות והארמונות והעוני המנוול, חשת פתאום שמלחמה נוספת עלולה להיראות כפתרון וולגארי, מחריד ומייאש, לבעיות שניתן לפתור אותן באזור הזה שהיה ערש התרבות.

 

רגשות מנוגדים? כן!
לא אהבתי, אם לנקוט לשון המעטה, את הטון המפתה והמאיים של העתונות המצרית. אותו טון "אוקטוברי". אך הודיתי על ההזדמנות הנדירה שהוענקה לי לראות באפשריותה המשוערת של מציאות לא נודעת, לחוש בסיכוי לאחרת, כלומר לעידן אחר בין העמים השכנים מאז שחר ההיסטוריה. סליחה על הצליל הזה החגיגי במקצת. כאשר נשאל וינסטון צ'רצ'יל הישיש לשלומו השיב: "בהשוואה לאלטרנטיבה, לא רע. כן, משהו דומה, להבדיל. אם המלחמה השישית או השביעית אינה עשויה לפתור את הבעיות רצוי להעניק הזדמנות הוגנת למו"מ בתנאי שלא יתנהל בין ישראל הנותנת ומצרים המקבלת. אותה פשרה כאובה, שבה עתיד עמי האזור, חייבת להכיר בהדדיות הוויתור וההישג, אחרת יתעוררו כל השדים האפשריים והשבועה והנדר והמוות.

 

אולי משום כך נקלע עתונאי ישראלי במצרים לחוויית התנסות לא ידועה. אולי משום כך, בסיכומו של דבר, להבחין בין מידע להערכה, בין דיווח לביקורת, בין רפורטאז'ה לפובליציסטיקה ופתאום היו רבים בקרב נציגי העתונות שם כמתנבאים, זוכים בתודתו של הקורא או בהסתייגותו וחשדו.
 
הניחו לימ"חים להיות מוכנים וערוכים על כל צרה שלא תבוא אם כ"אלטרנטיבה למו"מ", אם כאחד ממרכיביו. אין בכך כדי לפתור את עם ישראל ואת מצרים מן החובה להמשיך, עד קצה גבול האפשר, בנסיון לכונן מערכת יחסים אחרת בין עמי-בני-שם.
 
בעת כתיבת הדברים האלה, עם שובי מקאהיר, התחזית היא פיפטי-פיפטי. אולי יופעל מכבש הלחץ, אותה יד ענקית מעצמתית. הפער הניכר, בפרק זמן היסטורי זה, בין כוחה הצבאי לבין כוחה המדיני של ישראל מזמין כפייה כזאת.
הרבה עושה במצבים כאלה תחושת צדקת המערכה בלבו של העם, מערכת עצביו, חכמתו, נחישותו.
 
עודנו בעיצומה של ההרפתקה הזאת שאין עזה ממנה. עתונאים ישראליים שזכו להיות בימים האלה היו עדים לכך.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
KE2017

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz