728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

לרכוב על הגל

לרכוב על הגל
שידור מחתרתי ממקום מחבוא באזור תל-אביב, אפריל 1948. צילום: זולטן קלוגר, לשכת העיתונות הממשלתית

יום הרדיו העולמי: סיפור התפתחותו של הרדיו הישראלי, שהחל לפעול כאן לפני קום המדינה וימשיך גם בעתיד להוות מדיום חשוב ומרכזי במפת תקשורת ההמונים

החל משנת 2012 מציינים בתאריך 13 בפברואר את "יום הרדיו העולמי", המצייין את חשיבות המדיום הוותיק בהיסטוריה הסוערת של תקשורת ההמונים, את האהבה אליו, את כוחו הייחודי של לגעת ולאחד אנשים סביבו וגם – את הצורך ברדיו גם בימים אלו, אולי יותר מאי פעם.
 

על ציון "יום הרדיו העולמי" הוחלט ב-2011 באונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות, בעקבות פניה של האקדמיה הספרדית  לרדיו. בכל שנה מציינים את תרומתו הייחודית של הרדיו לתחומים חברתיים שונים. כך, לדוגמא: רדיו בעתות חירום, נשים ורדיו, הקשר בין הקהילה לרדיו, צעירים ורדיו. השנה הנושא הינו "רדיו וספורט", המציין את המסורת של הרדיו כמסקר שידורי ספורט שיש בכוחם לחבר בין אנשים שונים בכל מקום ולחבר אותם לתרבות ולשורשים.
 

חגיגת "יום הרדיו העולמי" מהווה הזדמנות נפלאה לשטוח את סיפורו של הרדיו בישראל, מראשית השידורים בתחילת שנות ה- 30 ועד היום.

 

השידור העברי הראשון התקיים כבר בשנת 1932 בחסות המנדט הבריטי, בליבו של "יריד המזרח" ההומה בתל אביב, לצד הסוחרים והקונים. בחלוף ארבע שנים, השידור העברי התרחב ולוח משדרים חלוצי בשם 'קול ירושלים', ביטא את קולם של המתיישבים היהודים בארץ. השידורים ביקשו להפיץ את הרעיונות האידיאולוגים של הישוב היהודי והיו הבסיס לשידורי הרדיו הציבורי של המדינה שבדרך.

 

בהמשך, תחנות שייסדו המחתרות, שידרו מדירות מסתור בתל אביב ושגרתם ההכרחית הייתה שדרנים מתחלפים ושינוי תדרים. שידורי 'קול ישראל', שייסד ארגון ההגנה נפתחו בשריקה של השורה "עוד לא אבדה תקוותנו", מתוך המנון "התקווה", שלוש פעמים.
"הארגונים המתחרים", האצ"ל והלח"י, פתחו גם הם תחנות מחתרתיות. את תכני השידורים של תחנת האצ"ל, "קול ציון הלוחמת", כתב לא אחר ממפקד המחתרת, מנחם בגין, ולאחר השידור כל תיעוד כתוב הושמד באופן מידי. הסכסוך המתמשך בין האצ"ל ללח"י גלש גם אל גלי האתר ופורשי הלח"י גנבו את משדר הרדיו של האצ"ל.

 

עם הכרזת העצמאות, 'קול ישראל' הפכה לתחנת הרדיו הרשמית במדינת ישראל. ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, ראה את הפוטנציאל הפוליטי והתרבותי הטמון ברדיו ובצעד אסטרטגי קבע שהשליטה על התחנה תהיה בידי הממשלה הצעירה. בשנות ה- 50 הפעילו לובשי המדים תחנת רדיו נוספת, 'גלי צה"ל', שמטרתה לבדר חיילים ולהוות תחרות ל'קול ישראל'.
 

קריינית גלי צה"ל רחל לוונטל, משדרת מאולפן "קול ישראל", מרץ 1952. צילום: כהן פריץ, לע"מ

שתי התחנות שימשו ״שופר שלטוני״, הכתיבו את הלך הרוח ברחוב הישראלי והיו כלי חינוכי חשוב. בהווי ציוני שידרו התחנות מגוון תכנים: שידורי חדשות, שירים עבריים ויצירות ספרות. ברבות השנים הפכו התחנות לעצמאיות וביקורתיות יותר. הן התרחבו והוציאו מקרבן דורות של אנשי תקשורת. התחרות שנולדה אז בין השתיים נמשכת עד היום והן עדיין נחשבות לתחנות המשפיעות והפופולריות בישראל.

 

אלימלך רם באולפני קול ישראל, 1959. צילום: משה פרידן, לשכת העיתונות הממשלתית

 

בתחילת שנות ה- 70 החלה לשדר תחנת הרדיו הפיראטית הראשונה, 'קול השלום', שהאמינה בשלום במזרח התיכון כולו ושידרה את מסריה מספינה העוגנת מול חופי ישראל. תחנת הרדיו הזו של אייבי נתן הייתה החלוצה ששברה את המונופול של התחנות הממלכתיות וסיפקה למאזינים מוזיקת פופ שעד אז לא נשמעה בהן, בנימה אישית ובגובה העיניים. אחד מהמנהגים של תחנת 'קול השלום', היה הפסקת השידור בשעת השקיעה למשך 30 שניות "לזכר קורבנות האלימות באזורינו ובעולם כולו". התחנה זכתה להצלחה כה רבה, הצלחה שאילצה את התחנות הממלכתיות להתאים את עצמן לרצון המאזינים. הקהל דרש שינוי: בתחנות רדיו בכל העולם כבר משדרים את "האבנים המתגלגלות" ו"חיפושיות הקצב", אז למה לא אצלנו? הרדיו הממלכתי החליט לשחרר קצת את העניבה, וכך נולדה תחנת 'הגל הקל', שהפכה לימים לרשת ב'. התחנה החדשה תפסה את משבצת השידורים הקלילה והבידורית, לצד 'קול ישראל' המכופתרת. בתכניות של 'הגל הקל' אפשר היה למצוא מוסיקה פופולרית ומצעדי פזמונים. ברוח החדשנות היא אף הייתה לתחנת הרדיו הראשונה בישראל ששידרה פרסומות. בין שדרניה ועורכיה המיתולוגיים של התחנה היו חיים יבין, ירון לונדון, רבקה מיכאלי ומני פאר ואהוד מנור. בהמשך הוקמה רשת ג', "האחות הצעירה" של רשת ב', והחלוקה ביניהן היתה כזו: פופ ומוסיקה ישראלית לצעירים ברשת ג', חדשות ומוסיקה רגועה למבוגרים, ברשת ב'.
 

אחד הביטויים לשינויים שחלו ברדיו הישראלי במרוצת השנים, הינו תכנית המערכונים "מה יש" בגלי צה"ל, שהחלה לשדר בתחילת שנות ה- 80. התכנית נחשבת כפורצת דרך בדברי ימי הרדיו בישראל וסימנה את נקודת המפנה ברדיו הממלכתי. האגדה מספרת שצה״ל היה מפסיק את האימונים לשעה אחת, מדי יום בשעה 15:00, כי החיילים לא היו מסכימים לפספס אף תכנית. תכנית המערכונים פורצת הדרך הוגשה על ידי צמד חיילים צעירים: ארז טל ואברי גלעד. ההומור של "מה יש" פלרטט עם מחוזות ה"נונסנס" והציע משחקי לשון ודמויות שהמשיכו להתקיים גם אחריה, כמו דמותו של הערבי הפטריוט "האשם תמיד", בגילומו של יאיר ניצני, שהתגלגלה לכדי להיט שנחשב לראפ הראשון בעברית. רגע השיא של התכנית היה בארגון עצומה והפגנה בכיכר דיזנגוף בתל אביב למען החזרת התכנית "סמי וסוסו" לשידור.

 

ה"אחות הקטנה" של 'גלי צה"ל', גלגלצ, הוקמה בתחילת שנות ה- 90 והעבירה את שידוריה בקומה העליונה של הבניין המיתולוגי ביפו, עד שערימות הדיסקים איימו להביא לקריסת הקומה. בצעד חירום הועברה תקליטיית גלגלצ לבניין סמוך- לקומת קרקע יציבה, וקריסת "הבית של החיילים" נמנעה. הכמות העצומה של הדיסקים בתקליטיית גלגלצ משקפת את הקו שהתחנה בחרה בו- מוסיקה בלבד, דבר שאז נחשב למהפכני ולא כלכלי. להפתעת כולם, זכתה התחנה לפופולריות רבה, תוך זמן קצר. במהלך השנים הכשירה התחנה חיילים להיות שדרנים ועורכי מוסיקה, שקובעים את הטעם המוסיקלי של המדינה כולה. לאורך השנים סיגלה לעצמה גלגלצ כמה מסורות: בכל מוצאי שבת, אם תפתחו את הרדיו בדיוק בשעה 02:00, תשמעו את השיר "הללויה" בביצועו של ג'ף בקלי ובכל שבת לפני השעה 18:00 השיר "תודה אנשים טובים" של אריק איינשטיין.

 

באותה תקופה, זה סוף סוף קרה: ממספר תדרים בודדים, לריבוי ערוצים, כאשר ממשלת ישראל פתחה את שוק הרדיו לתחרות ותחנות הרדיו הציבוריות הוותיקות כבר לא עמדו לבדן. כעת נפתח המרוץ על תשומת ליבם של המאזינים והופיעו התחנות האזוריות: רדיו 'ללא הפסקה', רדיוס, רדיו 'תל אביב', רדיו 'ירושלים', רדיו 'לב המדינה' ועוד. היה זה שינוי דרמטי בתפיסה, שינוי שהפך את שידורי הרדיו, משירות לציבור, לעסק כלכלי. ניתן לומר ששינוי זה המציא מחדש את הרדיו הישראלי. בפעם הראשונה ביטא הרדיו את המרקם האנושי הישראלי הייחודי והביא קולות מגוונים וחדשים שלא הושמעו מספיק. הרדיו מדבר ישירות ובאופן אישי למאזין, ובעיקר מתאים את עצמו לקהל היעד ולשפה שלו.
 

איך שומרים על הרדיו כמדיום מעודכן ומעניין שממשיך קדימה? מגייסים אליו את הדור הצעיר. במשך כחצי יובל פועלות תחנות רדיו חינוכיות, שהקימה 'קול ישראל', כדי להכשיר את הדור הבא של אנשי התקשורת. התחנות פועלות במוסדות חינוכיים- בתי ספר, מתנ"סים ואוניברסיטאות, מהגליל העליון עד הנגב, והן מלמדות תקשורת באופן היחיד שבו אפשר ללמוד תקשורת- תוך עשייה. תחנות הרדיו החינוכיות הולידו אנשי תקשורת לא מעטים, כמו תמיר סטיינמן- כתבנו בדרום, שלמד ב"קול הנגב"; הדר מרקס, שלמדה באשל הנשיא; שרון טייכר, שלמד ב"רדיו קסם" בחולון, לירן לוי שלמד ב"קול אחר" באוניברסיטת אריאל ועוד. בזכות העובדה שתלמידים וסטודנטים צעירים מקבלים גישה למיקרופון, נוצרים תכנים חדשנים, יצירתיים וחלוציים, שממציאים את הרדיו בכל פעם מחדש.
כעבור 69 שנה השידור הציבורי הרדיופוני עבר מהמטרייה של "קול ישראל" ל"תאגיד השידור". כמעט שנה של שידורים בהרצה חלפו ו"הפיפסים" המיתולוגיים של פתיחת החדשות נשמעים מעט אחרת.

 

כ- 85 שנה אחרי הקול העברי הראשון, הרדיו פוגש את האינטרנט, שמאפשר האזנה לרדיו בכל מקום ובכל זמן. פספסתם את המשפט האחרון שאמר דרור רפאל בתכנית? לא נורא. תכניות הרדיו זמינות לדרישת המאזינים בכל עת באתרי האינטרנט, באפליקציות וברשתות החברתיות. במרחב הדיגיטלי יש מקום לכל והרדיו מרחיב את אופקיו ומייצר תכנים חדשים. לדוגמא פודקאסטים- תכניות אודיו אינטרנטיות שהתפתחו כתרבות שוליים, עד שב-2014 הגיעה ההצלחה המפתיעה של תכנית המתח האמריקאית, Serial, שפתחה מחדש תיק רצח ישן והפכה את הפודקאסטים לתופעה תרבותית. בעקבות ההצלחה, גם בארץ התפתחה תרבות פודקאסטים צעירה, מעמיקה ואינטליגנטית, הבולט שבהם הוא הפודקאסט "עושים היסטוריה".

 

איך ייתפס הרדיו בשנים הבאות? לא רק רדיו. הוא יהיה מצולם וכתוב, ב- FM, ברשת ובעיקר בכל מקום. הרדיו ממתג את עצמו כספק תוכן נגיש לכולם וללא ספק מחזיר עטרה ליושנה.

 

 
עורך הסאונד: חזקי נבון.
קריינית: תמר אבל דה לנגה.
מפיקה: נתלי גז.
תסריט: טל לאור.
 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.