728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

חופש שאינו מובן מאליו

חופש שאינו מובן מאליו

20 שנה לחוק חופש המידע: "חל שיפור ביכולת האזרחים לקבל מידע בנושאים חשובים, אולם היא עדיין רצופה קשיים", אומר יו"ר התנועה לחופש המידע, ד"ר רועי פלד

חוק חופש המידע נחקק על ידי הכנסת במאי 1998 – לפני עשרים שנה בדיוק. החוק, שנכנס לתוקפו במאי 1999, קובע את זכותו של כל אזרח ותושב לקבל מידע מרשות ציבורית, בכפוף למגבלות מסוימות המפורטות בו, שנועדו לאזן בין חופש המידע לבין זכויות ואינטרסים שונים כגון ביטחון המדינה וכדומה.

 

המידע אותו רשאי האזרח לקבל נוגע בכל תחום המעניין אותו או נוגע לחייו, החל מהסכמי שיתוף פעולה בינלאומיים עליהם חותמת הממשלה, דרך תוכן הפגישות שמקיימים פוליטיקאים ואנשי ציבור, ולשיקולים לקביעת מספר הסייעות בגני הילדים.

 

הרעיון הוא שמשרדי הממשלה ובעצם כל רשויות השלטון השונות, מחזיקים במידע רב – כתוב, מוקלט או מוסרט – שבמדינה דמוקרטית אין סיבה מדוע הוא לא יהיה מונגש לציבור הרחב. האזרח זכאי לדרוש בכל עת את המידע בו הוא מעוניין ועל הרשות השלטונית לספק לו בתוך זמן סביר את המידע הזה, למעט, כאמור, במקרים חריגים.

 

על פי החוק, בכל משרד ממשלתי או רשות אחרת נוסד תפקיד של ממונה על העמדת מידע לציבור, שתפקידו להנגיש את המידע לציבור ולטפל בבקשות של אזרחים לקבלת מידע. לרשות נקבע פרק זמן של עד 30 ימים כדי להודיע למבקש המידע מה הוחלט לגבי בקשתו. אם בקשתו לקבל מידע סורבה, על הרשות לנמק זאת בפניו בכתב וליידע לו כי שמורה לו הזכות לערער על ה, החלטה בבית המשפט.

 

כחמש שנים לאחר כניסתו של החוק לתוקף, ב-2004, הוקמה התנועה לחופש המידע, ביוזמתם של העיתונאי רביב דרוקר והמשפטנים פרופ' יורם רבין וד"ר יובל קרניאל, במטרה לקדם את ישומו של החוק הלכה למעשה. רק בשלב מאוחר יותר, ב-2012, הוקמה גם במסגרת משרד המשפטים יחידה לחופש המידע, במטרה להגביר את ישומו של החוק ואת הנגשת המידע לציבור.

 


"הרשויות מנסות לא פעם לפרש בצורה רחבה יותר את הסייגים הקבועים בחוק, כדי להימנע מלתת את המידע שנדרש מהן. למשל, הן לא מוכנות לחשוף את תוכנן של התייעצויות פנימיות שקיים ראש העיר וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט ולפיה הרשות יכולה להימנע מלמסור מידע על התייעצות פנימית רק אם היא עסקה בנושא 'רגיש'. ומהו נושא 'רגיש'? זה נתון לוויכוח"


 

"בישראל, עניינים ציבוריים חשובים ביותר הנוגעים לחיי היום שלנו מתנהלים תחת מעטה חשאיות. חברה דמוקרטית, שבמהותה חייבת להתנהל בשקיפות ותוך ביקורת ציבורית, אינה יכולה להשלים עם זה", אומר ד"ר רועי פלד, יו"ר התנועה לחופש המידע ומרצה למשפט מנהלי בבית הספר למשפטים במסלול האקדמי – המכללה למנהל.

 

– 20 שנה מאז קבלת החוק, מה השתנה בתחום הנגשת חופש המידע בישראל? הרי בשורה של תחומים משרדי הממשלה, מוסדות הציבור והרשויות המקומיות אינם מוכנים לחלוק כל מידע עם האזרחים או עם כלי התקשורת המבקשים לקבל מידע.

"בשנים שחלפו, הרשויות נערכו למתן מידע למי שמבקש אותו. לקח להן זמן, אבל כיום הן כבר רגילות לכך שפנייה של אזרח לקבלת מידע על החלטה שהתקבלה או בכל נושא אחר, אינו בגדר ניג'וס. לצערי, הזמן הרב שחלף מאז שהתקבל החוק לא גרם לרשויות לשחרר את שליטתן ההדוקה במידע הקיים אצלן בעיקר כשמדובר במידע הנחשב לרגיש.

 

– באילו סוגים של מידע רגיש הן אינן מוכנות לשתף את האזרח?

"למשל, דו"חות על הוצאות של המשרד או הרשות המקומית. זה תמיד סדין אדום. למשל, שרת התרבות והספורט לא מוכנה לפרסם את הוצאות חגיגות ה-70 למדינה. סוגיות ביטחוניות גם אינן נושא שהרשויות מוכנות לשתף בו את האזרחים, אלא מעדיפות לעטוף במעטה של סודיות מוקצנת, כמו למשל יצוא נשק לרואנדה.

 

– אבל יצוא נשק הוא עניין באמת עניין מסווג. תאר לך שעיתונאי ידרוש מידע על עסקת נשק עם מדינה שיחסינו אתה אינם גלויים, ויש כאלה לא מעטות. החשיפה עשויה לגרום נזק לאמינותה של ישראל וליחסי החוץ שלה.

"אני לא מדבר על עסקה מהסוג הזה. במקרה הזה, אכן חייבים לשמור על סודיות ולא לפרסם מידע לציבור. אבל עסקת ייצוא הנשק לרואנדה התקיימה כבר לפני 25 שנים. אין מניעה שמי שמבקש כיום פרטים אודותיה, לא יקבל אותם. עסקות ביטחוניות מלפני שנים רבות – אין סיבה להסתיר. הגיוני שאין לפרסם עסקות בהתהוות או עסקות עם מדינות רגישות. הבעיה היא שההיגיון הזה מנוצל פעמים רבות מעבר למה שדרוש. זו בגדר נשיאת שם הביטחון לשווא".

 


"הרשויות מתייחסות בהגינות רבה יותר כיום ליישום חוק חופש המידע. הן יודעות שעמותות המגזר השלישי, למשל ידיד, או קו לעובד ועוד מאות אחרות, אינן מרפות ודורשות לקבל מידע הרלוונטי לפעילותן. אבל הן מתנהגות כאילו זה משהו שנכפה עליהן בניגוד לרצונן"


 

– היכן נמצאת ישראל בדירוג המדינות המנגישות מידע לציבור בקרב מדינות המערב?

"אנחנו במקום אמצעי מינוס. יש עוד הרבה מה לעשות. גם בנושאים ה'פשוטים' יותר. למשל, המידע נמסר לאזרח לעתים קרובות בצורה שאינה מובנת לכל, אלא עמומה, כללית או סתמית. למשל, משרד המשפטים התחיל לשחרר נתונים על ההתקשרויות של משרדי הממשלה השונים עם ספקים. יפה. הבעיה היא שקשה להבין משהו מתוך בליל המספרים. הכל שם כתוב בצורה מעורפלת, שרק יודעי ח"ן יבינו".

 

"כדי לקבל מידע יש לשלם אגרה (20 שקל – ח"ב) ולהתאזר בסבלנות עד לקבלתו, כי המועדים הקבועים בחוק הם ארוכים למדי – עקרונית 30 ימים, אך מעשית, בשל האפשרות להאריך את המועד, זה יכול לקחת 120 ימים.

 

"הרשויות מתייחסות בהגינות רבה יותר כיום ליישום חוק חופש המידע. הן יודעות שעמותות המגזר השלישי, למשל ידיד, או קו לעובד ועוד מאות אחרות, אינן מרפות ודורשות לקבל מידע הרלוונטי לפעילותן. אבל הן מתנהגות כאילו זה משהו שנכפה עליהן בניגוד לרצונן.

 

"הרשויות מנסות לא פעם לפרש בצורה רחבה יותר את הסייגים הקבועים בחוק, כדי להימנע מלתת את המידע שנדרש מהן. למשל, הן לא מוכנות לחשוף את תוכנן של התייעצויות פנימיות שקיים ראש העיר וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט ולפיה הרשות יכולה להימנע מלמסור מידע על התייעצות פנימית רק אם היא עסקה בנושא 'רגיש'. ומהו נושא 'רגיש'? זה נתון לוויכוח. כך שהדרך למימוש הזכות הבסיסית לחופש מידע בישראל עדיין אינה מובנת מאליה".

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.