728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

בעומק שטחי האש

בעומק שטחי האש

"המלחמות כיום אינן על אידיאולוגיה, אלא על אינטרסים אסטרטגיים וכלכליים", אומר רון בן ישי, עם צאת ספרו "כתב חזית", על שורה של עימותים אלימים בעולם

בשנת 78' , בעודו משמש כתב ידיעות אחרונות בוושינגטון, ניגש אל רון בן ישי אדם דובר אנגלית רהוטה, שהציג את עצמו ככתב של סוכנות הידיעות הרוסית טאס. אלה היו ימי הסכם קמפ דייוויד שנחתם חגיגית על מדשאת הבית הלבן בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא מצריים אנואר סאדאת ונשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. האיש, בוריס איוונוב, ביקש רשות מבן ישי להשתמש לזמן קצר בחדר העבודה שהוקצה לו (לבן ישי) ואשר שימש להעברת ידיעות אודות המאורע ההסטורי.

 

בן ישי נענה ברצון. בהמשך, וכאות תודה, הזמין איוונוב את בן ישי לארוחה מלווה במשקאות חריפים ובהדרגה התפתחה בין השניים ידידות יפה. "באיזשהו שלב של הקשר בינינו התפתח אצלי חשד כלפי האיש", מספר בן ישי. "ידעתי שכתבי העיתונים וסוכנויות הידיעות של ברה"מ המוצבים במערב, ובעיקר בארה"ב, אינם רק עיתונאים מסורים או כתבים צמאי חדשות, אלא גם, ולעתים בעיקר, סוכני מודיעין ואנשי קג"ב. אט אט חשדותי התחזקו. הודעתי על כך למוסד הישראלי ולשגרירות ישראל בוושינגטון ושם הנחו אותי שלא לנתק את הקשר עם איוונוב, אלא להמשיך להיפגש עמו , תוך נקיטת אמצעי הזהירות המתבקשים כמובן".

 

סיפור המפגש של בן ישי עם הסוכן איוונוב הוא קוריוז, אמנם לא מרכזי, המופיע בספרו החדש של בן ישי, "כתב חזית" שהופיע השבוע (הוצאת ידיעות ספרים). הספר מתאר שורה של עימותים אלימים בעולם, בין השאר באפגניסטאן, צצ'ניה, בוסניה, קוסובו ועיראק, מנקודת מבטו האישית של המחבר. הספר סוקר כל אחת מהמלחמות, אותן חווה בשטח, באמצעות דרכון זר ותעודות מעבר שהושגו בדרכים יצירתיות למדי. אם תרצו, הספר הוא גם הביוגרפיה האישית של בן ישי, שבעוד חודשים ימלאו לו 75.

 

בן ישי, זוכה פרס כינור דוד ב-78' ופרס ישראל לתקשורת לשנת -2018, החל את הקריירה שלו כעיתונאי ב-66', אז מונה לכתב כלכלי בקול ישראל. בהמשך, היה כתב צבאי ועורך תוכניות האקטואליה בקול ישראל; כתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית; כתב הטלוויזיה הישראלית באירופה, מפקד גלי צה"ל, כתב לענייני משימות מיוחדות בידיעות אחרונות, שליח ידיעות לוושינגטון ולבסוף – עורך עיתון ההסתדרות דבר, ששינה את שמו לדבר ראשון, במסגרת ניסיון, שלא צלח, למנוע את סגירתו.

 

בן ישי עשה הפסקה קצרה בעבודתו העיתונאית, כאשר ב-2004 היה יועץ התקשורת של נשיא המדינה לשעבר משה קצב, אך ב-2005 הוא חזר לעיתונאות ומאז ועד היום הוא משמש פרשן לענייני ביטחון ב-YNET.

 

בן ישי הופיע כדמות מצוירת בסרטו של ארי פולמן "ואלס עם בשיר" על חוויותיו של הבמאי במלחמת לבנון הראשונה. בן ישי גם התריע על הטבח שעשו הפלנגות בתושבי מחנות הפליטים סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה. הוא הפציר בשר הביטחון אריאל שרון שיפעל להפסקת מעשי הזוועה. לדעתו, אילו רצו הרשויות המוסמכות אפשר היה למנוע לפחות חלק מהמעשים הנוראיים. מכתב המתריע על ביצוע הטבח במחנות הפליטים ("אנשים הועמדו לקיר ונורו") שלח בן ישי גם לראש הממשלה מנחם בגין. למחרת, קצין בכיר של צה"ל עצר את התהלוכה של תושבי המחנות שהובלו אל מותם ובאמצעות רמקול קרא לנשים ולילדים לחזור לבתיהם, ולמיליציות הנוצריות – לעזוב את המקום. בכך, למעשה, הופסק הטבח.

 

– שמרת במשך שנים רבות על קשר עם הסוכן הרוסי איוונוב?
"כן. שמרנו על קשר טלפוני די טוב. בינתיים הוא התמנה כנציג הק.ג.ב. בעיתון איזבסטיה. הוא הזמין אותי לסיור בברה"מ, שבסוף שנות השמונים כבר החלה לקרוס. כשחזרתי לארץ, התחלתי לשלוח לו חבילות מזון. לאחר שמוניתי לעורך דבר, ב-95', התברר לי שאין לנו כתב ברוסיה ואז מיניתי את איוונוב ככתב שלנו במוסקבה. הוא לא עשה עבודה רצינית , אבל לא היה איכפת לי לשלם לו 150 דולר בחודש, סכום שמבחינתו היה הון תועפות. אלא שכשנה לאחר מכן דבר נסגר ונאלצתי להפסיק לשלוח לו כסף. ב-98' כבר לא הצלחתי ליצור עמו קשר. אומרים שהוא הקים חברת יח"צ במימונו של פוטין והוא כבר לא היה מעוניין להיות בקשר עם איש".

 


"הבעיה כיום בעבודתו של העיתונאי היא שפע החומרים, הטקסטואליים והוויזואליים, המגיע אליו, שחלק משמעותי ממנו הוא פשוט מניפוליטיבי. מסיבה זו בדיוק, עיתונאי חייב לצאת לשטח. כך הוא לא יהפוך לקורבן של תועמלנים ומסבירנים בעלי אינטרס"


 

– על מה הסתמכת כשכתבת את הספר "כתב בחזית"? על מסמכים שאספת בשטח, בצירוף הרושם החזק שנשאר בך משהותך בקווי האש? ערכת רישומים במהלך הסיורים בשטח?

"כל פרק בספר הסתמך על תחקיר שעשיתי לפני כתיבתו. שמרתי עמי את כל פנקסי הרשימות שלי באופן אובססיבי ממש. זה הנוהג שהיה לי עוד מימי הראשונים כסגן כתב כלכלי בקול ישראל. דבר שני – הכתבות עצמן, שאת חלקן שמרתי כשהן כתובות בכתב יד או במכונת כתיבה, והחומר הזה מילא ארגזים שלמים. ולא פחות חשוב: צילמתי. באפגניסטאן, שבה סיקרתי את המצב ערב פלישת הסובייטים, צילמתי סרטים שלמים. השתמשתי גם בקטעי וידיאו מארכיון רשות השידור על המצב באפגניסטאן ועיראק שלאחר הפלת סדאם חוסיין. לאפגניסטאן נכנסתי עם דרכו זר ובזהות בדויה ולעיראק נכנסתי דרך טורקיה. כשסדאם הופל לא ידעת איך אחזור מעיראק וחששתי שאתקע שם תוך סיכון חיים, אבל למזלי הצלחתי להצטרף לקבוצה של אנשי צבא אמריקאים שיצאו מהמדינה דרך ירדן. במהלך כתיבת הספר הייתי אמור להתייחס לכמה אירועים שלא הייתי בטוח לגבי ההשתלשלות שלהם. הדבר חייב אותי ליצור קשר עם אנשים מקומיים באותן מדינות, אותם פגשתי במהלך שהותי שם".

 

-איך אתה רואה את השינויים שחלו בשנים האחרונות באופן הסיקור של מלחמות ועימותים אלימים. האם כתבים צבאיים, ולא רק הם, נוטים כיום יותר להסתמך על האינטרנט והרשתות החברתיות על חשבון המאמץ להיכנס לעומק השטח ו"להזיע"?

"נהגתי לצאת לשטח בכל פעם שבאתי לסקר מלחמה או סכסוך אלים, חמוש במצלמה. היום כלי העבודה של עיתונאי, ובכלל זה כתב צבאי, משוכללים יותר, במסגרת המהפיכה בתקשורת ההמונים. יש שידורים בלוויין, מצלמות כף יד, סמארטפונים, רשתות חברתיות. כל אלה מאפשרים דיווח מיידי משדה הקרב. אין לי ספק שרוב העיתונאים הצבאיים יוצאים לשטח ולא מעלים בדעתם להסתפק בסיקור מחדר העבודה שלהם במערכת העיתון. הבעיה כיום בעבודתו של העיתונאי היא אחרת: שפע החומרים, הטקסטואליים והוויזואליים, המגיע אליו, שחלק משמעותי ממנו הוא פשוט מניפוליטיבי. מסיבה זו בדיוק, עיתונאי חייב לצאת לשטח. כך הוא לא יהפוך לקורבן של תועמלנים ומסבירנים בעלי אינטרס".

 

– פרופ' יורם פרי, שהיה עורך דבר לפניך וכיום חוקר תקשורת, אומר שמקומה של התקשורת, ובעיקר של סרטי וידיאו, הוא מרכזי ואף מכריע בהתפתחותה של התודעה בזמן עימותים. מה דעתך?

"אני מסכים עמו שהצילומים מזירות לחימה מנוצלים על ידי גורמים פוליטיים, לצורך תעמולה או שטיפת מוח. לא מעט מהצילומים המתפרסמים בכלי התקשורת הם בעלי אופי פוליטי ואכן יש להם משקל רב במלחמה על דעת הקהל, לרבות העימות בינינו לבין הפלסטינים. הצילומים והווידיאו אמורים לשרת מטרה עיתונאית טהורה ולא להיות מנוצלים על ידי גורמים מניפולטיביים".

 

– מה אפשר להסיק מזירות המלחמה בהן ביקרת ואותן סיקרת על הסכסוך בין ישראל לפלסטינאים?

– "יש קו מחבר בין המלחמות שסיקרתי לבין הסכסוך אצלנו. המרכיב המרכזי בכל העימותים האלימים שלאחר מלחמת העולם השניה – החל מיוגוסלביה ועד אפגניסטאן ועיראק – הוא שמדובר במלחמה על זהויות. לא על אידיאולוגיה. בעבר נסבו המלחמות בין המרקסיסטים – לניניסטים לבין העולם המערבי ובין חסידי הסוציאליזם לבין מצדדי השוק החופשי. העימות היה בין מעצמתי. היום המלחמה היא על זהויות. המעצמות נלחמות כיום על אינטרסים אסטרטגיים וכלכליים. זה לא עימות בין מזרח למערב.
 

-מה פירוש להפריד בין זהויות?

"ראה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, שתי אימפריות, האנגלית והצרפתית, יצרו מדינות חדשות במזרח התיכון בלא התחשבות במרכיבים האתניים שלהן. זה יצר את המלחמות בסוריה ובעיראק. לכן חשוב שהיחידה הלאומית תהיה הומוגנית, כמו מצריים למשל.

 

-זה מוביל למסקנה שאתה מצדד בהפרדת זהויות גם בארץ ישראל, כלומר, בנוסחת שתי מדינות לשני עמים.

"אל תסבך אותי עם הצורך להשמיע אמירות פוליטיות בראיון הזה".

 

– מה עם העימות האלים במיאנמר, במסגרתו גורשו מכפריהם וגם נרצחו אלפים רבים מתושבי המדינה הנמנים עם בני הרוהינגה המוסלמים?

"הצעתי לעורכים שלי שאצא למיאנמר כדי לסקר את המצב הקשה שם, אך הם דחו את הצעתי. בכל מקרה , זה שונה מהמלחמה שניטשה ביוגוסלביה. במיאנמר זה נגמר. אם אצא לשם עכשיו מה שיישאר לי לסקר זה את היללות של הפליטים. זה נוגע ללב, אבל צור שיזף ביקר שם ועשה עבודה טובה".

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz