728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

ואז אבנרי פרץ בצחוק

ואז אבנרי פרץ בצחוק
ח"כ אורי אבנרי במזנון הכנסת בירושלים, דצמבר 1966.צילום: משה פרידן, אוסף התצלומים הלאומי

שלושים למותו של אורי אבנרי: אריה לביא ומשה ליכטמן, מהעיתונאים הרבים שהחלו את דרכם המקצועית בהעולם הזה, נזכרים בימיהם בשבועון הסנסציוני והמשפיע

בתחילת שנות ה-70 צמחה בישראל תנועת הפנתרים השחורים, שהורכבה מבני הדור השני של העולים מארצות ערב. התנועה שמה לה למטרה לעורר מודעות לקיפוח של בני עדות המזרח בכל תחומי החיים כאן. העיתון הראשון שזיהה את ההתארגנות של הפנתרים השחורים היה ידיעות אחרונות, אך מי שלקח על עצמו לאחר מכן להוביל את הנושא היה שבועון העולם הזה בבעלותו ועריכתו של אורי אבנרי, שהיום חלף חודש מאז פטירתו.

 

אבנרי, פעיל שמאל רדיקאלי (לא מרכסיסטי), עורך, סופר וחבר כנסת, רכש את העולם הזה מאורי קיסרי ב-1950 והיה עורכו הראשי במשך 40 שנה. הוא הפך את השבועון דל התפוצה לעיתון משפיע בציבוריות הישראלית ובולט מבחינת התוכן והסגנון העיתונאי לאותם הימים. העיתון טיפח את רעיון הדו קיום בין יהודים לערבים והרבה לחשוף את מחדליו השל שלטון מפא"י ולהעמיד באור שלילי את "צעירי בן גוריון", כפי שאהב לכנות את מקורביו של ראש הממשלה ובהם שמעון פרס ומשה דיין (האחרון זכה ממנו ל"טיפול" מיוחד וממושך).

 

לצורך קידום התפוצה, הירבה אבנרי להשתמש בעיתונות צהובה, סנסציונית, סיפורי מין, רכילות ותמונות עירום – דבר יוצא דופן באותם ימים – לצד חשיפות מהתחום הפלילי. בסוף שנות ה-80 תפוצתו של העולם הזה ירדה, מצבו הכלכלי הידרדר והוא נמכר דווקא לאיש ימין שזוהה עם הימין- אריה גנגר, מקורבו של אריק שרון. העיתון קירטע עד שנסגר ב-93'.

 

ובחזרה לפנתרים השחורים. אריה לביא, כיום מו"ל של עיתונות מקצועית בתחומים כלכליים, היה כתב של העולם הזה בראשית שנות השבעים ועליו הטיל אבנרי את המשימה לעקוב מקרוב אחר פעילותם של אנשי התנועה החדשה, שהסעירה את המדינה. "למרות שהסקופ בנוגע להופעתם של הפנתרים השחורים היה של עיתון אחר, אנחנו, בהעולם הזה, החלטנו לקחת את ההתרחשות הזו כנושא מרכזי. כמעט מדי שבוע היה לנו סיפורים בלעדיים, לטוב ולרע, על צ'רלי ביטון, כוכבי שמש וסעדיה מרציאנו, ממייסדי התנועה", אומר לביא. לדבריו, התנועה צברה תומכים רבים מקרב בני עדות המזרח ולא רק, אלא שבשלב מסוים הכוח שבידיה נתן לה רעיונות מהעולם הפלילי

 


לביא: "הגיע אלי מידע על כך שחברים מרכזיים בתנועת הפנתרים מתחילים לפקוד בתי עסק בירושלים ובערים אחרות ולדרוש מהם דמי חסות. כשעמדנו לפרסם את זה, איימו על אבנרי ועלי שיעשו מאתנו מרק גולאש. אנחנו כמובן לא נרתענו, אבל עוד באותו יום השגתי אקדח שליווה אותי לאורך תקופת עבודתי בשבועון, בדיוק כמו אורי אבנרי, שהסתובב עם אקדח צמוד עד לשנותיו האחרונות של העולם הזה"


 

"בשלב מסוים הגיע אלי מידע על כך שחברים מרכזיים בתנועת הפנתרים מתחילים לפקוד בתי עסק בירושלים ובערים אחרות ולדרוש מהם דמי חסות. בדקנו ונדהמנו מההיקף הנרחב של בתי עסק שנסחטו. כשעמדנו לפרסם את זה, מרציאנו וביטון איימו על אבנרי ועלי שיעשו מאתנו מרק גולאש. כך במילים אלה. אנחנו כמובן לא נרתענו, אבל עוד באותו יום השגתי מאבא של חברה שלי אקדח שליווה אותי לאורך תקופת עבודתי בשבועון, בדיוק כמו אורי אבנרי, שהסתובב עם אקדח צמוד עד לשנותיו האחרונות של העולם הזה".

 

זמן קצר לאחר שלביא החל לעבוד בהעולם הזה הוא קיבל הצעה לעבוד בשבועון אחר, שראה עצמו כמתחרה, הלא הוא "בול", בבעלותם של עמוס גפן ומקסים גילן. "עבדתי ב'בול' ככתב בכיר, לצידם של רפי גינת – שהחל את עבודתו ב'בול' כשליח, ושל רן כיסלו . זה היה עיתון שעסק מעט בפוליטיקה והרבה במין . ממש הרבה מין, בדרך כלל גם בשער הקדמי ולא רק באחורי. אלא ש'בול' נותר בשוליים, ולא הצליח כלל להתחרות בהעולם הזה. כשאורי אבנרי הציע לי לחזור לעיתונו לא היססתי – וחזרתי".

באחת מישיבות המערכת, של העולם הזה, שנערכו תמיד בימי שישי, לביא סיפר על מידע שהגיע אליו ולפיו בתו של הגנרל רומל, שעמד בראש צבא הפלישה הגרמני לצפון אפריקה במלחמת העולם השניה, נמצאת בג'בל מוסא (הר סיני) ומקיימת שם הפגנת יחיד למען שלום בין הישראלים לערבים. "אבנרי, רכז המערכת והעורך בפועל אלי תבור והאחרים הביטו בי כאילו נפלתי מהשמיים. תבור התלוצץ ואמר שבטח אני רוצה קצת חופש ולנסוע לסיני. גם אבנרי היה סקפטי. לבסוף הוחלט שאסע למקום שבו שהתה בתו של רומל, ליד מנזר סנטה קתרינה.

 

"התקשרתי עם בדואי מקומי, שהוביל אותי ברגל במשך כמה שעות במעלה השביל עד לנקודה מעל סנטה שבה היה מסגד קטן. מחוץ למסגד ישבה בחורה בעלת מראה אירופאי עם כיסוי ראש. התקרבתי אליה בזהירות והתחלתי לדבר אתה. אך ברגע שראתה אותי היא נבהלה. מיד קמה ונמלטה לתוך המבנה וסירבה לצאת ממנו במשך שעה ארוכה. מזל שהסתפקתי לצלם אותה. המתנתי במקום עד שהתחיל להחשיך ואז נאלצתי לחזור על עקבותי. למחרת אלי תבור הקדיש לסיפור את הטור 'קורא יקר'. גם העיתונות הבינלאומית, בעיקר זו הגרמנית, התייחסה לאירוע".

 


ליכטמן: "הפרפקציוניזם שלו היה בדרגה כזו שלא פעם כתבים יצאו מהמפגש עמו מבוישים. אבנרי לא סבל כתיבה עיתונאית שאינה מושלמת לחלוטין. פעם הגשתי לו כתבה והוא ראה שבטקסט שהגשתי לו אין תיקונים. הוא הסיק מזה שלא עברתי על הכתוב פעם נוספת, מה שלא היה נכון. ומיד באה הנזיפה ממנו , בנוסח: 'אני עובר על כל מאמר שלי פעמיים-שלוש. תלמד גם אתה לעבור ולתקן את הדורש תיקון לפני שאתה מגיש לי כתבה'"


 

סיפור אחר אותו הביא לביא בין דפיו של העולם הזה בשנות השבעים הראשונות הוביל לסגירתה של חברת תעופה בשם "אווירובט". "קיבלתי טיפ ממקור שלי, כיום דמות חשובה בעולם הטיס שלמרות חלוף השנים אינני יכול לנקוב בשמה, שחברת התעופה הפרטית 'אווירובט' מאפשרת לכל מי שטוען כי הוא בעל רישיון טיס, לשכור ממנה מטוס, להיכנס לתא הטייס ולהטיסו", הוא מספר. הגעתי לשדה התעופה בהרצליה, אמרתי לטייס הראשי של החברה שבידי רישיון טייס ושאני רוצה לשכור מטוס לכמה שעות. הוא הנהן בהסכמה וניגשנו למטוס ססנה שחנה על המסלול, מוכן להמראה. האיש הסביר לי במשך כדקה את מנגנון ההפעלה, נתן לי את ספר הטיס, רשמתי בו את פרטי האישיים ואז פשוט התנעתי את המטוס. הססנה זזה זז קמעה ואז כיביתי את המנוע. ירדתי מהמטוס ואמרתי לנציג החברה שכלל אין לי רשיון טיס. הוא היה המום.

 

"בעקבות הסיפור שפירסמתי אודות הקלות שבה אפשר להיכנס למטוס בישראל ולהמריא עמו, בלי להציג רישיונות טיס, מינהל התעופה האזרחית הקים ועדת חקירה. בחברת 'אווירובט' ניסו להסתיר את הפרשה ומחקו את הפרטים שלי מספר הטיס. אבל זה לא עזר להם והמינהל סגר את החברה".

 

אריה לביא. "העולם הזה היה היה בית ספר לעיתונות בה"א הידיעה"

 

לדברי לביא סיפור עיתונאי אחר עליו הוא עלה, מצביע על אופיו של אבנרי. "גליתי פרשת שחיתות שבה היה מעורב מנכ"ל של חברה ממשלתית. כשהתקדמתי בבדיקת האירוע צלצלה אשתו של הבכיר והזהירה שאם נפרסם את הדברים, האיש יתאבד.

 

" ניגשתי לאבנרי ואמרתי לו שלדעתי אי אפשר לפרסם את הפרשה, כי אשתו הודיעה לי שבעלי עלול להתאבד כתוצאה מכך. אבנרי פרץ בצחוק רועם ואמר, 'עוד 20 סיפורים כאלה, ואז תדע שאתה עיתונאי רציני'. בכך הוא רצה להגיד שאיום בהתאבדות אינה סיבה שבגללה נימנע מלפרסם סיפור טוב. אבנרי גם היה איש מופנם. השיחות המעטות שניהל עם הכתבים היו ענייניות. לא היה בהן שום גוון אישי. לא כל אחד היה יכול לחיות לאורך ימים עם אופיו. עובדה שהוא רב עם שותפו לדרך שלום כהן, שהיה בעל אופי אחר לגמרי, רגשני ואישי יותר, ואחר כך גם עם אלי תבור, אליו הוא בא בטענות שהוא עוסק יותר מדי בתחום המקצועי השני שהוא פיתח – כתיבת תסריטים".

 

"עבדתי בהעולם הזה שנים ספורות בלבד, כמו רוב הכתבים שעברו דרך השבועון הזה" אומר לביא. "אבל זה היה בית ספר לעיתונות בה"א הידיעה. וכשעזבתי אותו לעבודה הבאה שלי, בעיתון הארץ – כלכלה, הכנסתי אליו את מדור הרכילות העסקית, שהזכיר את עמוד הרכילות של העולם הזה, עמוד שכל כך ייחד אותו".

 

משה ליכטמן. "כל יציאה של הכתבים לשטח, ללא יוצא מן הכלל, היתה חייבת להיות מלווה בצלם של המערכת". צילום: איל יצהר


 

משה ליכטמן, כיום תחקירן ופרשן לענייני נדל"ן בעיתון גלובס, שעבד בהעולם הזה בשנים 76' -77', אומר כי זה מהמקום שבו למד את מלאכת עשיית התחקיר, שכדבריו היא החובה הבסיסית של כל עיתונאי. "למדתי מאבנרי וגם מאלי תבור שאין פרות קדושות ולהיפך: אולי צריך דווקא לחפש אותן כדי לשחוט אותן".

 

לדבריו, העבודה בהעולם הזה התאפיינה בחוסר סובלנות כלפי תופעת השחיתות. "חוסר הסובלנות כלפי התופעה היה ערך מרכזי בעיתון. וזה קשור לאופי החשדני של אבנרי, כלפי כל המתרחש במוסדות השלטון, במפלגות הגדולות ואיפה לא. והוא היה חשדן גם כלפי הכתבות שהגיעו אל שולחן העריכה שלו ששכן בחדר צדדי".

 

"בנוסף לכך", אומר ליכטמן, "הפרפקציוניזם שלו היה בדרגה כזו שלא פעם כתבים, כולל אני, יצאנו מהמפגש עמו מבוישים. אבנרי לא סבל כתיבה עיתונאית שאינה מושלמת לחלוטין. פעם הגשתי לו כתבה על מלחמות הרבנות הצבאית בנוגע למינויו של רב ראשי בצבא. הוא ראה שבטקסט שהגשתי לו אין תיקונים, והסיק מזה שלא עברתי על הכתוב פעם נוספת, מה שלא היה נכון. ומיד באה הנזיפה ממנו , בנוסח: 'אני עובר על כל מאמר שלי פעמיים- שלוש. תלמד גם אתה לעבור ולתקן את הדורש תיקון לפני שאתה מגיש לי כתבה'".

 

כתבים שהחלו לעבוד בשבועון, לא היו רשאים לחתום בשמותיהם, בטח לא בתקופה הראשונה לעבודתם. "רק אחרי כברת זמן, אחרי שאבנרי השתכנע שהכתב מגיש חומר איכותי, הכתבות שלו היו מתפרסמות בשמו וגם אז, לא כולן הגיעו לדפוס. ואבנרי הקפיד שכל מי שחותם על כתבה, מדור או טור, יהיה בעל שם עברי, כנראה בהתאמה להשקפתו הכנענית- ארץ ישראלית. מי ששמו היה לועזי, נאלץ לחתום בשם עברי, וכך ליכטמן חתם את כתבותיו בשם "מאור".

 

"כל יציאה של הכתבים לשטח, ללא יוצא מן הכלל, היתה חייבת להיות מלווה בצלם של המערכת, כי בהעולם הזה הייתה חשיבות מיוחדת לתמונה וזו הייתה חייבת להיות כשמתחתיה כיתוב בן 22 מילים, לא פחות וגם לא יותר", מספר ליכטמן. "והכותרות. הו, הכותרות! הן תמיד היו בומבסטיות, כנראה כדי למשוך את הקוראים פנימה, אל הכתבה.

 

"אני זוכר שנשלחתי להכין כתבה על בחור צעיר שנסע עם הג'יפ שלו לאחר כניסת השבת באיזור בני ברק. הוא פנה ימינה לרחוב השומר בעיר ונתקל בעוצמה בשרשרת היתה מתוחה לרוחב הכביש. הוא נהרג. כתבתי על האירוע ומה היתה הכותרת שנתן לה אבנרי? 'רצח ברחוב השומר'. נבהלתי מהכותרת ורק לאחר זמן הבנתי שכותרת כזו מדגישה את חשיבות המקרה".

 

ליכטמן מצביע על הקמצנות המופלגת ששררה בהעולם הזה בכל הקשור לתשלום שכר לכתבים. "כשנכנסתי לסיטון ( אברהם סיטון, המנהל האדמיניסטרטיבי של השבועון – ח"ב) כדי לבקש העלאה בשכר, מצאתי את עצמי פתאום עם קיצוץ בשכר. אני זוכר שאבנרי יצא באותם ימים עם הסיסמא של 'שיתוף עובדים ברווחי המפעל' ואז אנחנו, הכתבים הפכנו את הסיסמא ל"שיתוף המפעל ברווחי העובדים'. אבנרי, כמובן, לא אהב את זה".

 

לדבריו, למרות התנאים הכספיים הגרועים בהם עבדו הכתבים, היתה בקרב כולם גאוות יחידה. "העיתון היה מופץ לקיוסקים בימי רביעי, אבל מול קפה רוול ברחוב דיזנגוף בתל אביב נמכרו גיליונות העולם הזה הטריים כבר ביום שלישי בערב. לראות את העיתון נמכר שם, עם כל ההתנפלות עליו מצד אנשים שהמתינו במקום מבעוד מועד, זו היתה גאוות יחידה. אבנרי עצמו נהג לשבת אז בקפה כסית הסמוך ונהנה להשקיף משולחנו על הנעשה".

 

ליכטמן מצביע על חוויה מיוחדת אותה לא ישכח מתקופת עבודתו בשבועון. "אני זוכר את אותה שבת שבה שר השיכון אברהם עופר שם קץ לחייו. זה קרה בשעות שבהן העולם הזה היה לקראת ההורדה לדפוס. אני זוכר את עצמי בהלם ומלא מחשבות על עיתונות חורצת גורלות. כולנו במערכת היינו המומים מההתאבדות. היחידי בחדר ששמר על קור רוח מוחלט, מין שלוות נפש שכזאת, היה אבנרי. כאילו מדובר על עוד ידיעה שצריך להתעסק אתה. ההתנהגות הזו שלו הטרידה אותי. אבל כזה הוא היה. איש שמעט מאוד דברים, אם בכלל, גרמו לו להתרגשות".

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz