728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

מסילות ברזל

מסילות ברזל
בינה ברזל.צילום מסך

מה חושבת בינה ברזל, בעבר הכתבת המשפיעה לענייני מפלגות של ידיעות אחרונות - שפרסמה השנה, בגיל 85, ספר שירה ראשון - על המערכת הפוליטית של ימינו

ראשית שנות ה-70. עיתון מעריב, שאז היה בתחרות מול עיתון ידיעות אחרונות, מחליט לנסות לערער על ההגמוניה של השבועון לאשה, מבית ידיעות אחרונות, בשוק הקוראות. מעריב מקים את השבועון "עולם האשה" וממנה כעורכת השבועון את בינה ברזל, כתבת צעירה שהספיקה לעבוד ככתבת מקומית בעיתונים הדור, הבוקר והמקומון תל אביב.

 

דב יודקובסקי, אז עורך ידיעות אחרונות, לא אהב את המהלך של עולם האשה והחליט לפגוע בו בכך שיצרף לשורות ידיעות את בינה ברזל. כך היה. ברזל הצטרפה לידיעות, שם שולבה בצוות של נשים עיתונאיות שעסקו בכתיבת חדשות שנחשבו אז ללא מרכזיות, כגון ענייני בית, יחסים או קניות. הנושאים ה"חשובים", כגון אלה הצבאיים או הפוליטיים, סוקרו על ידי עיתונאים גברים. אלא שפרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-73' הביא לשינוי: לא מעטים מהכתבים הגברים גויסו לחזית, נוצר מחסור בכותבים "ואז אנו, הנשים במערכת פרצנו קדימה וקיבלנו משימות משמעותיות יותר", נזכרת כיום ברזל.

 

אבל את התפקיד החשוב של כתבת ופרשנית לענייני מפלגות קיבלה ברזל אחרי המהפך השלטוני של 77'. "מנחם בגין עלה לשלטון וכתב המפלגות אז, שלמה נקדימון, ידידי עד היום, קיבל הצעה לעבור לעבוד עם בגין, כיועץ פוליטי", מספרת ברזל. נקדימון עזב את ידיעות לא לפני שהמליץ עלי בחום בפני יודקובסקי שחיפש כתב מחליף לענייני מפלגות. כך התחלתי לסקר את התחום המפלגתי-פוליטי. כאשר החל המתח, מלווה בתכנים, בין שמעון פרס ליצחק רבין, הרגשתי שעומס העבודה עלי גדול מדי ואז נכנסה לתחום כתבת נוספת, אורלי אזולאי, שעיקר תפקידה היה לסקר את היחסים, ובעצם היריבות, בין שני האישים הללו".

 


"אגודת ישראל ערכה כנס בהיכל התרבות בתל אביב. המארגנים רצו להקצות לי מקום מיוחד כאשה, כדי שאסקר את האירוע. הם הסבירו שנוכחותה של אשה במקום תטמא את המכלול. זה קומם אותי והעדפתי שלא להיכנס לאולם. שני אברכים נהגו להתקשר אלי הביתה כל יום בשעה שלוש לפנות בוקר, כדי להדליף לי על הנעשה מאחורי הקלעים של המפלגות הללו"


 

ברזל נזכרת שהמושג החדש "הדתה" בעצם היה קיים כבר בשנות ה-70. "אגודת ישראל ערכה כנס בהיכל התרבות בתל אביב. המארגנים רצו להקצות לי מקום מיוחד כאשה, כדי שאסקר את האירוע. הם הסבירו שנוכחותה של אשה במקום תטמא את המכלול. זה קומם אותי והעדפתי שלא להיכנס לאולם", היא אומרת. למרות התנגדותה להדרה בכינוסים של המפלגות הדתיות, ברזל סיקרה באינטנסיביות את המפלגות החרדיות. "שני אברכים נהגו להתקשר אלי הביתה כל יום בשעה 3 בבוקר, כדי להדליף לי על הנעשה מאחורי הקלעים של המפלגות הללו", היא מספרת. "יום אחד, אחד האברכים רצה לבוא אלי הביתה. הוא הופיע כשעיניו מכוסות בספר ענקי, כדי שלא יחטא בכך שיביט בי. וישבנו ודיברנו שעות כשדלת הבית נשארה כל העת פתוחה, כדי להבטיח את צניעותו של המפגש".

 

אחד משיאי עבודתה העיתונאית של ברזל היה בוועידת הליכוד שבה אביגדור ליברמן היה הבוחש העיקרי, כדבריה. "האיש דאג שלאולם יגיעו אוטובוסים מלאים בעולים חדשים כדי שיצביעו בעדו. כשהגיע תורו של בני בגין לדבר, ליברמן הודיע באותו רגע שהקלפיות נפתחו. בגין, שעמד על הבמה, נאלץ לראות כיצד כמעט כל הקהל באולם מפנה אליו את הגב. למחרת כתבתי טור שכותרתו "הליכוד מת". זו היתה כותרת קצת מרחיקת לכת, אני יודעת היום, אבל היא היתה מטאפורית בעיקרה. כאב לי לראות את ההשפלה הפומבית שספג האיש הצנוע הזה, שנוסע באוטובוסים ואשר ראיתי אותו פעם בגינה אוכל סנדוויץ'".

 

ברזל הייתה מצויה היטב בתככנות מפלגתית. "ראש הממשלה יצחק שמיר היה אנטיפתי להחריד כלפי עיתונאים, ולמרות זאת הוא נהג לא פעם באופן חריג והכניס אותי לישיבות פנימיות עם שרים או עם גורמים בליכוד, בתנאי שהם לא עסקו בנושאים ביטחוניים רגישים. אז יש עיתונאים הידועים כמי שזחלו על ארובות בגגות של בניינים כדי להאזין לישיבות סגורות של מרכזי מפלגות, ואני זכיתי לקבל דלת פתוחה אצל שמיר, תוך שמירה מוקפדת כמובן, על העיקרון העיתונאי המקודש והוא שלא להפוך לכתב החצר שלו או של כל גורם אחר". אבל הסקופ של הקריירה שלה היה, לדבריה, חשיפת תכניתו של שר האוצר יצחק מודעי, באמצע שנות ה-80', לביצוע פיחות על רקע האינפלציה והזעזועים במשק הישראלי.

 


"כשהגיע תורו של בני בגין לדבר בוועידת הליכוד, אביגדור ליברמן הודיע באותו הרגע שהקלפיות נפתחו. בגין, שעמד על הבמה, נאלץ לראות כיצד כמעט כל הקהל באולם מפנה אליו את הגב. למחרת כתבתי טור שכותרתו 'הליכוד מת'. זו היתה כותרת קצת מרחיקת לכת, אני יודעת היום, אבל היא היתה מטאפורית בעיקרה. כאב לי לראות את ההשפלה הפומבית שספג האיש הצנוע הזה"


 

– אבל גם היו לך גם כמה פספוסים משמעותיים.

"הפספוס הגדול ביותר בסיקור העיתונאי היה ב-84', כשאירע ההרג של שני המחבלים מקו 300. סיקרתי באותה שעה ישיבה של הליכוד. ישבתי ליד שר הביטחון משה ארנס. פתאום מישהו ניגש אליו והודיע לו על הרג המחבלים שחטפו את האוטובוס לאשקלון. הוא זע במקומו ואחרי דקה-שתיים יצא בשקט. אני לא תפסתי את גודל האירוע. לא קלטתי שנחשפתי לסיפור החשוב ולפיו המחבלים יצאו מהאוטובוסים בעודם בחיים.

 

-האם העידן הדיגיטלי גרם לכך שיש הבדל ניכר בין אופן העבודה של עיתונאים בשנותייך בידיעות אחרונות לבין האופן שבו עיתונאים פועלים היום?

"ההבדל בין שתי התקופות גדול. במשך רוב שנותי בידיעות, ביחוד בשנות ה-70 וה-80 המפלגות היו דמוקרטיות. הן קיימו כינוסים גדולים שבהם התקבלו החלטות והיה מרתק לבוא ולסקר אותם. לא עבר שבוע בלי שתתכנס איזו ועידה או מועצה ובמפלגות פעלו הרבה קבוצות גדולות שעסקו בנושאים אידיאולוגיים. כיום ההחלטות במפלגות מתקבלות באופן הרבה פחות דמוקרטי, חוץ מהליכוד שבו עדיין נשמרת המסורת הדמוקרטית. אבל תסתכל מה קורה במפלגת העבודה: שם כל אחד מושך לכיוון אחר. ובגלל העובדה שרוב המפלגות כיום מתנהלות בחדרי חדרים, וגם בשל ההתפתחות הטכנולוגית, עיתונאים ממעטים לצאת מהמערכת. נשארים רוב הזמן מאחורי המקלדת".

 


"שמואל תמיר התקשר למערכת הכחיש את תוכן הידיעה שלי. בפני העורכים עמדו המילה שלי מול מילתו של תמיר, שטען שאין שום ניסיון פוטש מצידה של ד"ש. הם העדיפו את גרסתו של הפוליטיקאי הממולח על פני זו של הכתבת הצעירה וחסרת הניסיון. עורכי העיתון נכנעו ללחצים שלו והידיעה שלי לא הודפסה. אחר כך התברר שהידיעה שהעברתי היתה נכונה"


 

– אילו אירועים פוליטיים הותירו בך רושם מיוחד?

" היה לי קשר טוב עם אהוד ברק, למרות שהוא היה 'שייך' לתחום הסיקור של אורלי אזולאי. תמיד היה עליו עליהום. ניסו להרוג אותו כשהוא קטן, דווקא מכיוון מחנהו. גם היום מנסים להרוג אותו, אבל הוא לא רואה אף אחד ממילימטר. הוא איש חביב ולא אנטיפת כפי שמתארים אותו.

"המפד"ל של אז הורכבה מקבוצה שכיניתי אותם 'שודדי ים' נחמדים. החבורה של יוסף בורג, זבולון המר ויהודה בן מאיר רצתה לשבור את הכלים. זו היתה קבוצה לוחמנית שרצתה לצרף לשורות המפלגה גם אנשים לא דתיים. אהבתי את זה".

 

– אבל גם מפלגת הבית היהודי של היום מצהירה על רצונה לצרף לשורותיה גם לא דתיים.

"נכון שבמפלגת הבית היהודי מכהנת בתפקיד בכיר איילת שקד החילונית. אבל בגדול זו מפלגה קיצונית שהמאפיין שלה הוא קטבים. הבית יהודי היא בשום אופן לא המפד"ל שבתנועת הנוער שלה, בני עקיבא, רקדו יחד בנים ובנות ובשורותיה כיהנו גם חברי כנסת בעלי ההשקפה יונית, כמו אברהם מלמד. במפד"ל לא היתה משיחיות כפי שקיימת כיום אצל ממשיכתה.

 

– עם מפלגת ד"ש היתה לך תקלה מביכה.

"מפלגת ד"ש היתה מבחן הכניסה שלי לתפקיד כתבת המפלגות. העורך יודקובסקי הורה לי לסקר את המפלגה הזו. במהלך עבודתי נודע לי ששמואל תמיר וכן ראש המפלגה יגאל ידין, שהיה למעשה בובה של השניים האחרים, מתכננים פוטש על ידי חבירה למערך כנגד בגין, מה שהיה מביא לפירוק הממשלה. מלאת סיפוק עיתונאי, מיהרתי לשלוח את הידיעה לעיתון והיא נשלחה לדפוס בשעה חמש בבוקר, שעתיים לפני שעת סיום ההדפסה של העיתון. אלא שכמה דקות לפני שבע בבוקר, שעת הסגירה הסופית, התקשר למערכת שמואל תמיר והכחיש את תוכן הידיעה שלי. בפני העורכים עמדו המילה שלי מול מילתו של תמיר, שטען שאין שום ניסיון פוטש מצידה של ד"ש. הם העדיפו את גרסתו של הפוליטיקאי הממולח על פני זו של הכתבת הצעירה וחסרת הניסיון. עורכי העיתון נכנעו ללחצים שלו והידיעה שלי לא הודפסה. אחר כך התברר שהידיעה שהעברתי היתה נכונה. זה כאב לי, אבל המשכתי הלאה.

 

– פרשת בגיל 74 מעבודתך בידיעות. מזה עשור אינך עיתונאית פעילה והשנה יצא לאור ספר השירה הראשון שלך.

"נמשכתי לתחום השירה מגיל 14, וכתבתי שירים עבור כל מיני במות, במקביל למשיכה שלי לעשייה עיתונאית שהחלה אף היא באותו גיל. כשהפכתי לעיתונאית פוליטית, האטתי את קצב כתיבת השירים, אבל היתוש הזה תמיד קינן בי. מאז שיצאתי לגמלאות עסקתי באיסוף השירים. קיבצתי אותם לאחרונה לספר שירה ששמו 'על דעת המקום והזמן' ואשר יצא לאור לפני כארבעה חודשים, ועדיין לא באינטרנט. הצבתי תנאי לעורך – שלא ישנה אף לא מילה אחת מהשירים. זו שירה עם תיאורי טבע, סיפורים על בדידות, זמן שחולף, הידברות בין דמויות והליכה סחור- סחור. פחות על אהבה. הרבה פחות".

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.