728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

לתרגם מחאה מצרפתית

לתרגם מחאה מצרפתית
מחאת "האפודים הצהובים" בצרפת, נובמבר 2018צילום: Thomas Bresson, CC BY 4.0

מחאת "האפודים הצהובים" שמוציאה לרחובות רבבות צרפתים המתקוממים נגד יוקר המחיה, מחדדת את ההבדל בין הפגנות הזעם ברפובליקה לפסטיבלי המחאה בישראל

בימים אלו מתקיימות בצרפת הפגנות מסוג חדש, באופן ההתארגנות שלהן. ל״אפודים הצהובים״, כפי שהם נקראים, אין בשלב זה מנהיג. העם, באמצעות הרשתות, יוצר את הדינמיקה. מיום ליום ההיענות גוברת. התארגנויות בכל רחבי צרפת, משמיעות קול נחוש ובלתי מתפשר.

 

גברים ונשים, שכירים ועצמאים, פנסיונרים ומעסיקים – כולם יחד נוהרים לפריז בסופי שבוע, ולאחר התארגנות והפגנות מקומיות לאורך כל השבוע. זעקתם מבטאת את נחישותם. הסיבה העיקרית, זו המוציאה הפעם רבבות מפגינים לרחובות בכל רחבי המדינה, קשורה לכאורה לעליית מחירי הדלק, אך למעשה, כמסורת ההפגנות בצרפת, כל עליית מחירים המבשרת על הכבדת יוקר המחייה או פגיעה כלשהי ברווחת המעמד הבינוני ובעיקר החלש, נענית בהתקוממות אזרחית.

 

צרפת היום הינה עדיין מדינת רווחה, אחת הטובות בעולם. רק מדינות סקנדינביה יכולות להשתוות לה. הציבור הרחב חרד מפגיעה בהישג זה. מצד שני, הליברליזם הבינלאומי מוביל את השלטון לנקיטת אמצעים חסרי תקדים. שינויי שלטון מביאים איתם רצון לרפורמות. קל יותר להנחית גזרות על המעמד הבינוני ובעיקר על השכירים. הגלובליזציה דוחפת בעלי הון לבחור במדינות בהן המסים נמוכים, איום לצמצום ההשקעות. מצב זה טומן בחובו האטת הצמיחה. זכרונות המהפכה הצרפתית, התקוממות הסטודנטים ב 1968 והפגנות זעם רבות ואחרות, מהדהדות מחדש בקרב השלטון בכל פעם שההפגנות תופסות תאוצה.
 
המצב בצרפת שונה לאין שיעור מזה שבארץ – הן מבחינת רווחת האזרח והן מההיבט החברתי, ובוודאי מההיבט הביטחוני. נראה שהציבור הישראלי שונה מאוד מהצרפתי. ניתן לומר שהוא כנוע לגורלו ואפילו אדיש. בקיץ 2011, כשסוף סוף יצאו המונים לשדרות רוטשילד וכיכר ציון בירושלים, ל״הפגנת הדיור״ כפי שכונתה, היא הפכה מהר להפנינג. המארגנים טעו בהביאם זמרים ואמנים לשעשע את ההמונים. אלה יצרו אשליה של תמיכת המונים. השלטון, ובראשו בנימין נתניהו, ראה בזה מעין פסטיבל, ללא עלות למדינה. ואכן, עם סיום חופשת הקיץ אירוע זה חלף כלא היה. המדינה, אמנם הקימה ועדה למציאת פתרונות לבעיות שהובילו ל״התקוממות״, שבראשה עמד כלכלן מהשורה הראשונה, אך המלצותיה נשארו על הנייר והפכו יותר לתיעוד הזעקה מאשר לפתרונות של ממש.
 
ההיסטוריה של התקוממויות חברתיות, בארץ בעולם, ובראשן בצרפת, מוכיחה שרק אלו שביטאו זעם ואף גלשו בצער לאלימות, השפיעו על מקבלי ההחלטות. איני מציין את המהפכות של אמריקה הלטינית. מדינות אלה הצמיחו ברובן מנהיגים דיקטטורים נתעבים. ההתקוממות של ואדי סליב (1959), הנחשבת למרד הראשון של המזרחים במדינה, זעזעה כל כך את הצמרת הפוליטית שמיד התקבלו החלטות אופרטיביות לטיפול במצוקת דיירי שכונת המצוקה של חיפה. ההתארגנות של קבוצת צעירים בשכונת קטמון, ירושלים, בשנת 1970, הביאה להקמת תנועת ״הפנתרים השחורים״, שהובילה למרד חברתי עדתי שנמשך זמן רב, גרם להרס, והראה נחישות שהשאירה חותם על השלטון והחברה בכללותה.
 
למרות שתי תנועות מרד אלו נראה שהשאננות השתלטה על אזרחי המדינה. העשירים, ועוד יותר המתעשרים החדשים, חשים מנותקים מהעם. חלקם מתנהג כחי ב״ישות אוטונומית״ בתוך מדינה המאפשרת להם שגשוג. החלשים מתרבים ונדחקים יותר ויותר לגורלם המר.
 

נדרשת התארגנות אזרחית ובעיקר א-פוליטית ועל מפלגתית, כזו המתקיימת באחרונה בצרפת וכבר מאותתת על הכנעת הממשל ומאלצת אותו לקבל החלטות מספקות ומיידיות. אמנם התארגנות חברתית וזעקת מחאה בארץ נראית רחוקה, אך היא צוברת זעם בתהליך דגירה, שיום אחד יתפרץ במלא העוצמה. די לוועדות הזורעות חול בעניים. הגיע הזמן שהעם יביע את דרישותיו בכל הקשור ליוקר המחיה, לעלית המחירים הדוהרת, לאי השוויון בנטל, לבזבוז כספי המדינה בשטחים הנתונים במחלוקת.
 
תנועת ההתקוממות צריכה לבוא מהפריפריה, מערי הפיתוח ומכל האזרחים שחשים על בשרם את מדיניות הליברליזציה הכללית. היא צריכה להיות ללא אלימות, אך נחושה ומתמשכת – עד שהשלטון יספק תשובות אופרטיביות ופתרונות חברתיים ממשיים. ככל שתמשך הצטברות הסבל והתסכול ייגבר, המחאה הבלתי נמנעת, עלולה לפרוץ בתנאים שלא יהיה ניתן לשלוט בהם. הצלחת הפגנה ובעיקר התארגנות חברתית אינה נמדדת רק בכמות המשתתפים. עוצמת הזעקה ואמונה בצדקתה חשובים לא פחות. יפה שעה אחת קודם.
 
המתח הגובר המורגש בארץ, הופך את החיים לרופפים. כל אחד דואג לעצמו ולרווחה מידית, תוך התעלמות מהעתיד. ׳׳תפוס כפי יכולתך׳׳ נהיה מוטו מוביל בחיי היום יום. האנוכיות עלולה להוביל לאלימות. איפה הערבות הדדית שאפיינה את החברה הישראלית בעת הקמת המדינה? איפה החזון שאפיין את המנהיגים הראשונים? איך הגענו למצב שבו אזרחי המדינה משרתים את נבחריה ולא להיפך?

 


 

ד"ר מיכאל פריאנטה הוא ביבליוגרף, סופר ומו"ל ישראלי החי בפריז

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.