728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

דינמיקה של הפנמת הדיכוי

דינמיקה של הפנמת הדיכוי

חבל שישראל היום בחר לפרסם הטור של רונית דרור שמשמעו האשמת הקורבן דווקא ביום המחאה כנגד אלימות כלפי נשים, המהווה אבן דרך בחתירה לשוויון מגדרי

לא היה זה מפתיע כי ביום שבו הוכרז מצב חירום ואלפי אירועי מחאה התרחשו ברחבי ישראל, תחת הכותרת "אני אישה אני שובתת", בחר העיתון ישראל היום לציין את האירוע במספר כתבות העוסקות בנושא מיגור האלימות כלפי נשים.

 

דפדוף בעמודים 8-9 בדפי העיתון הוביל ל"פרויקט מיוחד" שכלל ידיעה על שרשרת האירועים הצפויים, רשימה עם סימני האזהרה ליחסים עם גבר שעלול להפוך לאלים, טור של סביונה רוטלוי: "רצח נשים אינו גזירת גורל" ומאמר נרחב אודות "ביקור מטלטל במעון לנשים מוכות" של דניאל רוט אבנרי ובו שלל עדויות של נשים שנפלו קורבן לאלימות במשפחה. מאחר ולאמצעי התקשורת יש תפקיד וכוח השפעה מסוים בהבניית התנהלות נורמטיבית והוקעה של תופעות חברתיות הראויות לגינוי, נראה היה שהעיתון לוקח חלק במאמץ הקולקטיבי שארגנו פעילות חברתיות בשיתוף עם ארגוני נשים וגופים ממסדיים במטרה להשמיע קול, לעורר מודעות, לקרוא למניעת התופעה תוך הקצאת המשאבים הראויים לכך.
 

אלא שבמדור הדעות, הופיע באופן פחות צפוי טור דעה של רונית דרור בשם "אמת ומיתוס באלימות בין־זוגית" שבו מופיעה נקודת מבט הפוכה הפועלת לחיזוק הסטריאוטיפים הקשורים באלימות כלפי נשים, תוך האשמת הקורבן באלימות המופנית כלפיה. בטור, המופרך מהיסוד, דרור טוענת כי "רוב האלימות סימטרית, כלומר שני בני הזוג אלימים זה כלפי זה".
 

הצגת טור הדעה של דרור לצד מאמרים ופרויקטים העוסקים בגינוי ומניעת האלימות כלפי נשים מזכירה דינמיקה של גבר מכה – אחד שמצליח לגרום לך לחשוב שהוא בן זוגך המטיב ולגמרי בעדך, עד שמגיעה הכאפה. כן, אין ספק שקיומו של חופש דעה חשוב. כך גם הצגת פלורליזם של נקודות מבט על נושא נתון. אבל במקרה הנדון לא מדובר בעניינים של הא ודא אלא מדובר בחיי אנוש. הצגת מאמר הטוען לסימטריות ביחסיי מקרבן-קורבן מפגין זילות בחייהן של 24 נשים שנרצחו השנה ומאות נשים שנרצחו בישראל לאורך השנים, משל הן עצמן אשמות ברצח שלהן. חבל שישראל היום בחר לפרסם טקסט שמשמעו האשמת הקורבן דווקא ביום המחאה כנגד אלימות כלפי נשים. גם אם הדבר נעשה בשם העיקרון החשוב של מגוון דעות, טוב היה לחכות עם המאמר הזה יום אחד.
 

חשוב לציין כי מבחינה עיתונאית מאמרה של דרור מעלה בעיה נוספת בהיותו מבוסס על עובדות בדויות והתייחסות לא רצינית לנתונים מספריים. דרור טוענת בין השאר כי:
 

כדאי תחילה לדייק בנתונים. מתוך 24 הקורבנות, שש נשים נרצחו בפועל על ידי בני זוגן. האחרות נרצחו – לצערנו – על רקע תופעות חברתיות אחרות לחלוטין, כגון בנים שרצחו את אימהותיהם, נסיבות פליליות ומה שמקובל לכנות "רצח על כבוד המשפחה". התופעה אפוא מורכבת, ולא חד־ממדית.

נמשיך. אין 200 אלף נשים מוכות בישראל ומעולם לא היו. מדובר בנתון שקרי ומעוות, שאין שום גוף מחקרי, טיפולי או ממשלתי שמוכן לעמוד מאחוריו. הסיבה פשוטה: במדינת ישראל נערך מחקר אחד בלבד בתחום האלימות הבין־זוגית, לפני 20 שנה בדיוק, שסקר מקריית שמונה עד אילת כ־2,400 נשים ומצא שהאלימות, כולל הקלה והקשה, מתרחשת בקרב כ־6% מהזוגות. ההתפלגות מורה שרוב האלימות סימטרית, כלומר שני בני הזוג אלימים זה כלפי זה.

הנתון הזה מותיר אותנו עם אלפי נשים וגברים שיש לטפל בהם, תוך אבחנה נכונה של הדינמיקה הזוגית. מאחורי המספרים מסתתר בדרך כלל סיפור על אישה ואיש, נרטיב של מפגש זוגי שנקלע למצוקה, עלה על שרטון ונכשל. ובעת שבני הזוג פונים אל הגורמים המוסמכים במערכת בתקווה לקבל סיוע, אפשר להניח מראש איזה יחס יקבל הגבר, ולאיזה יחס תזכה האישה.

 

חבל שמערכת העיתון לא עשתה את עבודתה נאמנה ולא בדקה את האשמות החמורות המצויות במאמר. ראשית, במסגרת ההתארגנות כנגד רצח נשים לא קיימת הטענה כי מדובר ברצח של נשים על ידי בני זוגן בלבד, אלא שמדובר ברצח נשים על רקע מגדרי; זאת, כחלק מתופעה של אלימות במשפחה, המכונה לעתים על ידי גורמים מקצועיים גם במונח אלמ"ב.
 

שנית, חבל מאוד שדרור, גם בתוקף תפקידה, אינה מודעת לנתונים המספריים ולמחקרים שנעשו בנושא נשים מוכות. לו הייתה טורחת לבדוק הייתה מוצאת, למשל, מחקר שנערך בשנת 2017 על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, המביא נתונים כמותיים הכוללים בין השאר את עובדת פתיחתם של 169,131 תיקים במשטרה בעבירות אלימות במשפחה בשנת 2016, למעלה מ-5,000 מהם הן כנגד עבירות גוף כלפי נשים. מדובר כמובן רק בעבירות שדווחו, כאשר בפועל מספר העבירות גדול בהרבה, מאחר וחלק מהדינמיקה של אלימות במשפחה כולל שתיקה והשתקה של המתרחש. ניתן ללמוד על ממדי התופעה גם מנתונים מספריים מבוססים ממחקרים עדכניים נוספים המצביעים על כך שבכל שנה לאורך העשור האחרון כ-700 נשים וילדיהן שוהים באחד מ-14 במקלטים לנשים מוכות הקיימים בישראל.
 

ההתייחסות לאלימות כלפי נשים כמצב סימטרי שנשים הן אחראיות שוות לקיומו לוקה מהיסוד. היא סותרת את הנתונים המספריים ומתכחשת לעובדות. למעשה, ניתן לראות בטענה זאת שיקוף של מצב שכיח שבו אישה מוכה מאשימה את עצמה במה שקרה לה ומסרבת להצביע על מי שתקף אותה. זאת כחלק ממצב חמור של דיכוי המתבטא בהפנמת האשמה. אכן, כדי לשנות את התופעה יש מקום וחשיבות להתייחס גם לגברים ולסוגיה מה מוביל אותם לנקיטה באלימות כדרך להתמודדות עם לחצים.
 

יש מקום לחשוב כיצד לעודד זוגיות שוויונית בהיבטים שונים של חיי המשפחה. אך אין לעשות זאת על חשבון עיוות הנתונים והתעלמות ממה שקורה בשטח. מצער שישראל היום בחר לשתף פעולה עם נקודת מבט של האשמת הקורבן דווקא בתאריך משמעותי, המהווה אבן דרך בחתירה לשוויון מגדרי בהיסטוריה של ישראל.


 

*שלומית ליר עושה פוסטדוקטורט במכון ללימודי ישראל וחקר הציונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.