728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

חובת הזהירות כלפי מקור

חובת הזהירות כלפי מקור
אילוסטרציה: pixabay

פסק הדין בתביעה של ענת קם נגד עיתון הארץ והכתב אורי בלאו, הוא למעשה דיון רחב בפרקטיקה של החיסיון העיתונאי, שאינו מוכר בחוק אך הוכר בפסיקה בעבר

פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתביעה שהגישה ענת קם נגד הארץ, כתב הארץ אורי בלאו, מו"ל הארץ עמוס שוקן ומי שיהיה ראש מערכת החדשות והתחקירים בעיתון אבי זילברברג,  עוסק בחלקים גדולים שלו בנושא החיסיון שעיתונאי חייב להבטיח לאדם המשמש מקור לידיעה או כתבה שפרסם. השופט רחמים כהן, שקיבל את תביעתה של ענת קם נגד עיתון הארץ והעיתונאי אורי בלאו, בשל חשיפתה כמקור לסדרת כתבות של בלאו, הצביע על חובת הזהירות של עיתונאי ועיתון לכך שלא ייחשף שמו של המקור למידע שהגיע לידי העיתונאי.

 

ולא זו בלבד, אלא שחובת הזהירות של העיתונאי כוללת גם צעדים ונקיטת פעולות מקדימות שיבטיחו כי המקור יבין שהוא מסכים לפרסום המידע שמסר. "בהיות העיתונאי והעיתון בעלי השליטה וההבנה של הרגישויות האפשריות שבפרסום מידע ומסמכים, מוטלת עליהם אחריות לוודא שאכן קיימת הסכמה של המקור (לפרסום החומר – ח"ב) וכי הסכמה זו ניתנה לאחר הבנת ההשלכות והסיכונים הכרוכים בפרסום המידע ובאופן הפרסום. עיתונאי ועיתון נדרשים להעריך מחדש את שיקוליהם, ככל שהנסיבות השתנו, אף אם קודם לכך לא התעורר חשש לחשיפת המקור", כדברי השופט כהן.
 

לדברי השופט, הנתבעים "היו צריכים לצפות את ההליכים שהתנהלו נגד התובעת, בין היתר, לאור פרשות קודמות בהן היה מעורב הארץ ובפרט פרשת גלט-ברקוביץ', שעניינה בפרקליטה שהדליפה מידע לעיתונאי ברוך קרא, נחשפה כמקור עיתונאי ולאחר שהועמדה לדין פלילי והורשעה במסגרת הסדר טיעון בעבירה של 'גילוי בהפרת חובה', תבעה את הארץ ואת העיתונאי ברוך קרא בגין הפרה של חובת הזהירות ובגין הפרת חוזה ובטענה, שהתנהלותם גרמה לה נזקים רבים…כתב התביעה בפרשת גלט-ברקוביץ' הוגש כשנתיים לפני פרסום הכתבות על ידי בלאו. לטענת התובעת, נסיבות פרשת גלט-ברקוביץ', פרשה שכאמור הארץ היה מעורב בה ואשר במסגרתה נפתחה חקירה לאיתור המדליף בחשיפת מסמכים רגישים פחות מאלו שנחשפו בעניינה של התובעת מעלות, שהנתבעים היו צריכים לצפות את פתיחת החקירה בעניינה של התובעת".
 

החיסיון העיתונאי הוא יציר של תקדים משפטי, ואינו מוזכר בחוק. פסק הדין שבו הוכר לראשונה חיסיון עיתונאי-מקור הוא פסק הדין ציטרין ואח' נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. בית הדין דרש משני עיתונאים, בן ציון ציטרין ויפעת נבו, כי ימסרו מי המקור לכתבותיהם אודות עורכי דין, בחשד שהללו הפרו את האתיקה של הלשכה. לאחר שהעיתונאים סירבו קנס אותם בית הדין, אולם בערעור לבית המשפט העליון נקבע כי הליכי משמעת של לשכת עורכי הדין אינם מהותיים דיים כדי לבטל את החיסיון.

 

תחילת הפרשה בחודש ספטמבר 2008 כאשר ענת קם מסרה לעיתונאי אורי בלאו דיסק נשלף שאליו העתיקה כ-1,500 מסמכים מסווגים אליהם נחשפה במהלך שירותה בצבאי כפקידה בלשכתו של אלוף פיקוד מרכז, יאיר נווה. קם מסרה את המסמכים כשנה לאחר שהשתחררה מהשירות הצבאי, בהנחה (שהתבררה כמוטעית) כי הזמן שעבר מאז השחרור יטשטש את עקבות המעשה.

 

לאחר שהשב"כ הצבא והמשטרה גילו את מעשיה של קם, היא נדונה ל-4.5 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. לאחר ערעורה לבית המשפט העליון קוצר עונשה ל-3.5 חודשי מאסר בפועל.
בתביעה שהיא הגישה נגד עיתון הארץ, המו"ל, הכתב בלאו וסגן העורך זילברברג היא טענה שבלאו ויתר הנתבעים הפרו את חובותיהם כלפיה והביאו לחשיפתה כמקור שהדליף מאות מסמכים סודיים לבלאו. לטענת קם, פרסום ויזואלי של מסמכים אשר סייעו לזהותה כמקור הוא, לכל הפחות, קיום חוזה בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת. היא ביקשה שבית המשפט יפסוק לה פיצוי בסך 2.6 מיליון שקל.
מנגד טענו הנתבעים כי לקם לא יכולה להיות כל טענה כלפי בלאו אשר "פעל מעל ומעבר למתחייב ממנו, נטל על עצמו סיכון כדי שלא לחשוף את התובעת, ועל כך המדינה באה עמו חשבון, הוגש נגדו כתב אישום והוא הורשע בדין".

 

בית המשפט קיבל, כאמור, את תביעתה של קם נגד בלאו והארץ ודחה את התביעה נגד שוקן וזילברברג, כאשר הדיון בסוגיית הפיצוי יתקיים במועד מאוחר יותר.

 

השופט כהן מציין בפסיקתו שאין, כאמור, עיגון בחוק לחיסיון עיתונאי, אך בית המשפט העליון הכיר בעבר (פסק דין ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין) בחיסיון המקורות של עיתונאי, אם כי בהגבלה מסוימת. "עיתונאי רשאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו, בכפוף לאפשרות להסרת החיסיון במקרה של נושא רלוונטי, מהותי, הדרוש לחקירה בהיעדר ראיות אחרות", קבע השופט שמגר. הוא גם עמד על כך שהאינטרס של העיתונאי להגן על מקורות הידע שלו לפני חשיפתו נובע מרצונו להגן על חופש העיתונאות.

 

על פי השופט כהן, התפיסה המעוגנת בהכרה בחיסיון העיתונאי היא שיש לכבד את החיסיון העיתונאי, בכדי לשמור על האיסוף החדשותי וחופש התקשורת. חופש העיתונות מותנה בזרימת מידע חופשית רציפה לציבור. הזרימה החופשית של המידע היא מקור ואבן חשובה בקיומה של הדמוקרטיה ובקיומו של שלטון החוק.

 

העיתונות, על פי בית המשפט, משמשת כזרועו הארוכה של הציבור בגילוי מעשי עוולה ציבוריים, מינהליים או פרטיים, חקר האמת ושקיפות שלטונית. כלי התקשורת מסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חופשיות, תוך ידיעה של המתרחש ותוך יכולת להעריך טיבו וטיבעו של כל אירוע. פרשנות מצומצמת של החיסיון העיתונאי עלולה להיות בעלת הלשכות חמורות ביותר, בשל הרתעת מקורות המידע מפני העברת אינפורמציה לעיתונאים. השמירה על חשאיותם של מקורות המידע היא נשמת אפה של עיתונות חופשית.

 

על הפרקטיקה העיתונאית הנהוגה בטיפול במקורות ובמסמכים ניתן ללמוד , בין היתר , מחוות הדעת שצירפו הצדדים. התובעת תמכה את טענותיה בדבר הפרקטיקה העיתונאית בחוות דעתו של  מתי גולן, עיתונאי בעל ותק של עשרות שנים, ששימש, בין היתר, ככתב ופרש מדיני בעיתון הארץ. הנתבעים תמכו טענותיהם בדבר הפרקטיקה העיתונאית בחוות דעתה של ענת סרגוסטי, עיתונאית בעלת ותק של עשרות שנים ככתבת וכעורכת.

 

בחוות דעתה של סרגוסטי, עליה מתח השופט ביקורת, נאמר כי "הנתבעים פעלו על פי הפרקטיקה העיתונאית הנוהגת, לא חשפו שום מקור, לא תרמו לשום חשיפת מקור, ולא התרשלו כלל כלפי קם. אדרבא. מההתנהלות בפרשה עולה, כי השב"כ בא בטענות כלפי בלאו, על שהפר את ההסכם עימו, ובלאו שילם מחיר יקר על ניסיונו לשמור על המקור,. עוד קבעה, כי "קם הביאה על עצמה את חשיפתה כמקור, ולמצער, תרמה ו/או גרמה, באופן מכריע במעשה או במחדל, לחשיפתה כמקור, והיא הודתה מיוזמתה בשב"כ בביצוע ההדלפה, והפלילה עצמה במו ידיה, בשורה של ראיות חד משמעיות כנגדה".

 

על חוות דעתה של סרגוסטי , אמר בית המשפט כי היא "התמקדה במטרותיה של התובעת כמקור, תוך קביעת מסקנות לגבי ניסיונה כעיתונאית, מבלי לתת את הדעת בצורה מפורטת לאחריות העיתונאית בה חייבים עיתונאי ועיתון כלפי מקורותיהם, ללא קשר למיהותם. הפרקטיקה העיתונאית מתייחסת לכלל המקורות ולא למיהותו של מקור ספציפי. לפיכך, הקושי בחוות דעתה של גב' סרגוסטי מתעורר מכך , שבמקום להציג את הפרקטיקה העיתונאית הנוהגת, התייחסה למיהותה ולמניעיה של התובעת בפרסום".
 

מתי גולן אמר בחוות דעתו כי "החובה הראשונה של עיתונאי היא לא לחשוף את המקור ולהגן על שלומו. גורם שמדליף חומר מסווג מתוך מערכת ביטחון, לקוח על עצמו סיכון אישי עצום. העיתונאי מצידו, חייב לטשטש לחלוטין את זהות המקור ולמחות כל רמז שעלול להוביל אליו; לא רק למנוע זיהוי אפשרי של המקור ברבים, אלא גם לגונן עליו מפני אפשרות שתיערך נגדו חקירה פנימית על ידי גורמים מקצועיים בעלי סמכויות חקירה רחבות ומשוכללות".
 

עוד הוא אמר: "מסמך 'לוהט' הוא חרב פיפיות. עיתונאי מנוסה יודע להיזהר בשימוש שהוא עושה בו ולהשתמש בו כקצה חוט לחקירה עצמאית, שתלבין את המידע ככל שזה עלול להוביל למקור, תוך שימוש במקורות אחרים, גם אם בכך הפרסום יהיה פחות 'סנסציוני'. יש אינספור דרכים להלבין מידע ולטשטש מקורות. ניתן היה לספר את הסיפור שהתפרסם בהארץ באופן שהמערכת הצבאית לא תדע שמישהו עיין במסמכים מסווגים, ובוודאי לא שמישהו מחזיק בהם. במובן הזה, פרסום של מסמכים מצולמים, עלול להוביל לחיסול ממוקד של המקור".
 

על חוות דעתו של גולן אמר השופט כי הינה "כללית, מבלי שניתנה התייחסות לנסיבות הספציפיות ולמיהותה של התובעת כמקור, למניעיה ולסיכונים אותם בחרה ליטול על עצמה בעצם העברת המסמכים לבלאו.

 


יוסי בר מוחא בעדותו: "מי שמנסה להאדיר את שמו על חשבון המקור, שהוא האדם שעליו לשמור מכל משמר, עושה מעשה חמור מאוד. מי שטובתו האישית קודמת בעיניו לטובת המקור, נמצא בבעיה קשה. עדיף לא לעסוק בעיתונות בכלל מאשר לעסוק בעיתונות ולחשוף מקור"


 

מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב, יוסי בר-מוחא, שבמסגרת עבודתו העיתונאית בהארץ פרסם תחקירים במשך כשמונה שנים, העיד במהלך המשפט והעלה כמה נקודות בנוגע לפרקטיקה ביחסי עיתונאי-מקור . לדבריו, מעולם לא היה קוד כתוב של כללים לגבי יחסי עיתונאי -מקור. "זה היה דבר שנלמד וידענו אותו. זה הלך מפה לאוזן. זה היה ברור לחלוטין. ככה גם למדתי בבית הספר לעיתונות: יש לשמור על המקור".
 

בהמשך עדותו אמר בר-מוחא: "מעולם לא עסקתי בתחום צבא וביטחון, אלא בתחקירים בתחומים אחרים. מעולם לא חשפתי מקור ולא הבאתי לידי העורך מסמך כלשהו שיש בו חשיפה או חשד או חשש לחשיפת מקור. לא היה דבר כזה ולא הייתי נותן לזה לקרות. תמיד עשיתי הכל בכדי לטשטש את המקור. ואין הבדל בין מקור ומקור.
 

הוא הוסיף: "ודאי שאם מדובר במקור בנושא צבא וביטחון, יש לשמור עליו מכל משמר, ובעיקר כשכתוב עלי המסמך ' סודי ביותר'. זה דבר בשום אופן לא מפרסמים, אלא אם כן אתה רוצה להתרברב שהמסמכים האלה מצויים בידך. מי שמנסה להאדיר את שמו על חשבון המקור, שהוא האדם שעליו לשמור מכל משמר, עושה מעשה חמור מאוד. מי שטובתו האישית קודמת בעיניו לטובת המקור, נמצא בבעיה קשה. עדיף לא לעסוק בעיתונות בכלל מאשר לעסוק בעיתונות ולחשוף מקור".

 


מתי גולן בחוות דעתו: "החובה הראשונה של עיתונאי היא לא לחשוף את המקור ולהגן על שלומו. גורם שמדליף חומר מסווג מתוך מערכת ביטחון, לקוח על עצמו סיכון אישי עצום. העיתונאי מצידו, חייב לטשטש לחלוטין את זהות המקור ולמחות כל רמז שעלול להוביל אליו"


 

בעקבות ההלכה שנפסקה בבתי המשפט לאחר פסק דין ציטרין נעשו ניסיונות לקבוע את היקף החיסיון העיתונאי בחקיקה, אך ניסיונות אלה לא צלחו, בשל מחלוקות בנוגע להיקפו של החיסיון הזה. השופט כהן פרס בפסק הדין הנוכחי את השקפתו, שעליה ביסס את פסק דינו, ולפיה עיקרון גילוי האמת מחייב שצדק ייעשה באופן הטוב ביותר באמצעות מסכת ראייתית מקיפה. ופה טמונה הבעיה בקיומו של חיסיון עיתונאי מוחלט, העלול לפגוע בקיומם של הליכי חוק ומשפט, אשר לציבור אינטרס מובהק בהם. שהרי הגנה על מדע ומקורות עיתונאיים פוגעת ביכולת לערוך חקירה יעילה.
 

ההכרה בחיסיון העיתונאי כדבר יחסי שאינו מוחלט והצורך לפרשו בצורה רחבה מושתתים, על פי השופט כהן, על איזון אינטרס הציבור בהגשמת חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, לבין אינטרס הציבור בגילוי לשם קיום הליכי חקירה, משפט וצדק. שני האינטרסים הם בעלי חשיבות ועלולים לסתור זה את זה, אך גם – להשלים זה את זה.
 

הסתירה בין שני האינטרסים נובעת מכך, שהחיסיון העיתונאי מגביל את גילוי האמת ויכול להוות מחסום מפני עשיית משפט, שלציבור יש בו אינטרס. מולו עומד אינטרס הציבור בזרימה חופשית של מידע לעיתונות, שכאמור מתאפשרת באמצעות החיסיון.
 

השופט כהן מצביע כמה פעמים לאורך פסק הדין , תוך איזכור המשפט בעניין גלט-ברקוביץ, שקיימת חובת זהירות של העיתונאי כלפי המקור. ככל שהמקור מציב תנאים מפורשים וברורים לעיתונאי, הרי שהפרתם היא בבחינת הפרת הסכם. ככל שהמקור אינו מתנה תנאים, אזי יש לבחון את הנושא מכוח חובת הזהירות הכללית המוטלת על העיתונאי מכוח האינטרס הציבורי.
 

ההכרה בחובת הזהירות של עיתונאי כלפי מקור מגלמת אינטרס ציבורי ושיקולים רחבים, ביו היתר משום שהחיסיון העיתונאי אינו אינטרס פרטי של העיתון או של המקור, אלא אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה הנובע מחופש הביטוי.

 


 

1 תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה

1 תגובה

  • "ערעור מוסד החיסיון" - עיתונות
    6 בפברואר 2019 @ 4:17 pm, 4:17 pm

    […] דן בתביעה של ענת קם נגד עיתונאי הארץ אורי בלאו, ובו השופט פסק פיצויים לקם על כך שהעיתון והכתב הפרו את החסיון […]

    הגב

כנס אילת לעיתונות 2018

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.