התמה המוצגת בספרו של שגיב ברהום "העיתונות החדשה והביקורת השיפוטית" עלולה להחליש את כלי התקשורת (שגם כך מצויים במגננה) ככל שתאומץ המלצתו להחיל ביקורת שיפוטית מחמירה יותר על העבודה העיתונאית
ממשלת נתניהו היוצאת התאפיינה בהחרפת הצעדים נגד התקשורת החופשית בישראל (וגם נגד התקשורת הזרה הפועלת בארץ), בניצוחם של כל שרי הקואליציה ובראשם שר התקשורת שלמה קרעי וישראל כ"ץ (שכשל בסגירת גלי צה"ל). המהלך האחרון היה חוק התקשורת (שידורים), שאושר במליאת הכנסת ב-16 ביולי אחרון ברוב לא גדול (53 נגד 48). נראה כי עיקר תכליתו של החוק להקל על פעילותו של ערוץ 14 כשופר הממשלה, ולהכביד על פעילותם של הערוצים המרכזיים 12 ו-13 באמצעות שינוי כללי הרגולציה. לחקיקת חוק זה, קדמו הניסיונות לסגור את גלי צה"ל ולסגור, או לחילופין להפריט, את תאגיד השידור הישראלי (הציבורי).
המשך כהונתו של קרעי כשר התקשורת בממשלה הבאה מוטל בספק, לא רק מכיוון שהוא מוצב במקום ספק ראלי, ה-23 ברשימת הליכוד בבחירות הקרבות לכנסת, אלא גם משום שבמידה והליכוד יישאר בשלטון לאחר ה-27 באוקטובר (והסקרים אינם מבטיחים זאת, נכון לעכשיו), ראש הממשלה נתניהו מייעד את תפקיד שר התקשורת, לפי ההערכות, לעסקן ושדרן ערוץ 14 יעקב ברדוגו.
ובכל זאת קרעי, שאינו מסתיר את משטמתו לעיתונות החופשית בישראל, ומנהיגו נתניהו שמחרים את העיתונות הישראלית ומעדיף להתראיין באנגלית לעיתונות זרה, זכו לקבל בימים אלה חיזוק ניכר, בדמות ספרו של שגיב ברהום "העיתונות החדשה והביקורת השיפוטית – סיווג דואלי של עיתונאים ועיתונאיות" (הוצאת "פרדס" וההוצאה לאור של אוניברסיטת חיפה).
"אישיויות דו מהותיות"
מקריאת ספרו של ברהום, דוקטורנט למשפטים באוניברסיטה העברית, אפשר להסיק שהעיתונאים בישראל הם קבוצה בעלת כוח רב מדי, שאינה מסתפקת בעיסוק העיתונאי הקלאסי של דיווח ומתן פרשנות למתרחש, אלא "חובשת את כובע השופט" ומעורבת כיום יותר ויותר במתרחש במדינה, ומכאן שיש לפעול להחלשת כוחה הכל יכול, כביכול.
לטענתו של ברהום, העיתונאים וכלי התקשורת בישראל של ימינו הם "אישיויות דו מהותיות": כלומר הם אינם ישויות פרטיות בלבד, אלא הם פועלים גם במישור הציבורי, לדוגמא – ברשתות החברתיות, שבהן רבים מהם מגלים פעילות אקטיבית, לעתים נטולת רסן, בדמות שיקול דעת עיתונאי. לפיכך, הוא גורס כי מוטלת עליהם אחריות מוגברת, וכפועל יוצא יש להחיל עליהם את המשפט הציבורי ולהגביר באמצעותו את הפיקוח עליהם.
ברהום מצביע על ארבע מגמות המעידות על שינוי באופיה של העבודה העיתונאית בישראל: האחת – פוליטיזציה פומבית של עיתונאים ועיתונאיות, הגורמת לכך שהם מסקרים את הנעשה מתוך פוזיציה חברתית – מדינית ובשל כך הם נתפסים כמי שמשרתים פלח אוכלוסיה מוגבל בלבד.
השנייה – העיתונות כבר אינה מקפידה היטב על ההפרדה בין ידיעה לפרשנות. זו מהולה בזו.
השלישית – נעלמו הגדרות התפקיד המסורתיות, כגון כתב, פרשן ופובליציסט. במקומן נסקה דמותו של "איש התקשורת", מולטי טלנט כל יכול; דמות האמונה הן על איסוף המידע, הן על ניתוחו והן על ביאורו ופירושו.
המגמה הרביעית, לפי המחבר, היא גאות המעמד החברתי והדימוי הציבורי שנוצרו לעיתונאים ולעיתונאיות כמעצבי דעת הקהל. פועלו של העיתונאי מתפרס כיום על פני מדיום מגוון: עיתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה, דבר המחזק את השפעתו וכוחו הציבוריים. "העיתונאי משתמש בדפוסיה המשתנים של עבודתו, ובאמצעותם מבקש לשפר את מעמדו הציבורי", כטענת המחבר.
"העיתונאי משתמש בדפוסיה המשתנים של עבודתו, ובאמצעותם מבקש לשפר את מעמדו הציבורי" – האם הקביעה הזאת רלבנטית לגבי עיתונאים כגיא פלג או רביב דרוקר? | גיא פלג בכנס אילת לעיתונות 2017 | צילום: אודי פורטל
לפיכך, נטען בספר, כי בשנים האחרונות חל שינוי באופן שבו חדשות נוצרות ובאופן שבו הציבור קולט חדשות ומסתמך עליהן. מצב זה מחייב לסווג את העיתונאים כאישיויות דו מהותיות ובעקבות זאת להטמיע ביקורת שיפוטית דווקנית על העבודה העיתונאית, שכן הביקורת השיפוטית הנוכחית אינה הולמת את השינויים שחלו בתחום העיתונות. ברהום מציע "לדרוש מהעיתונות רמת התנהלות אחראית יותר ולהתאים את הפסיקה הקיימת למצב חדש זה".
המחבר מצביע על כך שלאורך השנים מיאן בית המשפט העליון לסווג את גופי התקשורת כ"גופים דו מהותיים" ונמנע מלקבוע תחולה ישירה של נורמות המשפט הציבורי על פועלם. הביקורת השיפוטית על העיתונות היא מאופקת, לטעמו. "הושלו ממנה כמעט כליל עקרונות המחייבים אחריות בעבודה העיתונאית", כדבריו. לשיטתו, העיתונות נתפסת בפסיקה ככלי לריבוי דעות בציבור ובית המשפט מבקש לעודד תחרות חופשית בין גופי תקשורת ההמונים.
"מושג האמת בעיתונות שקע והכזיב"
ברהום קורא בספרו לשנות גישה שיפוטית זו. לטענתו, האינטרס הציבורי מחייב לראות בעיתונאים ועיתונאיות "אישיויות דו מהותיות במשפט" ומתוקף כך לדרוש מהעיתונות גילוי של אחריות מוגברת ולהחיל עליה ביקורת שיפוטית נוקשה יותר. בין הסיבות לכך הן, לדבריו, החשש לניצול הכוח הציבורי לרעה מצד העיתונאים, המגמה של הזדהות פוליטית אצל עיתונאים וזניחת האבחנה בין דעה לעובדה, מה שמוליך אותו למסקנה כי "מושג האמת בעיתונות שקע והכזיב".
הוא מוסיף כי "קבוצה מצומצמת של עיתונאים ועיתונאיות חולשת על מרבית קשב הקהל בערוצים ובעיתונים. הקבוצה הזו מחזיקה בידיה עוצמה חברתית בפלטפורמות למיניהן, דבר המצמצם את חופש הבחירה של האזרח".
"קבוצה מצומצמת של עיתונאים ועיתונאיות מחזיקה בידיה עוצמה חברתית בפלטפורמות למיניהן, דבר המצמצם את חופש הבחירה של האזרח" | (איור שנוצר באמצעות מודל בינה מלאכותית)
"ככל שמעורבותו הציבורית של העיתונאי רבה יותר, יחול עליו 'מס ציבורי' גבוה יותר"
לדבריו, בית המשפט אינו מתחשב בתופעות אלה ולא נתן משקל לניצול הכוח העיתונאי לרעה. לכן, הוא טוען יש להחיל על העיתונאים והעיתונאיות את נורמות המשפט הציבורי, במיוחד על אלה מהם שיש להם השפעה על השיח הציבורי. ככל שמעורבותו הציבורית של העיתונאי רבה יותר, יחול עליו "מס ציבורי" גבוה יותר.
ספרו של של ברהום בא לעולם בעת שמעמדם של עיתונאים ועיתונאיות, בטח של רובם, כלל לא נמצא במצב של "גאות", כטענתו של המחבר. העיתונאים, במיוחד אלה המועסקים בערוצי הטלוויזיה המרכזיים, נקלעו זה לא מכבר למצב של חולשה ואי יציבות ומשמשים תדיר מטרה למתקפות הולכות ונשנות (לעיתים אלימות במיחוד ומסכנות חיים) וגם לחרמות מצד אישי ציבור ופוליטיקאים, בעיקר מקרב מפלגות הקואליציה. העיתונות בישראל הפכה לעיתונות מתגוננת. הספר מופיע בעת שבכנסת התקבל חוק התקשורת (שידורים) של קרעי, שאמנם אמור להיות מיושם באופן מדורג, אולם כבר עתה ברור שיישומו, אם ייצא אל הפועל לאחר הבחירות (וככל שבג"ץ לא יפסול את החוק או חלקים ממנו), יפגע קשות בתקשורת החופשית בישראל, בשוק התקשורת ובחופש הביטוי.
חוק השידורים הוא חלק מכלל המהלכים לפגיעה בדמוקרטיה הישראלית שנעשו במהלך כהונתה של הכנסת ה-25. חוק זה, המבקש לשנות מיסודו את פני התקשורת בישראל, היה אמור לעבור הכנה בוועדת הכלכלה של הכנסת, אך בשל הסתייגותו של יו"ר הוועדה דוד ביטן (ליכוד) מכמה מסעיפיו המרכזיים, אגב גילוי עצמאות פוליטית ראויה לציון, השר קרעי עשה מעשה והצליח להעביר את קידומו המזורז של חוק התקשורת, ל"וועדת תקשורת", שהוקמה אד הוק לשם חקיקת חוק זה, חרף עמדת היועצת המשפטית של הכנסת. בראש הוועדה הוצבה ח"כ גלית דיסטל אטבריאן (ליכוד) עושת דברו של השר, שפעלה ככל יכולתה כדי לזרז את קידומו של החוק, באופן שנוי במחלוקת.
שר התקשורת, שלמה קרעי וח"כ גלית דיסטל-אטבריאן בוועדה המיוחדת שהוקמה לשם לדיון בהצעת חוק התקשורת (שידורים) | צילום: ערוץ הכנסת
חוק השידורים כולל הסדרים בעייתיים ובהם ביטול המועצה לשידורי כבלים ולוויין והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והחלפתן בגוף מפקח מצומצם שמרבית חבריו הם עובדי מדינה הנתונים למרות הממשלה. החוק מבטל חסמים רגולטוריים משמעותיים, מיטיב עם ערוץ 14 הנאמן לממשלה, מאפשר הרחבה של בעלויות צולבות בגופי התקשורת ומבטיח לשר הממונה שליטה במינויים פוליטיים בגופים הרגולטוריים.
מהלך אחר שנועד לפגוע בתקשורת החופשית בישראל הוא הניסיון להחליש את תאגיד השידור הישראלי (הציבורי). ח"כ טלי גוטליב (אז בליכוד) הציעה בוועדת הכלכלה את סגירת התאגיד, אך בהמשך, לנוכח התנגדותו העיקשת של היו"ר ביטן לסגירה, היא נמלכה בדעתה ו"הסתפקה" בהצעה להפרטתו בלבד. בשלב הבא הוצע לסגור את חטיבת החדשות ולהפריט את "כאן" רשת ב' – מתחנות הרדיו המואזנות ביותר בישראל – אך המהלך טרם קודם. במקביל לא חדל קרעי ממאמציו להשתלט פוליטית על מועצת תאגיד השידור הישראלי ועל מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (מהלך שלפי שעה נבלם באמצעות בג"ץ).
מהלך נוסף היה החלטת הממשלה, לפי הצעתו של שר הביטחון ישראל כ"ץ ובתמיכתו הנלהבת של קרעי, לסגור את תחנת גלי צה"ל, שאף היא חלק בלתי נפרד מהשידור הציבורי בישראל, מהלך שהוא בגדר פגיעה בחופש הביטוי (תחנת גלגל"צ, המשדרת מוסיקה, לא נכללה בהחלטת הסגירה של הממשלה). בג"ץ עצר את הניסיון הזה בצו ביניים בעקבות עתירה שהגישו חמישה ארגונים אזרחיים.
בתוך כך, נציין גם את החלטת הממשלה להפסיק את ההתקשרות עם עיתון "הארץ" על ידי ניתוק כל קשר פרסומי עם העיתון וביטול המינויים של משרדי הממשלה ועובדיהם לעיתון. זאת, בשל פרסום מאמרי מערכת במהלך המלחמה "אשר פגעו בלגיטימציה של ישראל בעולם ובזכותה להגן על עצמה". גם העניין הזה הגיע לפתחו של בג"ץ, בעקבות עתירה שהגישו ארגון העיתונאים והעיתונאיות וועד עיתונאי "הארץ, ו"דה מרקר", אך טרם התקבל פסק דין.
נזכיר גם את התגברות האלימות כלפי עיתונאים וכלי תקשורת בתקופה האחרונה, המתאפיינת בפגיעות פיסיות בכתבים המסקרים הפגנות, וכן איומים וכתובות נאצה ליד מערכות כלי התקשורת בישראל.
אחרי עשר המכות שכבר ניחתו על העיתונות, המחבר מקווה שספרו ינחית את המכה ה-11
לא ברור פשר העיתוי להופעת ספרו של ברהום (שאף זכה בפרס בהט לספר הטוב והמקורי), בעת שהתקשורת בישראל, ממש כמו מערכת המשפט, חווה מתקפה כוללת. המחבר מנסה לשכנע כי יש להדק את הפיקוח המשפטי על העיתונות ולהחריף את המגבלות החלות עליה (כאילו שאין חוק איסור לשון הרע, חוקים להגנת הפרטיות, החובה המקצועית והאתית לשמור על אתיקה עיתונאית וכיו"ב) ולהחיל עליה נורמות מהמשפט הציבורי וכל זאת בשעה שככל ולא ישונה החוק לבחירת שופטים שאמור לחול מהכנסת הבאה, יוביל לבחירת שופטים לפי שיקולים פוליטיים.
ברהום רואה בעיתונאים כ"קבוצה סגורה ששולטת בדעת הקהל", אולם לאמיתו של דבר, העיתונות החופשית ניצבת כיום בחזית בעייתית שפתחו מולה ראש הממשלה ואחדים מעדת השרים החנפנים המקיפים אותו. להכניס את העיתונאים והעיתונאיות לסד של הגבלות חדשות בדמותם של כללי המשפט החלים על עובדי ציבור, פירושו להקשות עוד יותר על תפקודם ולהוסיף עוד נדבך לעננה המעיבה על חופש הביטוי בישראל.
אחרי עשר המכות שכבר ניחתו על העיתונות, המחבר מקווה שספרו יביא לפתיחתו של "דיון ציבורי" בהצעתו להחמיר את גישת בתי המשפט כלפי העיתונות. מהלך כזה של בתי המשפט, ככל והקונסטלציה הפוליטית תאפשר בכלל את מימושו, יהיה בבחינת המכה ה-11.
