מאת בן-דרור ימיני:
לקראת אחד הכנסים הראשונים של אגודת העיתונים, לפני עשור לערך, התבקשתי לכתוב מאמר לקראת הכנס. באותה תקופה, כתבתי בעיקר על הקואליציה שבין התקשורת, שהשמיעה קול אחיד בשורה של נושאים – לבין הצמרת המשפטית. זה לא שלא הייתה ביקורת. בוודאי שהייתה. לא הייתי היחידי בשטח. אנשי אקדמיה כמו פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' רות גביזון ז"ל כבר השמיעו את דברם. ועדיין, ההגמוניה הייתה של אג'נדה אחת בלבד. אהרן ברק היה על תקן של קדוש, יחד עם האקטיביזם שלו. אם מנווטים עוד עשור אחורה, אז שנות התשעים זכורות לרע בגלל ההשתקה, הכמעט שיטתית, של רוב העמדות הביקורתיות כלפי תהליך אוסלו וזה כלל כמובן גם סיפור "ההנתקות". או אז נתבע המושג "אתרוג", מתוצרת אמנון אברומביץ. חד וחלק: אם הוא לצדנו, אז זה לא חשוב כמה הוא מושחת. העיקר שיספק את הסחורה.
כיום, אנו בימים אחרים לגמרי. כבר קשה למנות את אנשי הימין שזוכים לביטוי בתקשורת המרכזית וברשתות החברתיות יש להם שליטה, כמעט מלאה. הם לא מחויבים לכללי האתיקה של העיתונות. אין אצלם מנגנוני בדיקת עובדות ואין עורכים. נדמה שלעיתונאים הוותיקים קצת קשה לבוא בטענות לזרם החדש של אותם "תקשורתנים", ספק עיתונאים, שקרויים לעתים שופרות. הרי אחרי שנים של תחושת דיכוי, הם סוף כל סוף זוכים לביטוי. והרי אלה שהיו חברי הכת הסגורה של הברנז'ה, אלא ששמרו לעצמם את ההגמוניה, אינם יכולים כעת לבוא בטענות ל"תקשורתנים" מהימין. כאשר בודקים את כיסוי השמאל בשני התחומים המובילים – הסכסוך הישראלי-ערבי ומערכת המשפט – השופרות משמאל הם האחרונים שרשאים להטיף מוסר. פעמים רבות מדי הם נתפסו כמי שמשרתים אג'נדה ולא את האמת.
אבל לא, אין כאן שום סיבה למסיבה, משום שזה לא ברור אם הייתה פעם עיתונות אובייקטיבית שניתן לסמוך עליה, שהרי תמיד הייתה אג'נדה. גם לעזריאל קרליבך ז"ל, שאולי היה גדול העיתונאים, או אהרן בכר ז"ל, שרבים ובצעירותי אף אני בניהם, היו קונים ידיעות רק כדי לקרוא אותו. אלא שעכשיו זה הרבה יותר מחוצף ובוטה. פעמים רבות מדיי – האמת נעלמת והשקר מנצח. בשיעור הראשון במשפט חוקתי למדנו על שלוש ההצדקות העיקריות לחופש הביטוי. ההצדקה הבולטת ביותר הייתה שבתנאים של שוק חופשי, כאשר יש תחרות בין עמדות שונות – האמת תנצח. העניין הוא שכמו בכלכלה, גם בתחום הביטוי אין שוק חופשי. לא באמת ובסופו של דבר, סטודנט הייתי וגם התבגרתי, ודבר אחד מצאתי: האמת לא מנצחת. פעמים רבות מדיי השקרים מנצחים. טועה מי שחושב שהפייק-ניוז הוא תופעה של השנים האחרונות. רחוק מכך. אנחנו בעידן שבו לכל עיתונאי, כמו לכל "תקשורתן", יש אג'נדה והוא משפריץ אותה בראש חוצות. הרשתות החברתיות הפכו את כל מי שרוצה להשמיע משהו לאיש תקשורת. חלק מהם מצליחים. עם עשרות ולפעמים מאות אלפי עוקבים, "תקשורתנים" מסוימים הפכו למעצמות תקשורת.
התוצאה היא שמרחב הביטוי גדל. אין הגמוניה. זה כאמור, הצד החיובי ואילו הצד השלילי: שבדיוק כמו באקדמיה, נכנסו לעידן ה"נרטיבים". כל עיתונאי וכל "תקשורתן" עם הנרטיב שלו. מה אמור לעשות ציבור צרכני התקשורת? לסגל לעצמו קריאה ביקורתית. ללמוד מהניסיון. הרי לא כולנו "נעולים" על אג'נדה אחת ובכל מקרה, האמת אינה בחזקתו של צד אחד. השמאל צודק בדברים מסוימים, הימין צודק בדברים אחרים. ועדיין יש רבים וטובים שהאמת חשובה להם והם הציבור החשוב ביותר. דווקא הם, המהססים, החושבים, הם שקובעים את תוצאות הבחירות. בישראל אין צורך ביותר משני אחוזים, שעוברים מגוש לגוש, כדי ליצור מהפך פוליטי. מי יצליח להגיע אליהם? רק מי שישדר אמינות. זה לא קל. זה לא פשוט. אבל נדמה שהמשימה החשובה ביותר של העורכים בעידן הנוכחי: ליצור שכבה של עיתונאים אמינים. עיתונאים שהאג'נדה לא מעבירה אותם על דעתם.
נשמע פשוט, אולם הדברים מסתבכים, משום שאנחנו בעידן הלוגריתמים וכדי להבין במה דברים אמורים, אדגים את העניין מתרגיל שהצגתי בימים שלימדתי תקשורת. מחר, אמרתי לסטודנטים, עומד הערוץ השני לפרסם קטע וידאו שבו נראות חברות כנסת בחוף נודיסטים בעירום מלא. הכל חוקי, משום שהצילום התבצע בחוף ציבורי. שתי שאלות הצגתי לסטודנטים: האם ראוי לפרסם קטע כזה, שאין בו שמץ של חשיבות ציבורית, והאם הם עצמם יצפו בשידור. רוב מוחלט של הסטודנטים, שוב ושוב, טענו שמדובר בשידור בלתי ראוי בעליל. ורוב מוחלט, שוב ושוב, הודו שהם יצפו.
איך צריכה לנהוג תקשורת רצינית? לפי ההסכמה הכללית נגד השידור, או שמא לפי יצר המציצנות, שיקפיץ את הרייטינג? התשובה ידועה. עכשיו זו חברת פייסבוק שנמצאת במוקד. לא מזמן במסגרת התוכנית 60 דקות ברשת CBS, קיבלנו עדות מטרידה של עובדת לשעבר, פרנסס האוגן, אודות מה שקורה שם בחדרי חדרים. היא הדליפה אלפי מסמכים, וחשפה את העובדה שלמרות הנזק לשיח הציבורי, האלוגריתם מופעל כך שכל מה שמסית, מפלג ומשניא – יזכה ליותר חשיפה. קרי, כולנו קורבנות של אלוהי הרייטינג.
הבעיה היא לא רק פייסבוק. הבעיה היא גם בתקשורת הרצינית והממסדית. ה"ניו-יורק טיימס" פרסם בעמוד הראשון שלו תמונות של ילדים, כמעט רק פלסטינים, שנהרגו בהפצצות של ישראל. זה לא היה מטעמי מוסר. זה היה מטעמי הסתה. הרי העיתון הזה לא פרסם תמונה של ילד אפגני אחד מאלפי הילדים שנהרגו מאש מפציצים אמריקניים. והאם, כאשר כלי תקשורת רבים בעולם פרסמו וידאו של חיילי צה"ל עוצרים ילד פלסטיני, כביכול "ככה סתם", והשמיטו את הקטע המקדים, שבו רואים שהוא מיידה אבנים, עשו את זה מטעמי מוסר, או שמא מטעמי הסתה? במה הם שונים מפייסבוק? אולי להפך. האמת נחשפה דווקא על ידי "תקשורתנים" בפייסבוק.
זה קורה גם אצלנו. האם אנחנו זוכים, בעיקר בכלי תקשורת האלקטרונים, לפאנלים של דיון רציני וענייני, או שמא צעקני ופלגני? בסבבי הבחירות של השנתיים האחרונות, היה איתמר בן-גביר, עוד לפני שנבחר לכנסת, כוכב-על בתקשורת. הוא הופיע יותר מרוב הפוליטיקאים. בפאנל מסוים, שמשודר מדי שבוע, נציג השמאל הוא אנטי-ציוני מוצהר, שמייצג משהו כמו אחוז או שניים מהשמאל. האם זה לצורך דיון רציני, או שמא כדי לזכות בקרב צווחני? מה ההבדל בין עורכים שמעדיפים את הימין הקיצוני ו/או השמאל הקיצוני לבין העורכים של פייסבוק?
אסור לעשות הכללות. הרי יש גם תוכניות רציניות. יומני הבוקר והצוהריים זוכים לאחוזי האזנה, גבוהים ביותר, גם בלי להיות צהובים ומסיתים. אין כאן נחמה, משום שגם בפייסבוק יש תכנים רציניים וזה לא פוטר את קונגלומרט התקשורת הזה מאשמת הפלגנות וההסתה. זה בסדר לבוא חשבון עם פייסבוק, אבל כדאי שנתבונן בעצמנו. זה לא האלוגריתם של פייסבוק, זה האלוגריתם של התקשורת.
לסיום, מילה אחת על "פרס מפעל חיים" מטעם אגודת העיתונאים שאני מקבלו השנה, ביחד עם עמיתי היקר, יהודה שרוני. כבוד גדול לי לקבל יחד איתו את הפרס. הקדשתי את שני העשורים האחרונים לכתיבה מחקרית על הסילופים, ההטיות, ההטעיות והשקרים, בשני גופי הידע החשובים ביותר: מדיה ואקדמיה. לשתציים האחרונות נוספו ברבות הזמן גם הרשתות החברתיות ומעמד ה"תקשורתנים" העולים ופורחים באמצעותן. העיסוק בשקרים נגד מדינת ישראל גרם לכך שרבים וטובים סיווגו אותי כאיש ימין. גם זו תוצאה של עידן ההטיות והאג'נדות. הרי לא ייתכן שאיש שאיננו איש ימין יחשוף את השקרים, שמגיעים בעיקר מצד שמאל. כך שיורשה לי לומר: מוריי ורבותיי בעניינים הללו הם אישים כמו פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' ארווין קוטלר ופרופ' אלן דרשוביץ. אף אחד מהם אינו איש ימין. שלושתם דוגלים בפתרון שנחשב בחוגים מסוימים אצלנו ל"שמאל". ושלושתם עסקו במאבק נגד הדמוניזציה של ישראל. כך ש"מפעל החיים" שלי הוא אג'נדה בפני עצמה. אבל ביקורת על השמאל הקיצוני, האנטי-ציוני, האנטי-ישראלי, לא הפכה אותי לתומך ארץ ישראל השלמה או מפעל ההתנחלויות. רחוק מכך. ולכן, בעיני רבים מהימין – אני בכלל איש שמאל. אז כן, מרגע שהפכתי לעיתונאי ניסיתי לשמור על הגינות. לא רציתי שהאג'נדה תעביר אותי על דעתי או תעוור את עיניי. אני בטוח שפה ושם נכשלתי, אולם ניסיתי. השתדלתי וזה בעצם המסר שלי לעיתונאים הצעירים ולכנס הזה. אין עיתונאי בלי אג'נדה. אין חיה כזאת. אבל כדי להחזיר את הצבע הוורוד ללחייה של העיתונות, כדי לשפר קצת את מעמדה, אנו נדרשים למעט יותר הגינות ואמינות ומעט פחות כניעה לאג'נדה. זה לא קל, זה לא פשוט. אבל למען העיתונות, למען חופש הביטוי ולמען הדמוקרטיה – שווה להשתדל.
