החרם הוא חטא איום

הזכות הדמוקרטית להביע כל דעה, באה בתרבות היהודית יד ביד עם החובה לדון בכל דעה. בחריפות, בכובד ראש, בענווה ובכבוד. צחצוח חרבות מוחי מקודד בדנ"א של העם היהודי, נעוץ בתולדותינו, לפחות מימי הזוג הראשון בשרשרת התנאים ועד לזוג האחרון – שמאי והלל – ומהם אל דיוני המשנה והתלמוד.

העיקר בפולמוס אצלנו – הדיון עצמו, ולא המסקנה. בדפי הגמרא נרשמו אינספור פרוטוקולים המתעדים לפרטיהן התנצחויות שמסתיימות במילה "תיקו" – ראשי תיבות של "תשבי יתרץ קושיות ובעיות". פירוש: כשאליהו הנביא (״התשבי״) יגיע – הוא יכריע. מאות בשנים סיכמו בני פלוגתא מרים דיונים כשכל אחד מושך בכוח לקצה שלו ב"תיקו". זאת בידיעה ברורה שאליהו הנביא לא באמת יופיע בקרוב ויכריע במחלוקת. כלומר, לשיטתו של התלמוד, מותר ואף רצוי להשאיר שאלה פתוחה; לא חייבים לנצח בוויכוח. לא לשכנע וגם לא להשתכנע. ובלשון זמננו: ״מסכימים לא להסכים״.

וכך, בעידן הציונות התקבצנו מכל רחבי תבל כיהודים עם מסורות והלכות שונות ואף סותרות: תימנים שנהגו לפי תקנת הרמב"ם עם כופרים בעיקרון מהזרמים הקומוניסטים ולימים – יהודים מביתא ישראל שמצייתים להלכתם הקדומה ולא לרבנים.

ההבדלים עצומים, הפער תהומי, אך המשותף גדול ויותר חשוב. זאת הבינו גדולי הדור הליטאים, רוב מנהיגי החסידים לחצרותיהם, ואפילו אדמו"רי תנועת השומר הצעיר זכרם לברכה, כשהתייצבו כולם לחתום על מגילת העצמאות ביום הקמתה של מדינת ישראל, חרף התנגדותם העזה למעשה הנחוש ונחפז של המנהיג העליון, דוד בן גוריון. 

אנשי "ברית שלום" והשמאל ראו בהקמת מדינה יהודית בלי הסדר עם הערבים טעות שתוביל לסכסוך מתמשך, והחרדים ראו במדינה יהודית לאומית גחמה שבתאית והפרת שבועה עם הקב"ה (אלה ואלה לא בדיוק הפכו לגמרי את דעתם עד היום). אך כל הצדדים הבינו שהשעה גדולה מאוד וקרע בעם מסוכן מהסתייגויותיהם מהמהלך. לכן לא החרימו את הטקס; הגיעו לאולם ההוא בשדרות רוטשילד בתל אביב וחתמו בהכנעה, ומאז ועד היום ממשיכים לריב בשצף קצף – בפשקווילים, באולפנים וברשתות.

אז הנה בקשה: אל תחרימו. תתווכחו, תתקפו, תרגיזו ואל תסכימו. קודם כל כי להסכים זה מה זה משעמם. גרוע מכך – חרם מזה והסכמה מאולצת מזה, חוסמים שניהם את הדרך להתקדמות. תנו את המחלוקת, חדדו את הניגודים. בלי קללות, בלי חרמות, ובלי סיסמאות ריקות. ויכוח ענייני, על עובדות. אני מאמינה, שבו תלוי ״הגניוס היהודי״.