הפכו את כולנו ממשרתי ציבור לאויבי העם

חברים, קולגות, מתחרים, תסלחו לי אבל אנחנו יושבים כאן ומדברים לעצמנו, מסבירים לעצמנו את מה שאנחנו יודעים. וסליחה, לועסים את אותו מסטיק משומש.

בחוץ: יורקים עלינו, מגדפים אותנו, מכנים אותנו בשמות גנאי, מאיימים על חיינו. משרדי ממשלה מחרימים אותנו, מסיבות עיתונאים מתקיימות ללא עיתונאים, בלי שאלות ובלי תשובות. ראש הממשלה ובני משפחתו לא בוחלים בעלבונות אישיים כלפי עיתונאים, והטחת האשמות שקריות על כל מי שאינו מתיישר עם האינטרסים האישיים שלהם. לא של המדינה. לא של האזרחים. האינטרסים שלהם. הפכו את כולנו ממשרתי ציבור לאויבי העם. ואנחנו? לא מבינים גודל האסון. לא מוטרדים מספיק מהעובדה שהעיתונות האמיתית במדינה שלנו, הולכת ונכחדת, הולכת ונדחקת לטובת עיתונות מטעם, שידורי תעמולה, ומכונות רעל בתחפושת של עיתונות.

אם לא נקום ונעשה מעשה נהפוך להונגריה. על מלא. נהפוך למדינה שאין בה מי שיגן באמת על אזרחיה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להישאר מאחורי מקלדת או מסך, אנחנו לא יכולים להסתפק במאמרי ביקורת נוקבים, בנאומים מול המצלמה, או בכנסים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לשחק בכאילו. ללכת למסיבות עיתונאים בהן לא מאפשרים לנו לשאול שאלות, לנרמל את מה שלא נורמלי, או לתת במה לדברי הסתה שמאיימים על שלטון החוק ומוסדות המדינה, בשם איזה ״איזון״ מפוברק.

אנחנו צריכים לקום, אנחנו חייבים להשמיע את קולנו מחוץ לאולם הזה (צוותא ת"א). ללכת לדיונים בכנסת ולהשמיע את קולנו, ללכת לתקשורת בעולם, להיפגש עם מנהיגים מהעולם. לספר לכולם, בקולנו! מה קורה פה. להשתמש בכלים שיש לנו ביד: מודעות, שלטי חוצות, להחשיך את מרקעי הטלוויזיה או צגי המחשב. כי אם אנחנו לא נעשה את זה – ייכפו את זה עלינו. זה התפקיד הכי חשוב שלנו היום, ואסור לנו להיות הדור שיכשיר את ההשתקה. לא רק בשבילנו אלא גם לטובת הדורות הבאים של העיתונאים. צריך לקום ולעשות.