הפעם זה שונה, כי לא מסתירים את הקצף על השפתיים

זה לא זמן לשתוק. זה לא זמן להחריש, זה לא אומר שנצליח לשנות או לעצור או למזער את הנזק, אבל זה לא הזמן לשתוק. זה הזמן לעמוד מול המהלכים שמטרתם להשתיק, להחריב, לסגור, לשתק. אבל נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לעצור, לחשוב, לבנות. כי זה מה שעיתונאי חייב לעשות. לדבר מול שררה, לערער מול כוח השלטון, לבדוק ולבחון לחפש ולחשוף. זה לא זמן לשתוק.

אני עיתונאי כ-35 שנים, מאז ששירתתי ככתב שטחים בגל"צ, בזמן שהג'ינגל היה מדברים מהשטח, דיברנו מהשטח, את השטח. במהלך האינתפאדה הראשונה ספגתי אבנים ברמאללה ובשכם, ליוותי הקמת התנחלויות, פיגועים ותהליכים. הייתי בגל"צ בזמן מלחמת המפרץ והשידורים המאוחדים עם קול ישראל, הייתי כתב מדיני בגלי צה"ל בתקופת הסכמי אוסלו והפיגועים שבאו אחריו, הרצח של רבין ובחירות 1996. למדתי עיתונות ברגליים. עוד לפני שכתבתי במעריב או הייתי כתב פוליטי ומדיני במשך 17 שנים בערוץ 2.

תמיד היו נסיונות לסגור את התחנה. אבל הפעם זה שונה, כי לא מסתירים את הקצף על השפתיים. תאוות הסגירה, לא רק מעוותת את השיקולים העניינים או את הדיון, היא לא מסתירה את המניע. פוליטיקה, אישית, מחנאית, בוטה ואלימה. כך גם האיומים על תאגיד השידור הישראלי (הציבורי) שהוקם כדי לשפר ולשנות את הבעיות של רשות השידור והצליח באופן ניכר. כך גם האיומים המערכתיים והאישיים על עיתונאים. אלימים, בוטים, גסים. זה לא ענין של קולגליאלות, זה ענין של ערכים. של להיות בן אדם, של לדבר אמת.

וזה גם מייצר הסחת דעת בלתי פוסקת במקום לעבוד ולשדר אנחנו נאלצים להאבק ולהתאגד להתריע ולעסוק בעצמנו שזה תמיד קצת מגונה. הממשלה לא מסתירה את המטרה: לשנות את התקשורת מקצה לקצה, לחבל, לסגור להפחיד. שנחשוב פעמיים, אולי שלוש. שנחשוש לחשוף, להתעמת, אפילו לטעות. אנחנו טועים כל הזמן, זה חלק מהענין. גם כאן הם לא מסתירים את הקצף על שפתיים. כל זה קורה כאשר יש תופעה של חתירה תחת יסודות ההפעלה של התקשורת ולא רק כאן. לדעתי התקשורת פועלת באופן שבו החשיפה מחייבת את נשוא הביקורת להסברים, או תיקון או מאבק על דעתו, כי החשיפה מעוררת בושה. אבל כשאין בושה, מערכת ההפעלה בבעיה. כי כשאין בושה אפשר להחשף בקלונך ולהמשיך הלאה, אין עובדות, אין חשיבות לאמת הכל אישי, הכל כאילו מחנאי, יש האדרה אישית ועצמית ומעודדים חנופה במקום סימני שאלה, טשטוש גבולות, וחציית קוי הפרדה. היועץ הבחשן הוא גם המגיש והפרשן. ההפך מעיתונות חופשית.

אנשים שמבקרים את מפא"י ההסטורית שבה אנשים הסתובבו עם פתק, צטל'ה שבה היה כתוב: הנ״ל מאנ"ש – כלומר הנזכל לעיל הוא מאנשי שלומינו, וכך היו מתקדמים בתפקיד או מתקבלים לעבודה. וזה בדיוק מה שקורה, תיקון של עוול בעוול נגדי. משלנו או לא משלנו. בלי עניניות, מידתיות או חשיבות לפרטים. זו חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה והממלכתיות. זה נקמה במקום חזון. שמחה לאיד במקום תכנית. סוגרים, מחרבים, משמיצים, בעבור מה? מה התחליף? אין כזה. אין תכלית ואין תכנית. במהלכים האלה מנסים להרתיע ומנסים לזרוע יאוש. אבל לא נרתע, לא נרכין ראש. כי תמיד יש תקווה, ואנחנו חשופים לביקורת. מוכנים להסביר, להאבק ולדבר כדי לשנות.

לא רק התקשורת הציבורית נמצאת היום על הכוונת: חוק השידורים של השר שלמה קרעי, מאיים לשבש את פעילותן של חברות החדשות בטלוויזיה המסחרית, כולל חדשות 13 שאני עובד בה. הרעיון לבטל את ההפרדה המבנית בין מחלקת הפרסום לבין העיתונאים, או לזנוח את חובת ההשקעה המינימלית במהדורה המרכזית, עלולים להפוך בתוך זמן קצר את המערכות למצומקות וחלשות יותר. נכון, זה יפגע כמובן בנו כעיתונאים וכעובדים, אבל את המחיר האמיתי ישלמו הצופים, שיתקשו יותר ויותר להבחין בין תוכן עצמאי לבין לחצים כלכליים ופוליטיים המופעלים על הנהלות הערוצים. אם מפרסמים או שרים בממשלה יחשבו שאפשר להשפיע על הסיקור דרך מנכ"לי "קשת" ו"רשת", או בעלי הערוצים מבלי להיבלם אצל שומר הסף שהוא מנכ"ל חברת החדשות, כל השרשרת תפסיד: הערוץ עצמו שיהפוך כתובת לאותם לחצים סדרתיים, העיתונאים שיידרשו להתמודד איתם וכמובן – הצופים שלא יראו את התחקיר. לצערנו המסר נקלט, ועוד לפני אישור החוק, יש מי שכבר פועלים ליישם בפועל את רוחו. זה לא סוד שבימים אלה אנחנו בחדשות 13 פועלים תחת איום בקיצוצים.

הניסיון מוכיח שיש קשר הדוק בין יציבות תקציבית לבין חופש עיתונות והצלחות מקצועיות – כך שגם במקרה הזה, האינטרס של העובדים והצופים זהה: להגיע למודל שיאפשר לחברת החדשות לסקר בהצלחה את שנת הבחירות המאתגרת שלפנינו, מבלי שנידרש לחשוף את העיתונאים לאיומי פיטורים חוזרים ונשנים. אני סומך על רוח האחריות של בעלי רשת, חדשות 13, על ועד העובדים של החברה ועל ארגון העיתונאים, שיצליחו גם הפעם לשמור על המהדורה ולבצר את עצמאותה – לטובת כולנו. זה לא זמן לשתוק, זה זמן לדבר ולהאבק על חופש העיתונות כדי לשמור על ישראל דמוקרטית, מדינת היהודים שחותרת לשיוויון ושלום מתוך ביטחון ושמירה על זכויות האזרח והאדם. כפי שכתוב במגילת העצמאות, מתוך אמונה ותקווה שאפשר לשנות ולתקן.