ה D-9 הזה שדוהר בלי ברקסים מסוכן גם למי שהיום מריע לו, הוא מסוכן לכולנו

התקשר אליי אתמול מפק"צ בשייטת, מילואימניק, וסיפר על מכינה קדם צבאית שהוא מקים עכשיו בניר עוז. בערבה קמה מכינה על שם חן בוכריס ממגלן ואריאל בן משה מסיירת מטכ"ל –  שני קצינים שנפלו בשבעה באוקטובר. אנשים בונים, מנציחים, משקמים את החיים שאחרי המלחמה – ואי אפשר להסביר את גודל הנתק בין ישראלים טובים שמחפשים תיקון, לבין הנהגה שלא מפסיקה לקלקל; שמכל הדברים בעולם זה מה שדחוף לה כרגע: לא לשקם את הדרום, לסייע לצפון, לבלום את הפשיעה המשתוללת, לוודא שלכל פגועי הגוף והנפש יש טיפול זמין; רק להנדס רפורמה מבנית באירגוני תקשורת, זה מה שקריטי כרגע.

והאמת היא שיש לזה הסבר פשוט: מי שלא רוצה ועדת חקירה ממלכתית, לא רוצה שנדע את האמת על המלחמה; מי שלא רוצה שנדע את האמת – גם לא רוצה עיתונות חפשית שתחפש אותה, ומי שלא רוצה עיתונות חפשית – עושה רפורמה כביכול וקורא לה בשמות אורווליאניים. אסור לקנות את הסיפור על "שוק חפשי ותחרותי" ו"מהפיכה של חופש דעות" משר שמבקש להקים "מועצת שידורים" פוליטית, לרסק את עצמאות גופי החדשות, ולקנוס את מי שלא מתיישר, ליתר ביטחון. בדיוק כמו שאסור לקנות את הסיפור שהתערבות בחקירות פליליות היא חגיגה לדמוקרטיה, שבג"ץ הוא מועדון חברים ולא שומר הסף האחרון, שהנשיא עמית הוא עבריין והיועמשי"ת צריכה לשבת בכלא. אסור לנו לתת לגשם השקרים לשטוף את האמת: אין שום דבר דמוקרטי במהלכים האלה, אין שום דבר דמוקרטי בסגירת גלי צה"ל, באיום קבוע על תאגיד השידור הישראלי (הציבורי) ועכשיו גם על גופי התקשורת כולם.

איך אני יודעת? בגלל שמי שרוצה לפתוח את השוק לא סוגר כלי תקשורת, ומי שרוצה לשמוע עוד דעות לא משתיק אותן; בגלל שמי שרוצה דמוקרטיה לא מנפץ את כל האיזונים שלה, לא עושה דיל עם החרדים כדי להשמיד את התקשורת החפשית, לא מקים ועדה חדשה בכנסת כשהישנה (ועדת הכלכלה) מעזה לצייץ ביקורת, לא משתמש ברוב מזדמן כדי לרסק כל מחאה לגיטימית, לא שם אזיקים על נשים שמפיצות פליירים למען החטופים ולא מפשיט מפגינה שהעזה להרים שלט. והכי חשוב: המחאה הזאת יכולה לבוא פעם משמאל ופעם מימין, פעם עם שטריימל ופעם בלי; גם זו וגם זו – צריכות שנהיה להן חומת מגן. ה D-9 הזה שדוהר בלי ברקסים מסוכן גם למי שהיום מריע לו. הוא מסוכן לכולנו. כל אחד בתורו.

בסוף, יש מכנה משותף לכל היוזמות ההזויות והרפורמות המסוכנות; גם הבוז לשופטים וליועצת המשפטית לממשלה, גם הצרחות על המשנה שלה, גם ניסיונות ההדחה ומזימות הפיצול, גם טיהור פוליטי של קצינים בצה"ל, גם סירוב ציני להקים ועדת חקירה ממלכתית, גם חוק התקשורת וגם סגירת גל"צ הם כולם חלק ממהלך אחד גדול – להזיז מהדרך את כל מי שלא בא טוב בעין לשררה, לוודא שאף אחד לא מפריע לשלטון להשתולל והאמת היא שזה מפחיד. בפעם הראשונה בחיים שלי, אני פוחדת, על המקום הזה, על עתידו ועל ערכיו;

למרות שלכאורה שום דבר לא חדש. שנה אחרי שהתגייסתי לגלי צה"ל עמדו לסגור את התחנה. זאת לא היתה הפעם הראשונה, גם לא האחרונה, כן, היינו כבר בסרטים האלה, אבל בסרט אימה כזה עוד לא היינו. תראו מה עושים לגיא פלג, ותשאלו את עצמכם מי ישדר היום חומרי חקירה על חשדות חמורים להתעללות בעציר חסר ישע, מי יחשוף עוולות של שילטון שאיבד את זה, מי יעז לעשות את מה שעיתונות חייבת לעשות, כל הזמן, תמיד: להחציף  פנים לשררה, לדבר את מחדליה, בלי מורא ובלי משוא פנים. המאבק הזה שלנו, חייב להתחיל שם: לספר, קודם כל לעצמנו, שהפחד צריך לברוא אומץ, לא להכתיב את הליין-אפ. ואחרי שסיפרנו לעצמנו – אנחנו חייבים לספר לצופים, למאזינים ולקוראים שלנו את האמת, נקייה מאג'נדה וחפה מפוליטיקה. אנחנו צריכים לעשות את זה טוב יותר: מי כמונו יודע שאנחנו לא חפים מטעויות. אבל זה תיקון שצריך לבוא מבפנים, לא מקרעי.

ורק עוד מילה אחת לסיום: אנחנו אומה מותשת, מוכת טראומה, אנחנו עייפים ממחאות ומלחמה. גם אצלי הייאוש מציץ מדי פעם מעבר לכתף, אבל אז אני נזכרת במפגש עם ורד ליבשטיין מכפר עזה, שישה ימים אחרי שאיבדה את בעלה ובנה, ובמפגש עם יפה אדר, ויונתן שמריז ואלי שרעבי, וביעקב עוזרי, השיריונר שפגשתי בעזה בנובמבר 2023, והוא נהרג ביום שלמחרת, השאיר אחריו אישה בהריון, ואת אלה, שנולדה ארבעה חדשים אחרי שנפל. אני נזכרת בהם ומבינה שחייבים לתקן את מה שהתקלקל פה. ובשביל לתקן צריך לדעת, ובשביל לדעת צריך לשאול, ולדרוש תשובות. קוראים לזה עיתונות חופשית. ועליה אנחנו חייבים להילחם.