- 17.11.24
- סבר פלוצקר
אתר האינטרנט של אגודת העיתונאים משתדרג לפורמט חדש ואנו בתקופת הרצה שלאחריה האתר יונגש כנדרש
אתר האינטרנט של אגודת העיתונאים משתדרג לפורמט חדש ואנו בתקופת הרצה שלאחריה האתר יונגש כנדרש
לפני יותר מחמישים שנה כבר חייתי בתוך בית מעריב. עיתונאים בני ימינו לא יבינו את התחביר של המשפט הזה, אבל ככה זה היה אז. העיתונאי והבניין, שבו שכנה המערכת, היו שלובים זה בזה. כיום חלק מן העיתונאים, אינם מכירים את המערכות שלהם מבפנים. הלכה למעשה, ישנם עיתונאים העובדים מול עורך או מפיק באמצעות שליחת מסרונים, הודעות דוא"ל או בטלפון במשך שנים בלי שהם ראו את פניו אפילו פעם אחת. "אה זה אתה?", הם ימלמלו בשמחת פליאה אם הם יפגשו. זה לא ההבדל היחידי בין חיי כעיתונאי לפני יותר מחמישים שנה והיום.
מהעופרת למחשב: האבולוציה של העיתונות בעידן הדיגיטלי
עופרת. כשהתחלתי לכתוב ב"מעריב", ועוד לפני כן, כשהייתי העורך, שטיפל בצד הצורני של מעריב, הדפוס היה באותיות עופרת. לכן כל מילה שעיתונאי כתב והגיש למערכת הגיעה על נייר, מודפסת במכונות כתיבה ברווח כפול, העורך ערך זאת בעט, תוך שימוש בסימנים ובקודים, שעיתונאים בני ימינו לא יבינו מה פשרם.
כתב היד הערוך הועבר אז לאולם גדול, מלא מכונות, רעש ולא מעט לכלוך. למקום קראו המסדרה. אפילו אם היית כתב שטח, היית חייב להגיע למערכת למסור את כתב היד. שם, במסדרה, הפכו המלים לשורות עופרת רותחת, והכותרות סודרו אות אות ביד, ושוב נשפכה עופרת מותכת ונוצקה. עד לרגע הקסם, שבו המילים הפכו לעיתון מודפס, התרחש תהליך, שבו היו מעורבות הרבה פעולות מכניות מהלכות פלא, שדרשו מיומנות.
כל עיתונאי, ובמיוחד כל עורך, בילה חלק ניכר מזמנו ליד העופרת. אם הגיע למערכת מבקר, כדי לראות איך עושים עיתון, היה מה להראות לו. היום הוא יראה רק מחשב שנראה בדיוק כמו זה שיש לו בבית. במרוצת השנים, עברתי במעריב את תהליך העברת עבודת העיתונאים למחשב. בראשונה היו אלה מחשבים כבדים ומגושמים שנקראו "קוֹיוֹטִי". ההוראות לקביעת גודל אות היו בשפה סבוכה. זה נעשה פשוט עם הזמן, אבל אני זוכר את המוסף השבועי הראשון שמעריב החליט להוציא לאור באמצעות מחשב. הוחלט שיוסף (טומי) לפיד ז"ל, ליאורה עיני ואנוכי נהיה עורכיו, גם כיוון שמבין העורכים היינו אלה שכבר עברו במערכת קורס מחשבי עיתונות, והיינו בעלי היכולת הטובה ביותר להתמודד עם המעבר לצורת העריכה הזאת, שכיום היא העריכה המקובלת.
ארכיון. פעם, כדי לקבל רקע על נושא מסויים הייתי יורד לארכיון. אני אומר יורד, כי בבית מעריב הארכיון היה קומה מתחתי. זה היה אולם גדול ובו סביב שולחן ענק ישבו עובדי ועובדות הארכיון וגזרו קטעים מכל העיתונים כדי לתייק אותם במעטפות. סביב השולחן התוסס הזה ישבו גם עיתונאים, מכינים את עצמם לכתבה או לראיון. כל עיתונאי היה יוצא חכם מן השולחן הזה. אחר כך, כשהיה שואל מרואיין: "ב-5 בפברואר 1966 טענת ש…" כולם, ובעיקר המרואיין, היו נפעמים מעומק הידע של העיתונאי. הם רק לא היו יודעים שהעיתונאי, נניח אני, רשם זאת לפניו שעה קלה קודם לכן בארכיון.
היום כל אחד יכול להיות חכם כזה, כי האינטרנט נותן לו את המידע. נכון, ולא נכון. היתרון של היום, וזה יתרון גדול, הוא שאת המידע יכול העיתונאי לקבל בטלפון במעלית בדרך לראיון. החיסרון הוא שלדעתי זה לא אותו מידע. יש פער בין פתיחת מעטפה שבה קטעי עיתונים אודות נושא מסויים, שכל גזר עיתון בה נראה אחרת, גודל, כותרת ועוד, לבין הקלקה על רשימה שעליה מחליט גוגל, שבה הכל מקבל בעצם אותה צורה. הארכיון הזה הוא אחד הדברים שחסרים לי בעיתון של היום, אם כי ברור לי שאין סיכוי גדול שאסע לארכיון בכל פעם שאני צריך לבדוק או ללמוד משהו. רק במקרים שאני רוצה שיחשבו שאני חכם מאוד. אגב, הבינה המלאכותית במצבה כרגע היא הדבר הגרוע ביותר לצורך קבלת מידע בנושא מסויים. היא תחרטט ברהיטות רבה שישראל נוסדה בשנת 1865 על ידי טיילור סוויפט, ותעשה זאת בביטחון כזה, שאילולי היית יודע את העובדות הנכונות היית כותב זאת ככה במאמר.
חמישה עשורים של שינוי: האם העיתונאות צעדה קדימה או אחורה?
עיתונאי ופירסומת. הרשו לי להעלות גם עניין עקרוני. כשנכנסתי ל"מעריב", מול ענקי עיתונות כמשה ז"ק, נחמן בן עמי, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר ועוד, שלכולם אני חייב תודה על ההזדמנויות שנתנו לי, ועל מה שלמדתי מהם רק בעת האזנה לשיחות המסדרון שניהלו, היה כלל אתיקה ברור מאליו שאפילו לא היה צריך לנסח, הוא היה טבוע במצפון: לעיתונאי אסור להופיע כמפרסם מוצר או מוסד. זה נשבר לאט לאט והגיע לשיא כאשר עיתונאי שהיה גם מנחה תכנית מרכזית בטלוויזיה וגם בעל טור עיתונאי נעשה פרזנטור של בנק. בכלל נראה, שלהיות פרזנטור, היא פיסגת שאיפותיו של עיתונאי דהיום.
העיתונות והדמוקרטיה: כשהתחלתי לעבוד במעריב בראשית שנות ה-70 ישראל היתה מדינה בעלת ליקויים רבים בדמוקרטיה. הייתה אז צנזורה על סרטים ומחזות, שגם פסלה סרטים ומחזות רבים, היה רק ערוץ טלוויזיה אחד, והוא שידר רק בשחור לבן במטרה לחנך את העם. דוגמה קטנה נוספת היא "המטבע הזר". ישראלים צעירים לא יודעים שלאזרח היה אז אסור להחזיק מטבע זר ורק בטרם נסיעה לחו"ל אושרו לאזרח לקנות רק 750 דולר. המגבלות על הפרט היו רבות. למעשה, רק שנים ספורות קודם לתחילת עבודתי כעיתונאי בוטל הממשל הצבאי שהוטל על ערביי ישראל.
העיתונות הייתה בחלקה עיתונות מפלגתית בגלוי, מדובר בעיתונים יומיים שהיו כפופים למפלגה ומנהיגיה יותר מאשר למצפון העיתונאי. עם השנים, ובעיקר אחרי המהפך בשלטון, הדמוקרטיה התחזקה, זכויות הפרט שופרו, העיתונות המפלגתית התחסלה, הצנזורה על מחזות וסרטים בוטלה, אבל אם תרשו לי רגע של פאתוס: אל לנו לנוח, תפקידה של העיתונות הוא להמשיך ולהאבק כדי להשיג לחופש רב עוד יותר.
איך כותבים טור באותו עיתון, 50 שנה?
כעיתונאי, הייתי תמיד חלק ממערכות החלק המגזיני של העיתונות, חלק המוספים, פחות איש חדשות ודסק. אמנם כתבתי לעיתים גם ידיעות חדשותיות אפילו עבדתי פעמים מספר כעורך לילה בדסק, בעיקר בתקופת המעבר למחשב, אבל תמיד נכנסתי לאולם הדסק בהרגשת זרות קלה. הייתי איש המוספים. התחלתי כחלק ממערכת מוסף סוף השבוע היוקרתי ביותר של ״מעריב״. מתחת לכותרת העיתון "מעריב" הייתה אז שורה ממלאת גאווה: "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", ואני רציתי להיות חלק ממנו. הגעתי למערכת, אל משה ז״ק שהיה המולך בממלכת מוסף השבת. הצעתי קומיק סטריפ. כלומר: טור הומוריסטי מצוייר, בעל ארבע או חמש משבצות שהיה, ועודנו, חלק מעיתוני המערב שהכרתי היטב. משה ז״ק אהב את ההצעות שלי אבל אמר משפט שאני זוכר עד היום: ״לא אהיה ראשון שיכניס קומיק סטריפ לעיתונות הישראלית, כי זה זול״. עד היום אין. חבל. אבל הוא דיבר איתי, התרשם ממה שאני עושה בתחום העיתונות, וכבר כשהייתי בן 26, בערך בשנת 1971 הפכתי לחלק ממערכת מוסף סוף השבוע.
אני זוכר (כל אחד היה זוכר) את היום בו התפרסם המאמר הראשון שלי בעמודי הדעות של מעריב. הייתי בשדרות רוטשילד בתל אביב, יום חמישי נעים, 24 בינואר 1974, קניתי עיתון פתחתי אותו בעמוד 5 שהיה עמוד הדעות האגדי של מעריב. שם זה היה במסגרת: המאמר שלי, והאותיות הקסומות בפונט הצבי עם שמי. את המאמר הזה אפשר לפרסם גם היום, בלי לשנות בו דבר. הוא נכתב בטון הומוריסטי, כי לא לי ולא לגילי אז היה מתאים לכתוב מאמרים בנוסח מאמרי מערכת המכריזים: ״שומה עלינו בימים אלה״. העורך של מדור הדעות שמואל שניצר נתן לו את הכותרת ״סדר בפלשתין משוחררת״. הוא לא שינה במאמר מילה. מאז הקפדתי כל שבוע להכנס לחדרו של שמואל שניצר ולהניח בפניו מאמר חדש. פרסום המאמר היה כשלושה חודשים לאחר סיומה של מלחמת יום הכיפורים. המשכתי לבנות במערכת את גיליונות מוספי סוף השבוע, יושב מול ערימות הצילומים שהגיעו מהחזית, אותם צלמו צלמים מוכשרים כמו מיכה ברעם ואחרים. עם זאת, התחלתי אז לחוש רוח של ביטוי שאני לא אוהב בתוך העיתונות והתרבות הישראלית. חשבתי שמי שכותב כמו שאני אוהב, לא כותב כמו שאני חושב. הדאיגו אותי מגמות ומוסכמות חשיבה מסוימות. הבנתי שאם אני רוצה שיהיה לי מה לקרוא, אני צריך להתחיל לכתוב.
היומרה שלי היתה גבוהה. רציתי להיות בעל עמוד, בעל מדור בעיתון סוף השבוע של העיתון הנפוץ ביותר במדינה. נו. קצת חוצפה. אבל כאמור חייתי בתוך המערכת, למעשה בקומה 2, שהיתה הקומה של העורכים הבכירים ביותר של העיתון. היה לי ביטחון גדול של אדם צעיר. האמנתי ביכולת שלי להתבטא בכתב. שכנעתי כנראה, כי ב-23 באוגוסט 1974 הופיע בפעם הראשונה המדור שלי במוסף סוף השבוע ומאז הוא ממשיך עד היום. חמישים שנה פלוס. זה הוא המדור המופיע ברציפות הממושכת ביותר בעיתונות העברית.
הפרס, פרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים, מרגש אותי אישית, אבל חשוב יותר: מוקיר את עבודתי העיתונאית רבת השנים. מאז שנכנסתי למערכת ״מעריב״ בגיל 26, העיתונות היא מרכז חיי, להט מחשבותי וחדוות העיסוק שלי. הזכות להמשיך לכתוב כל יום, עד היום, הקשר עם העורכים, הקוראים והאירועים, כל אלה הם קסם מיוחד. אני חי ופועל בתוך עולם שלם שקרוי עיתונות, עשיתי ואני עדיין עושה את כל מלאכות העיתונות, ועם זאת המדור שלי ״שיפודים״ שמופיע כל שבוע כבר למעלה מ-50 שנה, הוא בעבורי יצירה עיתונאית בפני עצמה. תודה.
*הכותב הוא סופר ועיתונאי "מעריב", בעל הטור הוותיק "שיפודים", זוכה פרס מפעל חיים בכנס אילת לעיתונות ה-16 של אגודת העיתונאים בת"א
מצאתם טעות בכתבה?
כל הזכויות שמורות © אגודת העיתונאים בתל אביב – בית סוקולוב