יום שלישי, 09 במאי 2017, שבע בערב. נערכתי למהדורת 'מבט' של מחר. לפתע, הופיע פרופ' דוד האן, המפרק הרשמי של רשות השידור, והודיע: "כבר מחר עוברים לתאגיד. המהדורה האחרונה תשודר הלילה". העלבון הצורב ותחושת הבגידה זעקו מהמרקע, גם בעבור מי שלא שהה באותן דקות בקומה השלישית ברוממה, כשהמערכת הפכה ברגע לחדר הספדים.

המאמר הזה הוא לא על נוסטלגיה, וגם לא על העלבון. הוא על מה שקרה דקה אחרי שהמצלמות כבו. שם, בין חורבות רשות השידור, חוויתי את ניהול המשברים המשמעותי הראשון בחיי. שם הבנתי שניהול משבר הוא לא רק כיבוי שריפות, אלא היכולת לשמור על קור רוח ב'קונטרול' כשכולם מסביב מאבדים אותו. זהו שיעור שלקח לי שנים לזקק, והיום הוא עומד בלב עבודתי.

במשך שבע שנים, עד לאותו לילה, הייתי גאה להימנות על עורכי 'מבט'. כמו בכל ארגון שנמצא בפירוק או במיזוג כואב, למדתי שהשאלה היא תמיד אחת: מי שומר על הנכס הכי חשוב של הארגון? אמון הציבור בו.

נקודת המפגש בין העיתונאי לאסטרטג

חגיגות 90 שנה לשידור הציבורי של כאן 11, שימחו אותי. כמו כולם, בהתרפקות הנוסטלגית על ימים אחרים ובה בעת – הלמו בי בזיכרונות שהשתדלתי להדחיק. זו נקודת המפגש האולטימטיבית בין מי שהייתי ומי שאני כיום, בין העיתונאי ועורך החדשות לבין האסטרטג שמפלס דרך בעבור אחרים לעבר שביל הזהב לנרטיב שלהם, בכדי שיוכלו לספר את סיפורם.

זהו הפער בין הנרטיב שאנחנו מקרינים החוצה לבין המציאות המורכבת שאנחנו מנהלים בפנים. "היום זה אנחנו – מחר זה אתם", הייתה אחת הסיסמאות שהנפנו אז בהפגנות. כמעט עשור אחר כך, ברור ש"אנחנו" זה כבר כל התקשורת הישראלית, ולמעשה כל מי שחופש הביטוי והעיתונות יקרים לליבו.