- 14.09.26
- חיים ביאור
מזה יותר משנתיים שאינני מצליחה להגיע לקהיר או לעמאן. ניסיתי בכל דרך אפשרית, לשוב למקומות שמזה שנים רבות נהגתי להגיע אליהם לפחות פעם או פעמיים בחודש, אפילו בימים שבהם הסכמי השלום החלו לקרטע. עשיתי זאת, כי האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שאין טוב ממראה עיניים ואין דרך טובה יותר להבנת המציאות המורכבת, זולת שיחה פנים אל פנים. בזמנים הכי טובים, והיו גם כאלה, קפצתי אפילו פעמיים-שלוש בחודש. השיא היה כשיצאתי לקהיר פעמיים באותו שבוע, כמקובל לפי הזמנתם של מארחי.
לא תקבלי אשרת כניסה
יש לי "מקורות" במסדרונות השלטון במצרים ובירדן, יש לי חברים, ביניהם חברי וחברות נפש שאני מתכתבת איתם אפילו בימים קשים אלה, אולם להיכנס לעיר הבירה המצרית או הירדנית, אין סיכוי. המצרים אמרו במפורש: "את חייבת להיות מלווה בנציג השלטון". אשר על כן, מאחר ורציתי מאוד להגיע, מסרתי לשלטונות שם של שר לשעבר שאני שומרת איתו על קשרים עד עצם היום הזה. השר נתן את הסכמתו, התחייב להתלוות אלי בכל אשר אלך, הזמין לארוחת ערב בביתו, ו-הופ, הגיעה דרישה חדשה משלטונות מצרים: "עליך להיות מלווה בשני מאבטחים מקומיים".
הודעתי לבן לוויתי, השר לשעבר ש"עד כאן", וביקשתי שיעביר תשובה שלילית מנומסת לגורמי השלטון שהציבו את התנאי. גם בירדן התמונה לא נראתה מבטיחה יותר: מאחר שהשגרירות הירדנית ברמת גן סגורה, האפשרות היחידה לקבל אשרת כניסה לממלכה (וסיכוי קלוש), מצויה רק באחד משני המעברים היבשתיים בין המדינות: בבית שאן או בעקבה, או לחלופין בנמל התעופה הבינלאומי של ירדן בעמאן. סביר להניח, הזהירו אותי חבריי מירדן, שברגע האחרון לא תקבלי אשרת כניסה. ישלפו נימוק או יציעו לך לחזור בהזדמנות אחרת. קחי זאת בחשבון, ומשום כך, עדיף שתישארי בבית.
קשה מאוד לכתוב על העולם הערבי, מרחוק, “מאחורי המקלדת”, שהרי אין כמו שיטוט ברחובות, פנייה לאזרחים אקראיים ויצירת קשר בלתי אמצעי, כמו למשל מהסוג שנוצר באחד הביקורים בהם טיילתי לאורך נהר הנילוס בקהיר ומשפחה מדלת העם הזמינה אותי להצטרף אליה לסעודה לאחר שפרשה שמיכה, עליה הונחו סירי בישול וצלחות.
לדאבון הלב, בהכנת הכתבה האחרונה אודות המצב ירדן, שפרסמתי ב”ידיעות אחרונות”, במוסף ראש השנה של שנת תשפ”ה, נאלצתי להסתפק בשיחות טלפון ובהתכתבות ב”ווטסאפ”. אם לא די בכך, בשל האווירה העכורה, עד לרגע האחרון לא הייתי משוכנעת שמרואייני יתנו את הסכמתם להתראיין לכלי תקשורת ישראלי בשמותיהם המלאים, אולם בסופו של דבר הופתעתי לטובה ולכן "נאלצתי" לצמצם את רשימת המרואיינים הארוכה שיצרתי כדי לטשטש את זהות מקורותי לחמישה מרואיינים בלבד, שסיפרו בבהירות מה חושבים (כמעט בקול אחד) בצד השני של הגדה המערבית. במצרים, לעומת זאת, המצב שונה ושיתוף הפעולה עם מקורותי מותנה בכך שלא אחשוף שמותיהם ואף לא אתן בהם סימנים מזהים.
קשה מאוד לכתוב על העולם הערבי, מרחוק, “מאחורי המקלדת”, שהרי אין כמו שיטוט ברחובות, פנייה לאזרחים אקראיים ויצירת קשר בלתי אמצעי, כמו למשל מהסוג שנוצר באחד הביקורים בהם טיילתי לאורך נהר הנילוס בקהיר ומשפחה מדלת העם הזמינה אותי להצטרף אליה לסעודה לאחר שפרשה שמיכה, עליה הונחו סירי בישול וצלחות
אדגיש שעם כל אחד ממקורותי הוותיקים ועוד עשרות רבות אחרים מכל רחבי העולם הערבי, אני נפגשת לפחות פעם או פעמיים בשנה, בכינוס מיוחד שכבר לפני יותר משלושים שנה, יוזמיו קבעו שני תנאים נוקשים לעריכתו ולפיהם: כולם מדברים עם כולם ללא יוצא מהכלל, גם אם אין קשרים מדיניים או אחרים בין המדינות והשני: לא כותבים ולא מזכירים את דבר הכינוס כשלעצמו, כאילו כלל לא היה. זולת שני מקרים בודדים בהם הופרו הכללים על ידי משתתפים שאינם ישראלים, אשר סולקו מיד מרשימת המוזמנים, הכללי הכינוס נשמרים בקפדנות.
הרחובות סוערים ועוינים עוד יותר מהממשלים
לצערי הרב, לא נראה שבתקופה הקרובה יתחולל שינוי משמעותי, כזה שיאפשר את חזרתי לשוב ולבקר בקביעות בבירות המדינות השכנות, שהרי הרחובות בקהיר ובעמאן סוערים ועוינים עוד יותר מהממשלים במדינות אלה. בנוסף לכך, אין לשכוח את קרבת המשפחה בין רבים מתושבי ירדן הפלסטינים (יותר מששים אחוזים) לבין תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה. מכאן שמעבר לעוינות הממשלים נגד ישראל בכלל וישראלים בפרט, הירדנים והמצרים אינם יכולים לערוב לשלומם של ישראלים המבקרים במדינותיהם ולקינוח אין לשכוח את תנועת "האחים המוסלמים" שהוציאה מתוכה את ארגון חמאס וגרורותיו בעזה ולה אחיזה חזקה במרחב, חרף העובדה שבמצרים כמו בירדן פעילות התנועה נאסרה כליל ומי שייתפס או אפילו ייחשד בפעילות או בקשר כלשהו עם "האחים", במוקדם או במאוחר ימצא עצמו בחדרי החקירות ויעצר לתקופה ממושכת בתנאים קשים.
אפילו בימים “הטובים” שבהם שוטטתי ברחובות קהיר ואלכסנדריה ונהגתי לשבת ולהאזין לשיחות בבתי קפה, אף פעם לא עשיתי זאת לבד, תמיד התהלכתי בחברת מכרים. בביקורי האחרון בעמאן, נכנסתי למסעדה עממית והתיישבתי בסמוך לחבורה גדולה וקולנית. כעבור עשר דקות בדיוק, ידידתי הוותיקה נעמדה על רגליה והודיעה לי נחרצות: הולכים. עכשיו הולכים! הגנבתי שאלה: מדוע? וזו אמרה "כי מתחיל להיות מסוכן, בגללך".
כולי תקווה שישובו הימים שבהם יכולתי להסתובב בחופשיות מלאה במצרים או בירדן. אני עוקבת, קוראת, משוחחת, מתכתבת. אבל אין כמו שיטוט בסמטאות או שיחות אקראיות עם עוברי אורח שבהן תמיד מגלים עוד סיפור ונחשפים לתופעות מרתקות שהעולם הערבי מוצף וגדוש בהן.
הכותבת משמשת ככתבת ופרשנית בכירה לענייני העולם הערבי ב"ידיעות אחרונות – ynet" וכלת פרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב, המוענק בכנס אילת לעיתונות ה-17.
מצאתם טעות בכתבה?
