מאז 1948 ועד תחילת שנות ה-80 של המאה העשרים, התקשורת העולמית הציגה את ישראל כדוד העומד מול גוליית – מדינות ערב. אולם במשך השנים, ככל שהסכסוך באזור הוסט מהתנהלות שבין ישראל למדינות האזור, לסכסוך בין ישראל לעם הפלסטיני, הלך המסגור והתהפך, וישראל הפכה להיות הצד הרע, בעוד הפלסטינים הצד הטוב. דוד מול גוליית, במהופך.
את זרעיה של הצגת הדברים ההפוכה הזו ניתן היה למצוא כבר במלחמת לבנון הראשונה שפרצה ב-1982, אולם היא הלכה והתחזקה משמעותית באינתיפאדה הראשונה שהחלה ב-1987 ועוד יותר באינתיפאדה השנייה שהחלה בשנת 2000, שבה המסגרת של דוד וגוליית התקבעה והפכה לסוג של שיגרה עיתונאית. צלמים היו מגיעים למקומות ריכוז קבועים שבהם התקבצו ילדים פלסטינים. אלה החלו להשליך אבנים על החיילים ברגע שהכתבים היו מגיעים לזירה, וההצגה לתקשורת החלה. בחלק מהמקרים, מתארים הכתבים, היה מגיע נציג של ארגון הפתח, והוא חילק לילדים בקבוקי מולוטוב שהושלכו על החיילים, אך את החלוקה הזו לא צילמו הכתבים והצלמים (וגם אם צילמו), לא שידרו מחשש לחייהם. אחדים מהם חשבו שאין במידע זה ערך חדשותי, ואחרים חששו לעבור על הנחיותיו של ארגון הפתח.
האינתיפאדה לא צמחה מלמטה, אלא תוכננה מראש
שגרה תקשורתית זו חיזקה באופן בולט את מסגרת המדיה אודות דוד וגוליית. הפלסטינים הצליחו להעביר את המסר לקוראים בעולם, שלפיו רק חסרי לב יילחמו בילדים, בנשים ובקשישים, וימנעו מהם את החופש שהם חולמים עליו. התקשורת הבינלאומית הציגה את האינתיפאדה השנייה כאירוע שצמח מלמטה, ביוזמת נשים וילדים מדוכאים, אף שידוע כי ההתקוממות תוכננה על ידי הנהגת אש"ף חודשים לפני שהתרחשה בשטח.
מחקרים לא מעטים מצביעים על הטייה אנטי ישראלית משמעותית בסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקשורת הבינלאומית. הנרטיב הדומיננטי הוא הצגת הפלסטינים כ"אנדרדוג", חסרי אונים וכ"דוד" אשר נלחם ב"גוליית" הישראלי, החזק והתוקפני. מעשי האלימות מצד הפלסטינים זוכים ל"הלבנה" באופן קבוע ואפילו מתוארים כמוצדקים על ידי כתבים אירופים ואמריקאים, בעוד פעולות הגנתיות של ישראל מוצגות כמוגזמות או חסרות מידתיות או רקע.
קהל הקוראים מצפה לסוג כתבות מסויים
הכתבים הזרים המסקרים את הסכסוך מנסים להתחשב בתפיסת קהל היעד, הרואה בפלסטינים קורבנות הראויים לאמפטיה, ולכן מחפשים הכתבים דרכים להגביר את הזדהותו של הקהל עם הפלסטינים. נוצר כאן מעין מעגל קסמים: הכתבים מבינים כי שימת דגש על כך שהפלסטינים הם קורבנות יגרור עניין מצד קהל היעד ולכן עליהם לחזק תפיסה זו אצל הקהל ולא לאתגר אותה. אם מעגל קסמים זה יישבר והכתבים יביאו סיפורים המתארים את הישראלים כקורבנות – סיפוריהם עלולים לזעזע את קהל היעד, שמצפה לסוג כתבות מסוים בנוגע לשני הצדדים לסכסוך.
ההתמקדות ב"פלסטינים מתים", חייבים לציין, נוחה לאימוץ מצד הכתבים ומצד הקהל, ואינה מצריכה את הכתבים לתהות מדוע יש פלסטינים מתים. האם בגלל השימוש בהם כבמגן אנושי? משום המחסור במקלטים בעזה שיגנו על תושביה בעת מלחמה? או שמא בגלל הזלזול בחייהם מצד מנהיגיהם או בשל חוסר הנכונות של אלה האחרונים להתפשר? התוצאה – נרטיב מוגדר הנכפה על קהילת הכתבים, ומותיר להם מעט מאוד מקום להתנגדות. כך, מבחינת הכתבים, ומכאן שעל האירועים המסוקרים להתאים לנרטיב המוכר, גם במחיר של עיוות המציאות, אי אמירת האמת או אי הבאת הרקע הנדרש לאירועים והתעלמות מהעקרונות הכי בסיסיים של מקצוע העיתונות.
ישראל נתפסת כילד הרע בסכסוך
מנהל תאגיד השידור האיטלקי RAI, מרצ'לו פואה, אמר בין היתר בראיון ל"ישראל היום" (2.11.2018): "אם לעיתונאי יש דעה קדומה על ישראל ולפיה היא הילד הרע בסכסוך, אזי באופן אוטומטי הוא מתאים את זרם הידיעות שהוא מעביר לדעה הזאת ומתעלם מכל ידיעה שסותרת את המסגרת הזאת".
מדברים אלה ניתן ללמוד רבות על האופן בו פועלת התקשורת הזרה, והם מספקים תשובה לשאלה מדוע היא מתעלמת מהפרות ההסכמים על ידי הרשות הפלסטינית או ממעשי החמאס, מהסתה נגד ישראל, מהעברת כספים למשפחות המחבלים ואף מאירועים שהקורבן בהם הוא יהודי.
כריכת הספר "מדוד לגוליית" מאת: פרופ' אלי אבירם | צילום: יחס"צ
הק.ג.ב. חדר לחוגי התרבות באיטליה והשפעתו מורגשת מאז
לפי פואה, אחרי מלחמת העולם השנייה ניהל הק.ג.ב. הסובייטי מלחמת תרבות מול ה- CIA בשאלה מי ישפיע יותר על תרבות האינטלקטואלים באיטליה. הק.ג.ב, לטענת פואה, הצליח לחדור בהצלחה אל חוגי התרבות, אל האוניברסיטאות ואל התקשורת ומאז מורגשת השפעתו על השמאל בחוגים שונים באיטליה. מטבע הדברים, במשך שנים סבלה ישראל מנטייה זו, בכל התחומים באיטליה, ודימויה הציבורי ודפוסי סיקורה בתקשורת האיטלקית הושפעו מכך רבות.
על אופן הצגתה השלילי של ישראל בסיקור הסכסוך אפשר ללמוד בדרך הטובה ביותר מפי מתי פרידמן, שבמשך שנים היה עורך בסוכנות הידיעות AP. פרידמן פרש מהסוכנות לאחר שמאס במסגורה השלילי של ישראל. לטענתו, הקש ששבר את גב הגמל היה התפיסה הרווחת בקרב הכתבים והעורכים שלפיה הנרטיב התקשורתי בנוגע לסכסוך היה כי רק אם ישראל "תסיים את הכיבוש – יהיה שלום".
בראיונות שנתן פרידמן הוא חזר וטען: "כל מי שגר כאן יודע שאין סכסוך ישראלי – פלסטיני מתמשך. זו פיקציה. יש סכסוך אזורי נרחב יותר באזור הכולל את איראן, חיזבאללה, חמאס, סוריה ולבנון, והתפקיד של ישראל בכל זה הוא רק חלק קטן אחד מתוך דינמיקה גדולה יותר. השורה התחתונה היא שכמעט בלתי אפשרי לפרסם חומר שלילי על הפלסטינים ("מקור ראשון, 17.10.2017). מדברים אלה עולה הסבר מעניין לשאלה מדוע מוצגים הפלסטינים כצחים משלג בתקשורת הבינלאומית.
הואשם כ"סוכן ציוני" ואיבד את משרתו
גם העיתונאי הערבי ישראלי הוותיק של העיתון "ג'רוזלם פוסט" חאלד אבו טועמה, טען שכאשר הועסק בטלוויזיה השוודית לפני שנים רבות ודיווח על ישראל בצורה שלילית, נחשב שם לגיבור, זכה בפרסים וקיבל הצעות עבודה, מכיוון שהיה "בצד הנכון של הסיפור". אך משהחל לדווח בצורה ביקורתית על הפרות זכויות אדם מצד הפלסטינים – העסקתו הופסקה והוא אף הואשם בהיותו "סוכן ציוני".
דברים אלה הם דוגמא מצוינת לחשיבה הדוגמטית של המנהלים והעורכים בכלי התקשורת הבינלאומיים, שמכוונים את הכתבים לדפוסי סיקור ספציפיים מאוד בנוגע לישראל ולפלסטינים. האמת והעובדות אינן חשובות. הנרטיב שהתקשורת רוצה להשריש חשוב יותר מהמתרחש במציאות. או כפי שאמר העיתונאי קלוד קוברן: "כל הכתבות מתחילות מאחור: הן אמורות להתחיל בעובדות ולהתפתח מהן, אבל במציאות הן מתחילות בנקודת מבטו של העיתונאי, ברעיון, ומנקודת המבט הזו מתחיל ארגון העובדות.
העיתונאים, יש לציין, עוברים במהלך השנים תהליך סוציאליזציה, המבהיר להם אילו נושאים מקונפליקט או מנושא מסוים עדיף להם לסקר. הכתבים רואים אילו סיפורים ששלחו למערכת בעבר פורסמו ואילו נשארו על רצפת המערכת. הם מבינים שכדי להתקדם בארגון עליהם לשלוח למערכת סיפורים שסיכוייהם להתקבל גבוהים. במילים אחרות, אם הכתב שולח למערכת סיפור על מעורבות של טרוריסטים מורשעים בפעילות של ארגון צדקה פלסטיני והסיפור לא התפרסם, אזי טבעי שהכתב לא ינסה לשלוח למערכת סיפור דומה בפעם הבאה. הכתב יבין מהר מאוד כי עדיף לו לשלוח למערכת סיפורים על מתנחלים שמכים פלסטינים או על שימוש יתר בכוחו של צה"ל נגד הפלסטינים, כי אז יזכו סיפוריו להפוך לחדשות ויזכו לבולטות גבוהה. כך עובד תהליך הסוציאליזציה של כל כתב בכל עיתון ובכל נושא. בהקשר זה טען עורך AP לשעבר מתי פרידמן, כי הכתבים הזרים בישראל עוברים סוציאליזציה בחוגים חברתיים שמספקים להם מקורות ואף מסגרת מוכנה לאופן הדיווח שלהם אודות ישראל, שבהן הנרטיב המוכר של חלוקה לטוב ולרע ולמי שרוצה בשלום ולמי שמסרב לו.
"מדוד לגוליית" | ספרו של פרופ' אלי אברהם, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה,
ראה אור בהוצאת "כרמל" והוא כולל הקדמה מאת העיתונאי בן דרור ימיני.
