קראתי את ההספדים שנכתבו לזכרו של יאיר גרבוז, רובם בנוסח "אחרי מות קדושים". נזכרתי בשלוש אפיזודות אישיות: האחת, הסטודיו שלו ששכן בתוך ביתו המתקלף של המשורר והמתרגם מאיר ויזלטיר בתל אביב. זו היתה התקופה שבה הוא גזר כל מיני ירקות וכרוביות ושיבץ אותם על הקנבס (או הדיקט), בשילוב מילים ומשפטים. אהבתי חלק מיצירותיו של רפי לביא, אהבתי במיוחד את יצירותיה של מיכל נאמן. אלו של גרבוז תמיד נראו לי, מפרספקטיבה של שנים ארוכות, כשילוב פחות מוצלח של שני הגאונים הללו. מצטערת.
השנייה, הענקת פרס סוקולוב בשנת 1993 למוסף "דבר אחר", שגרבוז היה חלק מהקבוצה הזאת, כשכתב במוסף זה תחת שם העט "י. פולני". עורכת "דבר", חנה זמר, חברת ועדת השופטים, החליטה שזה הזמן להעניק, בפעם הראשונה, פרס ל"עיתונות כתובה" דווקא למוסף סאטירי. לא לתחקירנים, לא לעיתונאים. מעניין למה.
לא באמת פרס, אלא תת-פרס
לי הוענק הפרס אחרי שהומצא על ידי ועדת הפרס, כי זמר סירבה בתוקף שאקבל את פרס העיתונות הכתובה, בגלל תחקיר של איריס עודד על קשריה של זמר עם יעקב לוינסון (כן, ההוא שהתאבד ב-1986 בגלל פרשיית השחיתות בבנקים). התחקיר פורסם בעיתון "הפטיש" אותו ערכתי. בלית ברירה הומצא בפעם הראשונה פרס שקראו לו "צל"ש פרס סוקולוב". יענו, לא באמת פרס, אלא תת-פרס עם ניחוח צבאי. באותו אירוע, זמר תפסה אותי בשרוול הז'קט שלי, לאחר שחיבקה בחום את גרבוז וחבריו, וצרחה עלי בפומבי שאני לא ראויה גם לקבלת אותו "צל"ש" והבהירה לי שההחלטה התקבלה בניגוד לדעתה. גרבוז חייך, אני ננזפתי.
האפיזודה השלישית היתה ראיון אצל רזי ברקאי, מגיש התכנית "מה בוער" בגלי צה"ל, שבו התבקשתי לדבר על נושאי חברה ואפלייה. התגובה של ברקאי לדברי היתה השאלה: "למה את לא רואה שזה יכול להיות מצחיק מה שאת אומרת?" חברו גרבוז שעלה לשידור הסביר לו, על פי מיטב זכרוני, ש"היא כועסת ובמקום שיש כעס קשה לצחוק", ניתוח פסיכולוגי מעמיק בשידור חי בתגובה לניסיון להעלות לדיון נושאים הקשורים בגזענות ואי שוויון. רק אנשים עילאיים כמו ברקאי וגרבוז הרי מסוגלים לצחוק על הנושאים האלה. כאילו ח. זמר ידעה רק לצחוק ולא לצרוח (עלי). כאילו הומור עצמי היא מנת חלקם של אלה אשר אינם מתקוממים נגד אפליה במדינתנו הקדושה והנאורה.
"נאום הקומץ" (מנשקי הקמעות)
וכל זה מביא אותי לדבריו של יאיר גרבוז לפני בחירות 2015, אותו נאום שנשא בכיכר רבין ובו תקף את "מנשקי הקמעות" ה"משתטחים על קברי צדיקים" (כלומר סבתא שלי ורוב רובה של משפחתי. מנוולים, הכל בגללם).
גרבוז לא היה צריך בכלל לנאום בעצרת הזאת, שעוררה סערה ציבורית גדולה. הוא היה שם כי העצרת נערכה בעזרת סינמטק תל אביב, שאותו ניהל אחיו, אלון גרבוז. כמו חנה זמר, הוא חשב שגנבים, גזענים ולוקחי שוחד נולדו רק אצל "מנשקי הקמעות", לא אצל אנשי תנועת העבודה ומפא"י, כפי שגזענות כלפי ערבים נולדה רק עם הקמת תנועת "כהנא חי" ולא בתנועת "השומר", לא בטבח כפר קאסם, ולא בגירוש הגדול.
הטפת מוסר מצד צייר בינוני
התעקשותו של גרבוז לשאת עוד נאום בדלני כאילו היה נביא זעם החוזה את הנולד שכבר נולד מזמן, גרעה לדעת אנשי מפלגת העבודה לפחות 2 מנדטים בבחירות ההן. כי ככה זה אצל העילאיים האלה: כולם סתומים חוץ מהם, כולם עיוורים מלבדם. ומה שהציבור המסורתי בישראל, שהוא רובה של האוכלוסיה היהודית כאן, זקוק לו זו הטפת מוסר מצד צייר בינוני, אך בעל קשרים שדירג במשך שנים מיהו אמן דגול ומי לא.
אומרים שאחרי מות קדושים צריך לאמר רק דברים טובים, ועוד מכניסים את זה תחת הכותרת "ברוך דיין האמת". אז רציתי לכתוב קצת את האמת שלי על המנוח, וכפי שאני עושה, כך אני מצפה שיעשו לי, מישהי הרבה פחות חשובה מגרבוז, אחת מהעם (שתמיד תמיד מרגישה במיעוט) לאחר לכתי.
"מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים – רק קומץ!" | יאיר גרבוז ז"ל נושא את "נאום הקומץ" (מנשקי הקמעות), כיכר רבין 07.03.2015 | צילום: כאן 11
