בסיפרו החדש ומעורר המחלוקת "העיתונות החדשה והביקורת השיפוטית" | המחבר שגיב ברהום, קורא להקשיח את יחסו של בית המשפט כלפי התקשורת ובמיוחד העיתונאים כפרטים
בשנים האחרונות העיתונות שינתה פניה, והעבודה העיתונאית אינה כשהייתה. בעבר, "הרשות הרביעית" ראתה את צמצמה ומסגרה את תפקידה בצורך לשקף את המתרחש, לדווח אודותיו ולהציגו באופן נייטרלי. היא התיימרה ככל יכולתה להשיל מהדיווחים, הידיעות והתחקירים גילויי אהדה או סלידה כלפי מושאי סיקורה. אולם העיתונות של היום אינה כעיתונות של פעם. היא הסירה את כובע המתווך והמודיע ותחת זאת חבשה את כובע השופט, הנביא והחזאי. היא מדווחת פחות, מדבררת, מעורבת ומזוהה יותר. זו טענתו של העיקרית של שגיב ברהום, דוקטורנט למשפטים באוניברסיטה העברית, בספרו החדש "העיתונות החדשה והביקורת השיפוטית" (הוצאת פרדס וההוצאה לאור של אוניברסיטת חיפה).
אבחנתו של ברהום משמשת יסוד להצעה שהוא מעלה בספרו ולפיה יש לראות בעיתונאים, בעיתונאיות ובכלי התקשורת "אישיויות דו מהותיות", רוצה לומר: העיתונאים וכלי התקשורת אינם אינם ישויות פרטיות בלבד, אלא הם פועלים בה בעת גם במישור הציבורי. לפיכך, הוא טוען, מוטלת עליהם אחריות מוגברת. על כן, כפועל יוצא יש להחיל עליהם את המשפט הציבורי ולהגביר באמצעותו את הפיקוח עליהם. זו קביעה שעשויה לעורר מחלוקת, בשל השלכותיה האפשריות על חופש העיתונות הנגזר מחופש הביטוי. נשיא מועצת העיתונות והתקשורת בישראל, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר – פרופ' חנן מלצר, מסתייג מהצעתו זו של ברהום, והוא אף מביע את עמדתו זו בהקדמה שכתב לספר.
"שינויים באקלים העיתונאי"
הספר, שזכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב, מצביע על חמש מגמות המעידות על השינויים באקלים העיתונאי. המגמה האחת היא פוליטיזציה פומבית של עיתונאים ועיתונאיות. הם מגדירים וצובעים את עצמם על ידי התבטאויותיהם, כמי שמסקרים מתוך פוזיציה חברתית – מדינית ובשל כך הם נתפסים כמי שמשרתים פלח אוכלוסיה מוגבל ומדווחים לקהל אזרחים סגור ומסוים.
המגמה השנייה היא טשטוש האבחנה בין סוגי המידע העיתונאי המועבר לציבור. העיתונות כבר אינה מקפידה היטב על ההפרדה בין ידיעה לפרשנות. זו מהולה בזו.
המגמה השלישית היא גמישות התואר (title) של העיתונאי. נעלמו הגדרות התפקיד המסורתיות כגון כתב, פרשן ופובליציסט. במקומן נסקה דמותו של "איש התקשורת", מולטי – טלנט כל יכול; דמות האמונה על איסוף המידע האקטואלי הן על ניתוחו, ביאורו ופירושו.
"גאות במעמד החברתי ובדימוי הציבורי"
המגמה הרביעית היא גאות המעמד החברתי והדימוי הציבורי שנוצרו לעיתונאים ולעיתונאיות כמעצבי דעת קהל וכמכונני תפיסות והשקפות. פועלו של העיתונאי מתפרס כיום על פני מדיום מגוון: עיתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה, דבר המחזק את השפעתו וכוחו הציבורי של העיתונאי. התפתח תהליך המכונה "הפרסונליזציה של העיתונות", לפיו העיתונאי משתמש בדפוסיה המשתנים של עבודתו, ובאמצעותם מבקש לשפר את מעמדו הציבורי.
המגמה החמישית היא הפעילות האקטיבית והתדירה של עיתונאים ועיתונאיות ברשתות החברתיות. בפלטפורמה זו עיתונאים ועיתונאיות מרבים להפיץ מידע ופרשנות לקהלם הפרטי. פלטפורמה זו אינה נמנית עם הפלטפורמות העיתונאיות ה"ממוסדות" ולכן היא נטולת מגבלה או רסן של שיקול הדעת העיתונאי.
מגמות אלה, לפי המחבר, מגלמות את התמורות שחלו לאחרונה הן באופן שבו עיתונאים ועיתונאיות תופסים את עבודתם והן בהתייחסות הציבור לעיתונות הממוסדת. לשינויים אלה השלכות משמעותיות על אופיו וטיבו של המוצר החדשותי: על האופן שבו חדשות נוצרות ועל האופן שבו הציבור קולט חדשות, מבין אותן ומסתמך עליהן. לפיכך, ועל רקע תכליתה של העבודה העיתונאית בחברה דמוקרטית – לבדוק ולבקר את פעולות השלטון, להבטיח את קיומה של השיטה הדמוקרטית ולהוות זירה לדיון הציבורי – לשינויים באקלים העיתונאי השלכות משמעותיות אף על האינטרס הציבורי ועל מימוש הזכויות האזרחיות והפוליטיות של הפרט.
"התפתח תהליך המכונה "הפרסונליזציה של העיתונות", לפיו העיתונאי משתמש בדפוסיה המשתנים של עבודתו, ובאמצעותם מבקש לשפר את מעמדו הציבורי"
"נחוצה ביקורת שיפוטית דווקנית על העיתונאים"
מה מקומו של המשפט בכל זה? האם הביקורת השיפוטית על העיתונות הולמת את השינויים שחלו בתחום? הספר בוחן את שאלת סיווגם הפרסונלי של עיתונאים ועיתונאיות כ"אישיויות דו מהותיות" במשפט – בראי השינויים שחלו בתחום העיתונות. הטיעון המרכזי של הספר הוא כי יש לסווג את העיתונאים והעיתונאיות כ"אישיויות דו מהותיות" ובעקבות זאת להטמיע ביקורת שיפוטית דווקנית על העבודה העיתונאית.
לטענת המחבר, הביקורת השיפוטית הנוכחית אינה הולמת את השינויים שחלו בתחום העיתונות. לכן מוצע להתאים אותה לשינויים שחלו באקלים העיתונאי. לדרוש מהעיתונות רמת התנהלות אחראית יותר מרמת האחריות הקבועה לה כיום בפסיקה ולהתאים את הפסיקה הקיימת למצב חדש זה.
הוא מצביע על כך שלאורך השנים מיאן בית המשפט העליון לסווג את גופי התקשורת ההמוניים (המסורתיים) כ"גופים דו מהותיים" ונמנע מלקבוע תחולה ישירה של נורמות המשפט הציבורי על פועלם. בכמה צמתים שניקרו בדרכו, בית המשפט קבע פעם אחר פעם כי ההיבטים הפרטיים של העיתונות גוברים על היבטיה הציבוריים. למשל, בין מו"ל עיתון לבין העיתונאים המועסקים בו , נקבע כי למו"ל שמורה החירות המוחלטת להכווין את הסיקור העיתונאי. המו"ל רשאי לקבוע את הקו הפוליטי-אידאולוגי של העיתון שבבעלותו. משנקבע כך, נפסק כי בעלי העיתון גם יכולים להפסיק להעסיק עיתונאים המייצגים בסיקורם השקפה פוליטית הנוגדת את זו של העיתון. אף נקבע כי מו"ל יכול לשלול פרסום כתבה של עיתונאי ובמקביל לחייבו לסקר התרחשות בניגוד לרצונו ולמצפונו של העיתונאי.
"דוקטרינת ההגינות יושמה באופן סלקטיבי"
"הביקורת השיפוטית על העבודה העיתונאית היא מאופקת", אומר ברהום. "הושלו ממנה כמעט כליל עקרונות המחייבים אחריות בעבודה העיתונאית. כך, בית המשפט יישם בצורה סלקטיבית את 'דוקטרינת ההגינות' וזו הוחלה על העיתונות המשודרת בלבד (התקשורת המשודרת בישראל פועלת תחת רגולציה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו וחברות החדשות של הערוצים המסחריים מוגדרות כגופים דו מהותיים). זאת ועוד, כאשר נדונה חובת העיתונאי לפרסם אמת, הודגש כי אינו מחויב לעדכן את האמת ולדווח על השתנותה והתחלפותה. יתרה מזו, בית המשפט גילה ביקורת שיפוטית חסכנית על העיתונות האינטרנטית – בהשוואה לאפיקי עיתונות האחרים – חרף התעצמותה בזמננו".
הנימוק שמוצא המחבר ליחס פשרני זה של הביקורת השיפוטית כלפי העיתונות הוא נחיצותה של חירות העיתונות לצורך היצירה הרציפה של ידיעות ודעות. בית המשפט מפרש את חופש העיתונות כחופש העומד לרשותה של העיתונות ולכן מצדיק הסרת הגבלות על ברירתו העסקית של המו"ל ועל מרחב פועלם של העיתונאים והעיתונאיות. העיתונות נתפסת בפסיקה ככלי לריבוי דעות בציבור ובית המשפט מבקש לעודד תחרות חופשית בין גופי תקשורת ההמונים.
ברהום מבקש בספרו לשנות גישה שיפוטית זו. לטענתו, אינטרס הציבור מחייב לראות בעיתונאים ועיתונאיות "אישיויות דו מהותיות" במשפט ומתוקף כך לדרוש מהעיתונות גילוי של אחריות מוגברת ולהחיל עליה ביקורת שיפוטית נוקשה יותר.
מבקש לתעדף ביקורת שיפוטית על העיתונות המסורתית שממלילא נמצאת בנסיגה במקום להתמקד סוגיית האתיקה העיתונאית שעליה אמונה מועצת העיתונות והתקשורת בישראל | שגיב ברהום, מרכז מישאל חשין ללימודי משפט מתקדמים באוניברסיטה העברית | איור שנוצר בעזרת בינה מלאכותית על בסיס צילום: יחס"צ
העיתונאי כ"אישיות דו מהותית"
לפי המחבר, הדוקטרינה של "אישיות דו מהותית" מאפשרת לראות באדם – בשר ודם – יצור כלאיים במשפט. ומשסווג כך, היא מאפשרת להחיל על פועלו, במקרה שלנו עיתונאי, את דיני המשפט הציבורי. על פי דוקטרינה זו, לעתים מזומנות אדם פרטי מאגד בתפקידו, בפועלו, במעמדו, בעוצמתו ובהשפעתו אינטרסים ציבוריים חשובים, ואף משליך ממעמדו החברתי על מימוש זכויותיהם של פרטים אחרים. משום כך ניתן לראות בפעולותיו פעולות בספרה הציבורית, וניתן איפוא לסווגו כ"אישיות דו מהותית". מטרתו של סיווג זה היא לאזן בין היבטיה הפרטיים להיבטיה הציבוריים של האישיות הדו מהותית, שכן לא מן הנמנע כי היבטיו הפרטיים של אדם המכהן בתפקיד ציבורי יתמזגו עם היבטיו הציבוריים באופן שאינו ניתן להפרדה. המשמעות היא שניתן להכפיף את פועלה של האישיות הדו מהותית בספרה הציבורית והפרטית גם יחד – לנורמות המשפט הציבורי.
"השינויים באקלים העיתונאי מדגישים את הנחיצות לסיווג העיתונאים והעיתונאיות כ'ישויות דו מהותיות במשפט'", טוען ברהום. הוא מצביע על שלושה פרמטרים המצדיקים את הסיווג הדואלי הזה. ראשית: החשש לניצול הכוח הציבורי לרעה מצד היישות הפרטית. מגמת הזדהות הפוליטית אצל עיתונאים, כמו גם הפיכת העיתונאים לדמויות סקטוריאליות, מעצימות את תופעת ההתבוננות השבטית בחדשות. הציבור קולט את הידיעות, הדעות והפרשנויות מתוך זהות עצמית. אפילו העובדות המוחלטות שעליהן מדווח העיתונאי לציבור מוטלות בספק. מושג האמת בעיתונות שקע והכזיב. מלבד זאת, תהליכיכי זניחת ההבחנה בין דעה לעובדה, בפעילויות הסימולטנית של העיתונאי במגוון תפקידים, בצד הפרסונליזציה בעיתונות, תורמים יחד ולחוד לחשש לקיטוב חברתי שהחדשות עלולות להעמיק.
הפרמטר השני לסיווג העיתונאים כ"ישויות דואליות" הוא, לפי המחבר, המבנה הריכוזי של שוק העיתונות: קבוצה סגורה של עיתונאים אחדים שולטת בדעת הקהל ומעצבת אותה. מספר כלי התקשורת המובילים בישראל הוא מצומצם, מה שיוצר מצב שבו קבוצה מצומצמת בלבד של עיתונאים ועיתונאיות חולשת על מרבית קשב הקהל בערוצים ובעיתונים. הקבוצה הזו, בהיותה מזוהה אידיאולוגית, מחזיקה בידיה עוצמה חברתית בפלטפורמות למיניהן, דבר המצמצם את חופש הבחירה של האזרח. מבנה זה של העיתונות הישראלית גורע מחופש הביטוי ומבטא גירעון דמוקרטי.
"זיקה רעיונית לשלטון"
הפרמטר השלישי לסיווג עיתונאים ועיתונאיות כ"אישיויות דו מהותיות", לשיטתו של ברהום, מצוי בדמות הזיקה הרעיונית שנטווית בין העיתונות לבין השלטון. אמת, לא כל העיתונים והערוצים מסונפים פורמלית לשלטון, אולם מרבית העיתונים והערוצים אכן מסונפים לו רעיונית. מצד אחד, ציבור האזרחים רואה בעיתונאים ובעיתונאיות שליחי ציבור ומתרשם כי העיתונות היא מוסד ציבורי, אולם מצד שני, תאגידי העיתונות הבולטים מקרינים לציבור את התחושה שתפקידם הוא ציבורי. הם מסגלים לעצמם דימוי ציבורי שמכוחו הם שואפים לשרת את הציבור. בכך הערוצים והעיתונים מבקשים להדק בדעת הקהל זיקה רעיונית בינם לבין השלטון ( גם על קביעה זו של ברהום עשויים לחלוק לא מעט מקוראי הספר – ח"ב).
מכלול הפרמטרים הנזכרים מצדיק לדעת המחבר את הסיווג הדואלי של עיתונאים ועיתונאיות, כלומר פרמטרים אלה מצדיקים לדעתו את סיווגה של ישות פרטית כישות פרטית – ציבורית. למרות זאת, הוא אומר, בית המשפט לא התחשב בהם כשבחן את שאלת הסיווג הדואלי של תאגידי העיתונות. בית המשפט לא נתן משקל לחשש לניצול הכוח העיתונאי לרעה, לריכוזיות בעיתונות ולזיקה הרעיונית בין העיתונות לשלטון. אולם עתה, בעקבות השינויים המוחשיים והמובהקים באקלים העיתונאי, פרמטרים אלה מתגבשים, לפי המחבר, לכדי צידוק לכך שיש לסווג עיתונאים ועיתונאיות כ"אישיויות דו מהותיות".
מכוח הסיווג הדואלי של העיתונאים והעיתונאיות, ברהום גורס שיש להחיל על עבודתם את נורמות המשפט הציבורי. אשר לשאלה באיזו מידה תחול עליהם נורמת המשפט הציבורי"? ברהום משיב: כמידת הדואליות של כל עיתונאי: כמידת ראייתו את עבודתו כשליחות ציבורית, מידת מעורבותו בהתפתחויות החברתיות – מדיניות, מידת השפעתו על השיח הציבורי, מידת יכולתו לעצב שיח זה והמידה שבה קהל הקוראים, הצופים, המאזינים והעוקבים בחשבונותיו ברשת החברתית רואה בו איש ציבור. ככל שהיקף טביעת חותמו של העיתונאי על הציבוריות נרחב יותר ורמת חלחול מסריו משמעותית יותר, כך הוא יהיה חייב ב"מס ציבורי", גבוה יותר.
לפי ברהום עיתונאי המוגדר כ"ישות דו מהותית" שאפשר והלכה למעשה השפעתו על דעת הקהל פחותה ממי שמכונה "איש תקשורת", אולם אינו עיתונאי במובן הקלאסי, או משפיעני רשת פופולריים ו"יוצרי תוכן" עצמאיים, ישפט לחומרה ע"פ עקרונות המשפט הציבורי?
נשיא מועצת העיתונות: להיזהר מלהטיל מוסרות נוספות על התקשורת
הספר כולל הקדמה של פרופ' חנן מלצר, נשיא מועצת העיתונות והתקשורת בישראל, המשנה (בדימ') לנשיאת בית המשפט העליון. מלצר מברך על הדיון הציבורי שהספר עשוי לעורר, אולם בד בבד מביע הסתייגות מהחלק הארי בקביעותיו של ברהום. הוא מציין כי המחבר מתמקד ברעיון שהעלה בשעתו נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרון ברק, שסבר כי ניתן לסווג את העיתונות כ"גוף דו מהותי" ולהחיל עליה, חרף היותה תאגיד הפועל במשפט הפרטי, עקרונות מסוימים הלקוחים מהמשפט הציבורי, בהיותה גם נאמן של הציבור.
"ברהום מציג את התשתית הרעיונית ואת ההצדקות המגוונות לקיומה ולתפקידיה של התקשורת בחברה הדמוקרטית, ואז הוא מציע – חלף התזה של אהרון ברק – לראות דווקא בעיתונאים ובאנשי התקשורת יצורים דו מהותיים בשר ודם. בכך הוא צועד (ומרחיק לכת) בנתיב שסלל ד"ר אסף הראל, אשר הגה ופיתח את מוסד 'האישיות הדו מהותית'", כותב השופט מלצר. "ברהום מבקש להרחיב תיאוריה זו, בנימוק שחל שינוי במתכונת העסקתם של עיתונאים, כמו גם באופן עבודתם בעידן המודרני. הדבר מצריך, לשיטתו, הטלת אחריות מוגברת על פועלם. כך, מנסה הספר לשכנע כי תחולת נורמות מהמשפט הציבורי על פעילותם של עיתונאים, במינונים שונים ועל פי קריטריונים שמציע המחבר, תביא להתנהלות אחראית מצד העיתונות ובכך תיטיב את חופש הביטוי במובנו הרחב.
"זו תפיסה מעוררת מחשבה המקדמת דיון ציבורי נרחב ונדרש, אך אציין כי בתקופה הנוכחית, כאשר בישראל ובעולם נעשים ניסיונות להתנכל לאנשי תקשורת ולפגוע בחופש העיתונות, בדמוקרטיה ובזכות הציבור לדעת – יש לדעתי להיזהר מאוד מלהטיל מוסרות נוספות על התקשורת ועל העיתונאים, מלבד אלה הקיימות ממילא במשפט (כמו חוקי איסור לשון הרע, חוקים להגנת הפרטיות וכיו"ב).
"אמנם התקשורת הוכרה בשנים האחרונות כמעין 'ישות רביעית', האמורה לבקר את שאר הרשויות, ואף השידור הציבורי קנה לו עיגון במשטר הדמוקרטי, אולם אין בכך כדי להצדיק, לשיטתי, את הכפפת התקשורת לביקורת שיפוטית מתחום המשפט הציבורי. הכבדה כזו תגרע בהכרח מחופש הפעולה החיוני של התקשורת ומתפקידיה כמי שמבקרת את רשויות השלטון וכחושפת שחיתויות.
"בתקופה הנוכחית, כאשר בישראל ובעולם נעשים ניסיונות להתנכל לאנשי תקשורת ולפגוע בחופש העיתונות, בדמוקרטיה ובזכות הציבור לדעת – יש לדעתי להיזהר מאוד מלהטיל מוסרות נוספות על התקשורת ועל העיתונאים" | נשיא מועצת העיתונות, פרופ' חנן מלצר בוועדת הכספים, 12.05.2026 | צילום: ערוץ הכנסת
"ההקפדה על האמת והדיוק נתונה בידי העורכים"
במצב הנוכחי, ההקפדה על האמת והדיוק בתקשורת המסורתית נתונה בידי עורכי של העיתונים וכלי התקשורת המשדרים. יתרה מזו, נראה לי כי די בחובות האתיקה העיתונאית החלות על התקשורת במסגרת של "הסדרה עצמית", לצד החוקים הקיימים. הביקורת מתחום המשפט הציבורי צריכה לחול איפוא, לגישתי, רק על הרכב הגופים המאסדרים ועל פעילותם.
"זאת ועוד, הרשתות החברתיות, שבהן אין לעת הזאת עורכים, ובהן כל משתמש במכשיר סלולרי או במחשב יכול לדמות עצמו כצלם או כעיתונאי – דורשות, לשיטתי, טיפול והסדרה מסוימים (במיוחד בתקופות של בחירות), אבל גם אותן ואת מי שפעיל בהן לא ראוי לסווג כ'דו מהותיים'. מכאן שהכרזה על 'דו מהותיות מוסדית' של גופי התקשורת השונים, או ראייה של אנשי תקשורת כ'אישיויות דו מהותיות', כפי מציע הספר, לא יקרבו פתרונות אלא ירחיקו אותנו מהתכליות שביסוד חופש העיתונות, מהזכות לחירות ומהאפשרות של התקשורת להיות במה ראויה' להחלפת אינפורמציה ודעות.
"הצעתו של ברהום תביא לרגולציה רבה יותר ולביקורת שיפוטית מגבילה (ובפועל הכרה ב"דו מהותיות" גם היא רגולציה למעשה), מצב המוליד קשיים. תפיסת ה'דו מהותיות' מעוררת חששות, שכן היא עלולה לקדם שלטון ללא תקשורת חופשית. על אף המחלוקת בינינו – ספר ביכורים מלומד וטוב זה של המחבר מבטיח שעוד נשמע ממנו, וצפוי כי תרומתו למשפט תהיה נכבדה".
