"הפגיעה בתקשורת היא מאפיין מובהק לדמוקרטיות בנסיגה"

 

 

לדברי החוקרים, הכלי המיידי הנגיש ביותר שאותו מכשיר הנרטיב הפופוליסטי נגד התקשורת מתבטא במהלך נגד השידור הציבורי,  הנעשה בכמה אופנים ובהם שליטה בתקציב השידור הציבורי או קיצוצו ובכך להגביל את יכולתו להפיק תכנים, לצמצם את הלגיטימציה שלו, אגב התעלמות מנחיצותו וכמובן ניסיונות בלתי פוסקים להפריטו או קריאות לסוגרו כליל בשל אי נחיצותו לכאורה.

 

לחילופין, המנהיג הפופוליסטי יבקש לשלוט בשידור הציבורי – ניסיון המאפיין דמוקרטיות המצויות בתהליך נסיגה מתקדם. "המנהיג הפופוליסטי ילבה שיח הטוען לחוסר איזון וגיוון בתקשורת בכלל, ובפרט בשידור הציבורי, שאמור לייצג את 'העם' המממן אותו ולא רק את האליטה. לרוב המניע לדה לגיטימציה הוא פוליטי וקשור לאי שביעות רצון של השלטון מאופן הסיקור הנהוג בו".

 

 

באשר לתקשורת המסחרית, דרך נפוצה, על פי השניים, לחיזוק השליטה הממשלתית בה היא הטיית הרגולציה לטובת פלטפורמות שאוהדות את השלטון. דרך זו עוטה לרוב הסתמכות על נימוקים לגיטימיים, כגון הצורך לגוון את שוק התקשורת ולתת ביטוי לכלל תפיסות העולם של הציבור, אך מטרתה לקדם סיקור מוטה לטובת הממשלה. בישראל נעשים ניסיונות להטות את השידורים בערוצי הטלוויזיה לטובת האינטרסים של הממשלה באמצעות רגולציה. כדוגמאות להעדפה רגולטורית שהובילה לעליית פלטפורמות האוהדות את השלטון, הם מצביעים על עלייתם של העיתון "ישראל היום" וכן ערוץ 14, שהחל לשדר כ"ערוץ מורשת" ובהמשך הפך לערוץ חדשות בחסות הטבות רגולטוריות ומימוניות. לצד זאת, הם אומרים, מתנהל לאחרונה מאבק על איוש הרשויות הרגולטוריות, כאשר השלטון ממנה דמויות שנויות במחלוקת לתפקידי מפתח ברשויות אלה, במטרה להביא לרגולציה אוהדת שתאפשר לשלוט בפיקוח על התקשורת. 

 

לפי הניתוח, ישראל מתאפיינת, במיוחד מאז 2023 בהצעות חקיקה מרחיקות לכת מטעם הממשלה, שיש בהן כדי לשנות את האיזונים הדמוקרטיים במערכות המוסדות המאזנים. "יתר על כן, מאז 2024 עולה החשש שהממשלה מקדמת רפורמה נרחבת המיועדת להטות את שוק התקשורת לטובתה. בולטת במיוחד הצעת חוק התקשורת (שידורים), של שר התקשורת, הנדונה בימים אלה בוועדה מיוחדת שהוקמה אד הוק לצורך חקיקתה בכנסת. המטרה לפי החוקרים, לשבור את "מוקדי הכוח" של השחקנים והמוסדות הקיימים. הצעת החוק מקודמת בחופזה ללא עבודת מטה סדורה, במטרה לפגוע בעצמאותם ובחוסנם של גופי התקשורת הקיימים, בדומה למהלכים שנעשו בהונגריה ובפולין. הליך קידום ההצעה סופג ביקורת מצד שומרי הסף המשפטיים בממשלה ובכנסת, מכיוון שהחוק החדש פוגע באיזונים דמוקרטיים. 

 

תופעה מרכזית נוספת עליה מצביעים מרדכי וברהום היא מעורבות פוליטית גוברת במבנה הבעלויות בתקשורת המסחרית, תוך ניצול הריכוזיות ומבנה ההון המונפוליסטי, לשם הפיכה לכלי בשירות השחקן הפוליטי. לדבריהם, שליטה אוליגרכית בתקשורת המסחרית מנבאת השתלטות של השלטון עצמו על התקשורת. מדובר בתהליך זוחל, שבמסגרתו מבנה הבעלות בתקשורת המסחרית מתארגן באופן שמתיישב עם האינטרסים והאידיאולוגיה של השלטון. 

 

השניים אף מציינים שבישראל, המעורבות הפוליטית במבנה הבעלות על התקשורת ובסיקור העיתונאי, מטופלת בשנים האחרונות גם באמצעות המשפט הפלילי, לאחר שהכלים הרגולטוריים לא הצליחו להתמודד עם התופעה. מאז שנת 2016 מתנהל במדינה הליך פלילי נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שחלק נרחב ממנו נוגע לחשדות להטיית סיקור בשתי פלטפורמות מרכזיות בתקשורת המסחרית (תיק 2000 – קשרים עם "ידיעות אחרונות  ותיק 4000 – קשרים עם "וואלה" ו"בזק"). פרשה זו משקפת ניסיון של מערכת האכיפה להתמודד במונחים פליליים עם סוגיות של הטבות רגולטוריות בתמורה לסיקור עיתונאי מוטה, כמו גם סוגיות הקשורות לניסיון לשלוט בשוק העיתונות המודפסת, ברקע מאבק מסחרי בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום", שני העיתונים הבולטים בישראל. 

 

נסיגה דמוקרטית בתקשורת מתאפיינת, על פי מרדכי וברהום, גם בפוליטיזציה של גופים מפקחים – ניסיונות ללכוד גופי רגולציה באופן שמגביר את שליטתו של הדרג הפוליטי בהם. לצד השידור הציבורי, עליו לרוב קל להטביע חותם שלטוני, בדמוקרטיה בנסיגה – לכידה תתרחש גם על גופים המפקחים על יצור תוכן, שהמחוקק הבחין אותם מהדרג הפוליטי במפורש או במשתמע. 

 

מקרים מייצגים מהעת האחרונה הם, לדבריהם, ניסיונותיו של שר התקשורת קרעי להגביר את שליטתו במועצת תאגיד השידור;  למנות מנכ"ל למשרדו תוך העדפת עמדתו האידיאולוגית של הממונה על פני דרישות הסף; וכן למנות תומכי שלטון מובהקים למועצת הרשות לטלוויזיה ולרדיו. מקרה אחר הוא הרצון לשלוט במינויו של מפקד גלי צה"ל, רצון שאיפיין את ממשלות ישראל לדורותיהן.