- 16.09.26
- מערכת
בחייו וגם במותו, פריים טלוויזיוני ישן ביחס 4:3 ניצב כהילה סביב דיוקנו של חיים יבין שהיה לחלק בלתי נפרד מהישראליות מעצם הגדרתו כ"מר טלוויזיה". בעבור בני משפחתו ומי שעבדו אתו במשך עשרות שנים ב"רשות השידור" והערוץ הראשון הראשון של הטלוויזיה, הוא היה חיימון או פשוט היינצי כשם ילדותו (היינץ קלוגר). אשף טלוויזיוני שמהרגע הראשון בו התיישב לפני המצלמה, הבין הייטב הייטב את האלכימיה המופלאה של המדיום ששינה את ההיסטוריה, אבל לדבריו "לא בטוח שלטובה".
"בצער עמוק אנו נפרדים מבעלי, אבא, סבא, שהגיע לשיבה טובה", נמסר בהודעה מטעם משפחתו. הלווייתו תערך בבית העלמין בקיבוץ גבעת השלושה ביום שישי בשעה 11:00 בבוקר.
יבין נולד בגרמניה בספטמבר 1932. הוא עלה לארץ ישראל יחד עם משפחתו כשהיה בן שנה, לאחר שאביו זיהה את הסכנה הנשקפת ליהודים בגרמניה בתקופה שלפני עליית הנאצים. שאר בני המשפחה שנותרה מאחור נרצחו באושוויץ. הוריו, ששימרו בביתם תרבות ייקית קפדנית, התיישבו בקרית בנימין (לימים קרית אתא) ונאלצו לעבוד בעבודות דחק.
יבין התקשה בלימודיו וסולק מבית הספר. כנער עבד כמסגר במפעל פיניציה ורק בזמן שירותו הצבאי השלים בגרויות. כשהשתחרר מצה"ל החל ללמוד ספרות עברית ואנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך לימודיו בשנת 1956, החל לעבוד כקריין ב"קול ישראל" וב–1963 עבר לרשת ב' שנקראה אז "הגל הקל". הוא היה בין מייסדי הטלוויזיה הישראלית והפך למגיש הראשון של מהדורת "מבט לחדשות", אותה הגיש משנת 1968 ועד 2008, תקופה שזיכתה אותו עם השנים בכינוי "מר טלוויזיה". מהדורת "מבט" הראשונה שודרה ב–23 ביולי 1968 והכותרת הראשית באותו ערב היתה חטיפת מטוס "אל על" לאלג'יריה. תשע שנים אחר כך ב-1977, זכורה במיוחד הכרזת "מהפך" היחודית לו, לאחר חשיפת תוצאות מדגם הטלוויזיה שנערך בפעם הראשונה בישראל, ובו הסתמן כי תם עידן מפא"י.
בביוגרפיה שפרסם יבין בשנת 2010 "עובר מסך" (הוצאת "ידיעות ספרים"), כתב כי אותו מהפך הוביל גם לשינוי מבני עמוק ברשות השידור. "מנהליה החדשים של הטלוויזיה עשו הכל כדי להטמיע בשידורים עולם ערכים חדש, ימני, הגובל בפשיזם, שהגיע לשיאו עם רצח רבין ב–1995". עם זאת, יבין סיפר בכמה הזדמנויות כי ניסיונות התערבות בוטים בתכני החדשות של רשות השידור החלו בסמוך להקמת "קול ישראל" כמחלקה במשרד ראש הממשלה בתקופת בן גוריון ועד לימיו של בנימין נתניהו כראש ממשלה.
לצד תפקידיו כמגיש "מבט" שימש יבין בתפקידים רבים ב"רשות השידור", בהם הגשת "מבט שני" ו"יומן השבוע". הוא יצר סדרות וסרטי תעודה ואף שימש כשליח "רשות השידור" לארה"ב. בהקשר זה ציין כי המחדל הגדול בקריירה שלו התרחש כשפספס את הכרזת ההתפטרות של נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, בעקבות פרשת ווטרגייט. בין השנים 1986–1990 היה יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית. כחלק מתפקיד זה הוציא לפועל תוכניות כמו "בשידור חוקר", "רואים עולם", "סיבה למסיבה" ועוד.
לקראת סוף שנות ה–90 יבין עזב לזמן קצר את הערוץ הראשון ויצר לערוץ 2, שהיה אז בראשית דרכו, את "הערב החמישי", תוכנית תחקירים ששודרה עונה אחת בלבד. בסופה חזר להגשת "מבט" ברשות השידור. ב–5 בפברואר 2008 הגיש בפעם האחרונה את "מבט", לאחר כ-40 שנות שידור.
לצד פועלו כמגיש "מבט", יבין יצר וביים כמאה סרטים תיעודיים שבהם עסק בעיקר בסוגיות פוליטיות וחברתיות. לימים הוא אמר כי דווקא עשייה התיעודית היתה המשמעותית בחייו המקצועיים אולם ספק אם כך היה הדבר בעייני הצופים שראו אותו בעיקר כמגיש "מבט" וכמי שתיווך בעבורם את המציאות במשך כארבעים שנה. בניגוד לארשת הממלכתי שעטה על עצמו בעת הגשת "מבט", בסדרות בסרטים שיצר הוא הביע לא אחת את דעותיו הפוליטיות. ב"ארץ המתנחלים", סדרה תיעודית בת חמישה פרקים ששודרה ב–2005 בזכיינית ערוץ 2 "טלעד", הפנה זרקור למפעל ההתנחלויות ולהפיכתם של המתנחלים לאדוני הארץ הנוקטים גישות לאומניות וקיצוניות. בעקבות שידור הסדרה דרשו גורמים במועצת יש"ע כי יבין יעזוב את כיסאו כמגיש "מבט" מכיוון שחשף את דעותיו הפוליטיות. ב–2008 יצר את הסדרה "תעודה כחולה" ששודרה ב"רשת" ובה התמקד במצבם של הערבים בישראל. הוא שם דגש על הקיפוח הממסדי שהביא בין השאר למהומות אוקטובר 2000. ב–2011 ביים סדרה נוספת ל"רשת", "צבא העם", ובה בחן את יחסם של הישראלים לסוגיית השירות הצבאי.
בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב–2016, שבו נשאל על יחסו לתנועת "מי טו", אמר יבין: "היתה אווירה הרבה יותר חופשית. אם היית אומר משהו, או טופח או מחבק או אפילו מנשק — זה היה דבר חצי לגיטימי. היום כולנו היינו מואשמים בהטרדה. אבל אהבתי יותר את התגובות של הנשים אז. אם היית צובט מישהי בתחת היא היתה מורידה לך סטירה. היום רצים לעורך דין. אני בעד שתיתני סטירה ונגמור את העניין".
בעקבות אותו ראיון הושמעו נגד יבין תלונות על הטרדות מיניות. העיתונאית נעמי רון סיפרה כי כאשר ביקשה לראיין את יבין בשנות ה–70 בביתה, הוא הפסיק את הראיון באמצע והציע שיעשו "דברים אחרים". היא אמרה שנותרה המומה והוסיפה כי יבין תפס אותה, הרים אותה והשכיב אותה על המיטה וגהר מעליה למרות שלא היתה מעוניינת בכך. לאחר שהבהירה לו כי לא תרצה שימשיך, יבין הפסיק והשניים חזרו לראיון. במשך השנים, נשים נוספות העידו כי יבין הטריד אותן מינית דרך קבע, זרק לעברן הערות מיניות ואף חפן ונגע בהן ללא רצונן. יבין הכחיש את הדברים.
יבין היה נשוי ליוספה ואב לארבעה. לאחר שפרש מרשות השידור ומהגשת "מבט", הרבה לבטא את דעותיו הפוליטיות. מצד אחד, סירב להגדיר עצמו כשמאלן ומצד שני הגדיר עצמו כ"רביניסט". בראיון ל"מקור ראשון" ב–2010 סיפר כי רצח רבין היה גם הרגע הקשה ביותר בקריירה שלו כמגיש חדשות. "כשדיווחו לי באוזנייה שרבין הלך לעולמו. לא הצלחתי להכריח את עצמי לומר, 'מת' או 'נרצח', אז אמרתי: 'כבר לא איתנו, בין החיים', ובהחלט דמעות חנקו את גרוני".
יבין סיפר עוד כי סבל מחוסר ביטחון. בראיון לתוכניתו של יורם יובל סיפר כי אמו היתה דמות קשוחה שלא טרחה לפרגן לו, גם כאשר כבש פסגות בעולם התקשורת. לדבריו, גם כאשר הגיש את מבזק החדשות הראשון ברדיו, אמו תהתה מה יהיה על לימודיו. "גדלתי בבית שהיה בו מיזוג של חינוך ספרטני ופוריטני", סיפר אז. "אמא אף פעם לא הייתה ממש מרוצה ממה שהספקתי. היה חשוב לי להספיק עוד ועוד ולתקן. להראות שאני שווה". באותה הזדמנות סיפר גם כי לא נותר אדיש לביקורות שנכתבו על אודותיו בעיתונים ושהיה רגיש במיוחד לביקורת שלילית.
"הלוויתו של חיים יבין תצא מרוממה"
בסרטו של ערן טורבינר "מר טלוויזיה" – מסע עם חיים יבין שהופק בסמוך לפרישתו מהגשת מהדורת "מבט" בשנת 2008, סיפר עורך "מבט" הראשון, מוטי קישנבאום כייצד זיהה את כשרונו האדיר של יבין בהגשת חדשות. עוד סיפר קירשנבאום, אף הוא מחלוצי הטלוויזיה הישראלית כי בטרם החלו השידורים אמר ליבין וצוות הכתבים כי "מבחינת הצופים, מה שלא תראו או תספרו בשידור לא קרה". קירשנבאום גם נהג לומר בכל הזדמנות כי "הלוויתו של חיים יבין תצא מרוממה", אולם סגירתה של רשות השידור בשנת 2017 ביטלה את האפשרות לכך.
באוטוביוגרפיה שכתב יבין הוא התייחס לתפקידו הממלכתי כמגיש המהדורה הנצפית בישראל במשך שנים רבות. "נהגתי כעובד מדינה, שומר על אובייקטיביות, לא מתערב בפוליטיקה. זה המחיר ששילמתי לאורך רוב הקריירה שלי – הליכה בתלם. קיבעון, מצב נפשי שאינו מאפשר חשיבה מנוגדת לקונסנזוס".
עם זאת, בראיון ל"מקור ראשון" סיפר כי לא באמת בחר במקצוע העיתונות. "אדם לא בא למקצוע הזה מתוך בחירה. העיתונות בוחרת בך יותר משאתה בוחר בה, וברגע שנגעת בה, אתה כבר נגוע, אתה כבר לא יכול להשתחרר ממנה. היא הופכת להיות חלק ממך, ואתה לא בן חורין להיפטר מהכוח שיש בטלוויזיה, ומהקסם שיש ביכולת שלך להשפיע על דברים".
מכאן, תאגיד השידור הישראלי (שבא בנעליה של רשות השידור), נמסר: "אנו מביעים צער עמוק עם לכתו של חיים יבין, מר טלוויזיה. קשה לדמיין פרק היסטורי בימיה של מדינת ישראל בדורות האחרונים, שיבין לא היה זה שתיווך אותו לציבור – הוא זה ששידר את מהדורת החדשות הראשונה בטלוויזיה, הודיע על המהפך הפוליטי והתקשה להוציא מפיו את המילים 'יצחק רבין מת', לאחר רצח ראש הממשלה ואמר, כשקולו משתנק – 'רבין אינו עוד בין החיים'.
"יבין, מחלוצי השידור הציבורי בישראל, מנהל ועורך חדשות, מגיש מהדורת 'מבט', במאי ויוצר תיעודי מחונן, תיעד ברגישות, באומץ ובאהבה – את החברה הישראלית על מורכבותה. הוא הותיר אחריו מסמכים תיעודיים, שהיו לפרקי היסטוריה טלוויזיוניים".
בכנס אילת לעיתונות שנערך בשנת 2008, אגודת העיתונאים תל אביב, העניקה ליבין פרס מפעל חיים כהוקרה לפועלו רב השנים בתחום התקשורת בכלל והטלוויזיה בפרט. אגודת העיתונאים תל אביב, שיבין נמנה בין חבריה, מרכינה ראש ומשתתפת בצער המשפחה על לכתו.
מצאתם טעות בכתבה?
