ברברת בקול בס
מוטיב נוסף, שבלט בעיקר בעיתון "הארץ", הוא אזכור המאפיין המגדרי המקשר בין השמעת קולן של נשים בתור קורבנות ובין השתקתן. למשל: "קצינים מסוימים בצבא לא שעו לאזהרותיהן של נשות מקצוע צעירות, המכירות היטב את הגזרה שלהן, כמתחייב מתפקידן […] בשעה שהברברת באולפנים נעשית בקול בס נמוך והרטוריקה הלוחמנית במסיבות העיתונאים של נתניהו, גנץ וגלנט מקצינה – הולך ומתחדד המחסור האבסורדי בקולותיהן של נשים. אמנם הן נעדרות מכיסאות הקבינט וקולן לא נספר בעיני הפיקוד הבכיר, אבל זה לא מונע מהן לשלם את המחיר. לעתים קרובות הן משלמות בגופן או אף בחייהן. אם קולן של התצפיתניות היה נשמע, סביר להניח שעשרות מהן שנהרגו או נחטפו לרצועת עזה, היו נמצאות איתנו כיום. אולי הן היו אפילו מתקדמות בשרשרת הפיקוד ומוודאות שהדברים ייעשו אחרת". (חובב, 22.11.23, הארץ).
לצד האשמת מחבלי החמאס בביצוע מעשי האלימות המינית בשבעה באוקטובר, הופנתה ביקורת גלויה גם כלפי הזירה הבינלאומית, בכל כלי התקשורת שנבדקו במחקר זה. ביקורת זו הושמעה מצד דמויות וגופים רבים בחברה הישראלית: אושיות מעולם התרבות, העיתונות, האקדמיה, ארגוני נשים, אנשי ונשות ציבור, כמו גם פעילים ופעילות בזירה המקומית והבינלאומית נגד אלימות מגדרית. במוקד הביקורת ניצב ארגון האו"ם על מוסדותיו. בכל כלי התקשורת שנבחנו נמצא שהביקורת כלפי הארגון, המופקד על שמירת זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט, לוותה בביטויי תרעומת, הלם, אכזבה וכעס:
נשים – קורבנות מידיים
"הארגונים הללו הוקמו מתוקף ההנחה שזכויות נשים הן זכויות אדם, ושלעתים קרובות מדי נשים הופכות לקורבנות המיידיים של לחימה. כך למשך היה בסרביה, כשהסרבים השתמשו באונס כאמצעי להשמדת עם, עם מחנות אונס שנועדו להכניס לנשים להריון. בעוטף, נשים וגברים נאנסו ועונו כאמצעי טרור […] איך מוסדות בינלאומיים יוכלו להרים ראש אחרי החרפה הזו? (גלאון, 4.12.23, הארץ).
הביקורת וההאשמה הופנו גם כלפי ארגון הנשים של האו"ם, הצלב האדום, נשיאות של אוניברסיטאות בולטות בארה"ב, אנשי ונשות מחקר בעולם הידועים כבעלי מודעות מגדרית ותפיסות ליברליות ואושיות מעולם התרבות. ההלם והביקורת בציבור הישראלי שהתעוררו לנוכח היעדר הגינוי או ההתייחסות מצד גופים בעולם המערבי לזוועות השבעה באוקטובר, הפכו לביקורת כלפי ההכחשה הבינלאומית בדבר תופעת האונס השיטתי, ההתעללות המינית והטבח האכזרי. שתיקת הקהילה הבינלאומית בכלל, וארגוני הנשים בפרט, תוארה במונחים של "בגידה", "נטישה", "בושה" ו"שתיקה רועמת". לדוגמא: באחת הכתבות הובאו דבריה של יו"ר מפלגת העבודה לשעבר, מרב מיכאלי, הידועה בתפיסותיה הליברליות והפמיניסטיות:
"זו בגידה מטורפת לא רק בנשים בישראל – אלא בנשים בעולם. אני קוראת להם (לארגוני הנשים בעולם) להתעשת, להתעורר ולראות שנעשו כאן פשעים מחרידים בנשים (בשבעה באוקטובר) ושלא יכול להיות שהם ישתקו על זה. כשהן שותקות, הן בוגדות בנשים והורסות את הפמיניזם. עכשיו זה ישראליות. מי הנשים הבאות שלא יעמדו בקריטריונים שלהם? אני לא זוכרת שתיקה כל כך מהדהדת ורועמת על פשעים כל כך חמורים" (גיל -עד, 27.11.23, Ynet).
"הקרקע שבה התרחשה השואה לא התהפכה"
המילה "בגידה" הוזכרה גם בהקשר של ההסטורי של השואה: "מדינות אירופה ממחישות לנו שהקרקע שבה התרחשה השואה לא התהפכה. אחרי האונס הנוראי שחוותה אומתנו, זו אינה הסטת מבט תמימה – זוהי בגידה מרושעת ואכזרית" (פלסר, 1.12.23, מקור ראשון).
האצבע המאשימה הופנתה גם כלפי פנים, אל הממשלה ונבחרי הציבור. לדוגמא בקטע הבא:
[…] אף אחת מהנשים המעטות שהצליחו לגרד כיסא בממשלה הכושלת ביותר שנראתה כאן, לא פצתה פה כדי להגיד שלראשונה במלחמות ישראל, נחטפו לא רק אזרחים רבים, אלא כנראה הרבה מאוד נשים. האנשים האלה, שלמרבה החלחלה אחראים על גורלנו, מעדיפים גם עכשיו דיבורים כמו חול ואיומים ריקים ופוזות (קפלנסקי, 9.10.23, הארץ).
דפוס סיקור דומה
המחקר מצא דפוס סיקור דומה ברוב כלי התקשורת שנבדקו. למרות אופיים השונה וההבדלים הרבים ביניהם בסגנון, בקהל היעד ואף בהשתייכות הפוליטית, השיח התקשורתי בהתייחס למעשי האלימות המינית והאונס בשבעה באוקטובר 2023, עם פרוץ המלחמה, הדהד את אותם נרטיבים. נראה כי ההכחשה בזירה הבינלאומית בנוגע למעשי הזוועה הללו הביאה את כלי התקשורת להתלכד, גם אם לא במכוון. עיתון הארץ פרסם יותר מאמרי דעה וניתוחים מצד אקדמאים ומומחים ואף ביטויי ביקורת כלפי גורמים שונים בתוך ישראל (כגון תקשורת ומוסדות שלטון). ישראל היום נטה לסיקור ישיר ופחות אנליטי, בדגש רגשי. Ynet נטה לשלב בין סיקור חדשותי לניתוח. במקור ראשון התמקדו יותר בהיבטים הלאומיים של הסוגייה הכאובה והדגישו את השלכות התגובה הבינלאומית על ישראל כמדינה. אך הממצא הבולט ביותר, כאמור, הוא הקו המאחד בין כל כלי התקשורת: ביקורת נוקבת כלפי מה שנתפס כהתעלמות או הכחשה מצד הקהילה הבינלאומית.
המחקר הנוכחי בחן את התפקיד שמילאה התקשורת הישראלית בדיווח אודות אירועי האלימות המינית והאונס בשבעה באוקטובר. דיין – גבאי מציעה להרחיב את היריעה ולערוך מחקר השוואתי שיבחן את אופן הסיקור של אירועים דומים בארה"ב ובאירופה.
