מה דעתך, פרופסור?

 

יחזקאלי מצביעה במחקרה על שני שינויים בולטים שחלו בעבודתם של כתבי הבריאות בעקבות מגפת הקורונה, שינויים שהתקבעו גם לאחר שהמגיפה החלה לדעוך: הסתמכות רבה יותר על מקורות מקצועיים וכן עבודה במתכונת היברידית, כלומר עבודה מהמערכת (או האולפן) בשילוב עם עבודה מהבית, כאשר דגש רב יותר ניתן לעבודה מהבית.

 

"אינני  טוענת שלפני פרוץ הקורונה עיתונאים מעולם לא הסתמכו על אנשי מקצוע לפני ששידרו ידיעה או כתבו מאמר", אומרת יחזקאלי. "נכון שעיתונאים לא ממהרים בכל רגע להתייעץ עם מומחים לפני כל ידיעה שהם משדרים או מאמר שהם כותבים. באופן טבעי הם מרבים להסתמך על הידע והניסיון שהם צוברים במהלך עבודתם, אולם מאז התפרצות מגפת קורונה, העיתונאים ובמיוחד כתבי הבריאות, שינו את דפוסי פעולתם: הם הבינו שעליהם להסתמך על מידע ממוסמך, מפי אנשי מקצוע בעלי שם, וזאת, בעקבות מטר שאלות מצד צופים, מאזינים וקוראים". 

 

לדבריה, אחת השאלות הנפוצות שהציבור המודאג היפנה לכתבי הבריאות נוכח התפשטות המחלה היתה, מה שיעור התמותה בקרב מי שנדבקו במחלה? שאלה אחרת תהתה באשר למידת האפקטיביות של של החיסונים ומאוחר יותר, גם התרופות נגד מחלת הקורונה. "הכמות הגדולה של שאלות שהופנו אליהם, חייבה את הכתבים להסתייע באנשי מקצוע מוסמכים כגון רופאים מנוסים, מנהלי מחלקות בבתי חולים או מדענים באוניברסיטאות ובמכוני מחקר מובילים. הם הרגישו צורך לפנות גם לבכירים במערכת הרפואית בארה"ב  – וגם למרכזי מחקר בסין, שבה פרצה המחלה – כדי לקבל תשובות אמינות לשאלות הציבור. "הרי העיתונאים אינם רופאים ולתשובה שהם נותנים לשאלות הציבור יכולה להיות חשיבות קריטית בשאלות של חיים ומוות", אומרת יחזקאלי.  לדבריה, הכתבים גם הסתייעו במידע שהתפרסם בכתבי עת רפואיים בעולם ותוך כדי כך למדו להבחין בין כתבי עת רציניים, המספקים מידע מבוסס, לבין כתבי עת חובבניים שיש להתרחק מהם. "העיתונאים עצמם הפכו למקצוענים יותר, בגלל שחשו צורך לדייק נוכח השאלות הנוקבות שהיפנה אליהם הציבור", היא טוענת.