- 23.01.26
- מערכת
בימים אלה מלאו 30 שנים להקמת תחנת הרדיו רדיוס 100FM. היה זה מסע ארוך, רווי קשיים ומאבקים וגם שמחות ועצב. אולם אילו היו שואלים אותי, הייתי חוזר על המסע הזה שוב.
בספטמבר 1995, בעוד גלי האתר בישראל נשלטו בידי גופים ממלכתיים כמו קול ישראל וגלי צה"ל, נולדה תחנה אחת ששינתה את כללי המשחק: רדיוס 100FM – התחנה האזורית המסחרית הראשונה במדינה. מעט אנשים האמינו שאולפן קטן, צוות חדור אמונה ומיקרופונים בסיסיים יולידו מהפכה של ממש בתקשורת הישראלית. שלושים שנה חלפו, והתחנה שהחלה בשידורים בצל אתגרים רגולטוריים וכלכליים, הפכה לסמל של חדשנות, חופש ביטוי ותעוזה תרבותית.
אפשר לראות בהקמת התחנה רגע היסטורי: רדיוס 100FM הייתה התחנה הראשונה שפעלה מכוח זיכיון שניתן במסגרת הרפורמה ברדיו, ושפרצה את גבולות השידור הציבורי. סוף סוף קול אחר, עצמאי, עלה לאוויר. רדיוס הביאה שילוב נדיר של מוזיקה ישראלית, פופ, דאנס ומוזיקה עולמית, ויצרה פסקול מרענן. התחנה לא חששה להשמיע אומנים שלא קיבלו במה בתחנות הציבוריות – וכך שינתה את המפה המוזיקלית הישראלית. לא מעט מקרים הזויים התרחשו בתקופה הראשונה להקמתה.
הגנב והמחשב שנעלם
השעה הייתה שש בבוקר כששמעתי את צלצול הטלפון שליד מיטתי. "מי החצוף שמצלצל כה מוקדם?", תהיתי. על הצג הופיע מספר הטלפון של אחד הטכנאים במשמרת הבוקר. "דוד, אני מתנצל על השעה המוקדמת. המחשב הראשי ועליו כל תשדירי הפרסום נעלם", אמר בבהלה. חשבתי שאני חולם. "חזור שנית, לא הבנתי!" "המחשב הראשי עם תשדירי הפרסום נעלם", חזר הטכנאי על ההודעה המוזרה. הדרך לתחנה נראתה לי ארוכה מתמיד. בדרך הערתי את הטכנאי הראשי ואת סמנכ"ל המכירות. כשהגענו לתחנה הבטנו כולנו בתימהון על המקום שבו היה פעם המחשב. במקום נשארו רק חוטים קרועים.
לקח לי דקות אחדות להיזכר שכמה שבועות קודם הותקנו בלובי מצלמות במעגל סגור. כולנו ישבנו בשקט וצפינו בצג המחשב. המראה שנגלה לעינינו היה לא פחות מהזוי. כולנו זיהינו את האדם שהועסק בעבר בתחנה וידע את קוד הכניסה. הוא נכנס כגנב בלילה, תרתי משמע, ניתק בגסות את החוטים, וכשהוא נושא על גבו את המחשב, נעלם על עקבותיו. שתי ברירות היו לי: להתקשר אליו ולקוות שהוא לא מחק את המידע שנמצא על המחשב, או להגיש תלונה במשטרה ולהמתין שתפעל בנידון. בחרתי באפשרות הראשונה. הטכנאי הראשי התקשר מייד לגנב, ובתוך חצי שעה המחשב חזר לתחנה. הגנב התחנן על חייו ונשבע בחיי סבתו המנוחה, שזו לו הפעם הראשונה ושמצוקה כלכלית הביאה אותו למעשה הפלילי. ריחמתי עליו וויתרתי על הגשת תלונה, בתקווה שהוא הבין שמישהו אחר לא ירחם עליו כך בפעם הבאה.
עוד לפני עידן הרשתות החברתיות פתחה רדיוס את השידור למאזינים: תוכניות לילה בשידור חי, שיחות פתוחות, שידורים ממועדונים – כל אלו הפכו לחלק מהתרבות של הצעירים בישראל. רדיוס 100FM העניקה במה לאומנים חדשים. לא מעט זמרים, תקליטנים ויוצרים חייבים לתחנה את הצלחתם ואת ההכרה הציבורית שזכו לה בעקבות החשיפה שקיבלו אצלנו. בעוד תחנות אחרות עוד התלבטו, רדיוס 100FM הייתה מהתחנות הראשונות שהעבירו את השידור גם לאינטרנט, לאפליקציות ולרשתות חברתיות. המעבר הזה חיזק את הקשר עם קהל צעיר ופרץ את גבולות הגאוגרפיה האזורית. קצרה היריעה מלפרט, ובכל זאת אני מוצא לנכון להזכיר כמה תוכניות וחוויות שאני גאה עליהן במיוחד.
פלאטו שרון – "מה עשית בשביל מדינה?"
באחד המפגשים בביתה של חברתי בלה דיאמנט ז"ל, שעבדה איתי ב-NBC, הכרתי את שמואל פלאטו שרון ז"ל, שהיה בעברו חבר כנסת – אדם בעל אישיות ססגונית ולשון חריפה. כבר בפגישה הראשונה הוא הקסים אותי כששאל: "איך אתה, מון שר אמי?" "בסדר גמור", עניתי לו בחיוך למשמע המבטא המוכר, ואז הוא המשיך וניגש ישר לעניין: "מון שר אמי, מה אתה אומר לתת לי תוכנית ברדיו?" "אחשוב על זה", עניתי, בעודי מופתע מההצעה. לא חלף לו שבוע, ומזכירתי טלי מגן מודיעה לי שפלאטו שרון על הקו: "מון שר אמי, אמרת שתיתן לי תוכנית. מתי להתחיל?" כך, בפשטות ובישירות. זמן מה לאחר אותה שיחה, החל לשדר פלאטו בתוכנית "פלאטו בלי חשבון", לצידו של השדרן דודי רוזנטל. המאזין הראשון התקשר, והחגיגה התחילה.
"שלום מון שר אמי, איך קוראים לך?"
"אבי," ענה המאזין והמשיך: "תגיד, פלאטו, איך הצלחת להיות חבר כנסת אחרי שברחת מבית הסוהר?" הייתה זו שאלה מפתיעה, ובכל זאת המגיש לא היסס להשיב לו, ועוד איך השיב לו. פלאטו פתח ב-150 ק"מ לשעה: "תגיד לי, חמור, אתה חצוף ואתה מת ממקנא". זו הייתה תשובתו בשידור הראשון שלו, וכך נמשכה השיחה עד שהמאזין ירד מן השידור. במהלך שידורי התוכנית היו לא מעט מקרים דומים. פלאטו היה חד וישיר, עד שלעיתים דודי נאלץ לעצור את שטף דבריו ולהזהיר אותו לשמור על שידור נקי מגידופים.
אייבי נתן ו"קול השלום"
עוד אחת מתוכניות הדגל שעדיין משודרת אצלנו, כבר שלושה עשורים, היא התוכנית "The Voice of Peace". השדרנים הם המגישים המקוריים מימי תחנת הרדיו הפיראטית ששידרה לישראל ולסביבתה מאונייה שעגנה מחוץ למים הטריטוריאליים: גיל קציר, מייק ברנד וטים שפרד. הם מגישים בשפה האנגלית, כפי שנהגו בימי שידורי "קול השלום" המקוריים. ראיתי קשר ערכי וחשוב במשבצת השידור הזאת, כהמשך לתחנת השלום של אייבי נתן. אנחנו ממשיכים לשדר בתדר 100FM שבו שידרה התחנה עצמה בימים ההם.
אייבי נתן היה פעיל שלום ישראלי שנודע במאבקיו הבלתי פוסקים לקידום השלום במזרח התיכון. בשנת 1969 רכש נתן ספינת מטען הולנדית ישנה והסב אותה ל"ספינת השלום" – תחנת רדיו פיראטית ששידרה מהים התיכון מסרים של שלום, אהבה ומוזיקה פופולרית. התחנה שידרה במשך 20 שנה, מ-1973 ועד 1993, והייתה סמל לפעילותו ההומניטרית והפוליטית של נתן. במהלך השנים ניסה נתן כמה פעמים להשיג אישור מהשלטונות המצריים להפליג בתעלת סואץ, אך נענה בסירוב. רק בינואר 1977, לאחר שהוכיח שהספינה אינה ישראלית, התאפשר לה להצטרף לשיירה שיצאה מנמל פורט סעיד.
ערב אחד קיבלתי שיחה מאייבי
"שלום דוד, מדבר אייבי. אני אומנם לא מכיר אותך, אבל קראתי בעיתון על פעילותך כחובב רדיו, ואני מעוניין להיפגש איתך". "בשמחה", עניתי. נפגשתי עם אייבי, שפתח ללא גינונים מיותרים: "אני מבקש שתשמור את השיחה בינינו." סקרנותי התעוררה וכמובן השבתי בחיוב. "אני מתכנן לעבור בתעלת סואץ. אומנם האונייה רשומה בחו"ל, אבל יש בליבי חשש מסוים. האם אתה יכול להשיג לי משדר כדי שאוכל להיות איתך בקשר? בקשתי היא, שאם יקרה לי משהו במעבר בתעלה תעביר את הדיווח שלי לכלי התקשורת".
"הרי יש לך משדר באונייה, לשם מה אתה צריך עוד אחד?" שאלתי את השאלה המתבקשת. אייבי הסביר לי שבזמן המעבר בתעלה, חדר המשדרים באונייה נעול והוא נפתח רק ביציאה ממנה. כחובב רדיו היה ברשותי משדר נייד קטן נוסף. הכנתי לו אנטנה לגל החובבים ודאגתי שהיא תותקן על האונייה. המשדר הקטן הוחבא במקום מסתור באונייה. תיאמנו שכל שלושים דקות אייבי ישדר לי את המשפט: "הכול בסדר" ועוד משפט או שניים. כך, לאורך השיט בתעלה, היינו בקשר עד היציאה מתעלת סואץ. זו הייתה היכרותי הראשונה עם אייבי, אבל בהחלט לא האחרונה.
לאחר חתימת הסכמי אוסלו ב-1993, סבר נתן כי מטרותיו הושגו והחליט להפסיק את שידורי התחנה. ב-28 בנובמבר 1993 הטביע את הספינה במים הבין-לאומיים מול חופי אשדוד, במחווה סמלית לסיום פרק משמעותי בפעילותו. זמן מה לאחר שהטביע אייבי את "ספינת השלום" וסמוך לקבלת הזיכיון שלנו, נפגשתי עימו באירוע חברתי כלשהו. כשסיפרתי לו שקיבלתי את התדר 100FM הוא הסכים להעביר לי חלק מההקלטות המקוריות של "קול השלום". השנים עברו, אייבי הזדקן וחלה. אני ושדרני "קול השלום", שעברו לביתם החדש ברדיוס 100FM, נהגנו להגיע לבית האבות שבו גר באותה העת. אייבי הלך ודעך ואנחנו ליווינו אותו בדאגה. באחד מביקורינו סיפרה לנו האחות שליוותה אותו שבזמן האחרון כבר אין לו הרבה מבקרים, ומה שמחזק אותו זו האזנה כל יום בשעה חמש אחר הצוהריים ל-100FM. בת צחוק הייתה עולה אז על שפתיו למשמע קולו שלו: "You are listening to the Voice of Peace on 1540 KHZ". הבטנו בפניו, הן היו חרושות קמטים, שערו הלבין.
"אייבי, זה דוד בן בסט, באתי אליך"
"בוא, שב", הציע לי בקול רפה וחייך: "היו ימים, היו לי הרבה מאזינים, עשינו רדיו טוב". דמעה זלגה על לחיו, ואני חייכתי בעצב ואמרתי: "אייבי, הקול שלך לא נדם, הוא נשמע ויוסיף להישמע ברדיוס 100FM עוד הרבה שנים". "הטבעתי את האונייה כי חשבתי שיהיה שלום, אבל כנראה טעיתי". וכך מדי יום אנחנו משמיעים את השירים הנוסטלגיים שאייבי כל כך אהב, שלא נָס לֵחם עד היום. הערצתי את האיש על האמונה והדבקות שלו במטרה, על האהבה שלו לרדיו ועל השינוי שהוא גרם בתקשורת, ובעיקר ברדיו בישראל. בכל ביקור שלנו אותו בבית האבות היינו מביאים לו את הקלטות התוכנית, והוא היה מאזין להן במהלך היום. כך המשכנו לבקר אותו גם ברגעיו הקשים, עד שנפרד מהעולם.
בעקבות הפופולריות שצברה התוכנית, רדיוס שיתפה פעולה עם חברת "הליקון". יחד הוצאנו סדרות של דיסקים שנקראים "קול השלום", אשר הפכו לרבי מכר. רציתי להנציח את פועלו של אייבי בדרך שתשמר את מורשתו החיה. וכך, בכל יום בין חמש לשבע בערב משודר קולו של אייבי נתן ז"ל, לצד הג'ינגלים והתשדירים שליוו את שידורי הספינה, במשפט האלמותי בעברית ובאנגלית: "כאן קול השלום, עם שקיעת החמה תחנת קול השלום תפסיק את שידוריה למשך 30 שניות לזכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו"; "This is the Voice of Peace. Right now, as the sun sets, the Voice of Peace will shut down its transmissions for a period of 30 seconds in memory of all the victims of violence in this region and all over our planet". כאמור, ביקרנו את אייבי גם כשהיה במצב קשה וידענו שימיו ספורים. אייבי נפטר ב-27 באוגוסט 2008, אבל בפנתאון הרדיו הישראלי שמור לו מקום של כבוד, כחלוץ ופורץ דרך.
"סינדרלה" וסקס בשידור חי
אחת התוכניות שכמעט גרמה לשערורייה פוליטית הייתה תוכניתו של יקיר אביב, "סינדרלה", ששודרה בלילה שבין חמישי לשישי. שיחת טלפון שקיבלתי מחבר כנסת מאחת הסיעות החרדיות השאירה אותי חסר מענה: "שלום דוד, מדבר א'. האם אתה מודע לכך שבאולפן רדיוס 100FM התקיים סקס בשידור חי?" שמעתי את שאלתו וכמעט נפלתי מהכיסא. "סליחה, לא הבנתי", השבתי לו. "הבנת טוב מאוד", ענה והמשיך, "בלילה שבין חמישי לשישי הלכתי כדרכי לברך את התלמידים שנשארו בכולל ללינה. פתחתי את דלת הכניסה, ושומו שמיים. מעולם לא שמעתי דברי פיגולים שכאלה. לתדהמתי עמדו התלמידים סביב רדיו טרנזיסטור ושמעו את הדבר הנורא הזה ברדיו! אני אדאג לשלוח מכתב תלונה לרשות השנייה". ניסיתי להרגיע אותו, והבטחתי לו שהתוכנית תרד מהאוויר. בדיעבד התברר לי ש"דבר הפיגולים" לא היה רק בשידור חי ברדיו, הוא שודר דרך מצלמות האולפן לעיני אלפי צופים בבית. התלונה אכן הגיעה, והרשות קנסה אותנו בצדק, אף על פי שהודעתי שהתוכנית ירדה מהאוויר.
התלונה ההזויה של המאזינה ועורך דינה
יום אחד נשלחה לתחנה תלונה של מאזינה לרשות השנייה, והמאזינה אף הגיעה בעצמה לתחנה בליווי עורך דינה. הלל אברמוביץ, מנהל מחלקת המוזיקה, פתח להם את הדלת, ומייד ספג מבול של צעקות והתנפלות בטענה המוזרה: "בלילה, כשאני הולכת לישון, אני שומעת דרך הסתימות בשיניים את שידורי הרדיו שלכם ואני לא מסוגלת להירדם. אנחנו עומדים להגיש נגדכם תביעה משפטית." הלל הבטיח שהנושא יטופל מייד. התלונה הזאת הגיעה גם לאוזניי כמובן, והתלבטתי איך עונים לטענה הזויה שכזו. בסופו של דבר כתבתי לה ולעורך דינה בתשובתי: "בדקנו את תלונתך ונקטנו אמצעים טכניים כדי שהשידורים לא יפריעו לך". הגברת התקשרה לאחר כמה ימים והודתה שהשידורים פסקו.
עפרה חזה שדרנית הרדיו
אחיה של עפרה חזה ז"ל, יאיר, שייבדל לחיים ארוכים, היה תלמיד שלי בתיכון. דרכו הכרתי גם את מנהלה, בצלאל אלוני, ואת אחותו, עפרה. עפרה הייתה אדם נדיר, שיופייה התחרה בקולה. היא הגישה ברדיוס בשנותיה הראשונות את תוכניתה "החוש השישי", שבה סייעה לאנשים שנשחקו בגלגלי הבירוקרטיה.
רדיוס 100FM והקהילה הלהט"בית
רדיוס 100FM הייתה פורצת דרך גם במתן במה לקהילה הלהט"בית. מנחם שיזף היה עיתונאי, לוביסט ופעיל חברתי בולט, אשר פעל רבות למען זכויות הקהילה. שיזף ייסד בשנת 1998 את תוכנית הרדיו "גאים באוויר" ברדיוס 100FM, בשיתוף פעולה עם אלי שרון.
התוכנית הפוליטית של אחמד טיבי ואלוף במיל' יוסי פלד
מאז עלתה רדיוס 100FM לאוויר בסוף 1995 לא הפסקתי לחשוב על תוכניות ייחודיות נוספות שימשכו עוד מאזינים. יום אחד צץ במוחי רעיון. מדוע לא לעשות תוכנית שבה יתעמתו שני נציגי המחנות הפוליטיים – נציג השמאל ונציג מחנה הימין. השאלה הייתה במי לבחור. התייעצתי עם מנהלת התוכניות דאז, שירה גרא. אחד מרעיונותיי היה להביא את מי שלימים התמנו לחברי כנסת: אחמד טיבי, יועצו של יאסר ערפאת, והאלוף במיל' יוסי פלד, לשעבר אלוף פיקוד הצפון. לא הכרתי אותם באופן אישי, אבל השגתי את מספרי הטלפונים שלהם. שניהם הביעו עניין, ושעת התוכנית נקבעה לימי שישי בבוקר. התוכנית נחשבה אז לפורצת דרך בנוף התקשורתי בישראל. היא עסקה באקטואליה, חברה ופוליטיקה, והבליטה את חילוקי הדעות הקשים בין השמאל והימין.
הדיאלוג שהתקיים בין יהודי לערבי בלט מתוך השונות העמוקה שבין השניים – פלד, לשעבר לוחם ומפקד בכיר בצה"ל, המזוהה עם הימין הביטחוני, וטיבי, יועצו של יאסר ערפאת ופעיל מרכזי בזירה הפוליטית הפלסטינית. העימותים בין השניים היו סוערים ולעיתים טעונים, אך נשמרו תמיד במסגרת של כבוד הדדי. פלד לא חסך ביקורת על הרשות הפלסטינית ועל טיבי עצמו, וראה בו לעיתים שליחו של האויב. טיבי, מצידו, הציג את הנרטיב הפלסטיני באופן חד וביקורתי, תוך שהוא מאתגר את עמדותיו של פלד בנוגע לכיבוש, לזכויות של ערביי ישראל ולהסכמי אוסלו. לעיתים גלשו הוויכוחים לעימותים קשים סביב נושאים, כגון פיגועים, צה"ל והעתיד המדיני, אך דווקא עוצמת ההתנגשות הפוליטית יצרה עניין רב ותגובות נלהבות בציבור ובתקשורת. עצם קיומו של הדיאלוג הפומבי מעל גלי האתר, בין שני נציגים מעולמות כה רחוקים, שידר מסר חשוב של פתיחות, סובלנות ונכונות להתמודד עם מחלוקות באופן ישיר וללא פילטרים.
עיסאווי פריג' ואליהו יוסיאן
ל"פרלמנט" החברים שלי המתקיים מדי שישי הוזמן אליהו יוסיאן. אליהו, יליד איראן, בוגר יחידת 8200 ואיש ימין מובהק. הוא העביר לנו שעות בסיפורים מרתקים על זירת איראן ומלחמת שבעה באוקטובר. הזמנתי אותו לתוכנית הפוליטית שלי "הנבחרים", המשודרת ביום שישי בבוקר. בסיום ההקלטה, בדרך לחדרי, שמעתי אותו לוחש למפיק התוכנית אופיר פרי: "הלוואי שהייתה לי פינה ברדיו". כדי להכיר אותו מעט ישבנו בחדרי ושוחחנו. הוא הלהיב אותי בלהט שלו, חדור אמונה פנימית ולשון שאינה עושה חשבון. "שמעתי אותך אומר לאופיר שברצונך לקבל פינה ברדיו. מה דעתך על תוכנית של שעה, שבה תארח איש שמאל שיאתגר אותך?" "נראה לי מאוד," השיב מייד. נזכרתי בחבר הכנסת והשר לשעבר ממרצ, עיסאווי פריג', הגר סמוך לרדיו. התקשרתי אליו מייד והוא זיהה את קולי. "עיסאווי, אתה יכול לבוא אליי עכשיו?" "למה? קרה משהו?" "אני רוצה להתייעץ איתך על משהו חשוב," עניתי.
כעבור עשר דקות הגיע פריג', פתח את הדלת וראה להפתעתו את יוסיאן. לא חלפו כמה שניות ופרצה מהומה בחדר. "מה הוא עושה פה?", שאל בכעס פריג'. בעוד שניהם צורחים זה על זה "הובלתי" אותם לאולפן, שם ישב סשה מישורוב הטכנאי, שהיה עסוק בעריכת התוכנית הקודמת. סימנתי לו להתחיל להקליט את הריב ביניהם שנמשך באולפן. ישבתי בשקט ואפשרתי להם להתקוטט. לפתע עצר פריג'. "אתה מקליט אותנו?", שאל. "אני מקליט", השבתי. "ועכשיו נירגע ונקשיב בשקט להקלטה". הם עצמם לא האמינו כיצד הם נשמעים. "מה דעתכם על תוכנית שבועית שבה תשוחחו ביניכם ותעלו מאזינים לשידור?", זרקתי לאוויר את הרעיון. "אני יכול לישון על זה?", שאל פריג'. "כמובן", השבתי. יוסיאן הסכים מייד והתחיל לשכנע את פריג', שאחרי כמה דקות הביע אף הוא את הסכמתו.
"רעידת אדמה," קראתי לתוכנית. יום השידור הראשון נקבע לחמישי בשבוע שלאחר מכן, בשעה חמש אחר הצוהריים. כבר מתחילת השידור בקושי יכולתי להרגיע אותם, ניסיתי להסביר שמרוב צרחות אי אפשר להבין מה הם אומרים. ואכן, התוכניות הבאות נוהלו בסגנון רגוע יותר. וכך, מדי שבוע, עולים לשידור מאזינים, ובהם גם חברי כנסת, ומאתגרים אותם בשאלות. פריג' ויוסיאן מתווכחים ביניהם, כשאני בתווך מנסה לנהל את השידור וגם לאפשר למאזינים לשאול שאלות. במבחן הזמן טעיתי. חשבתי ששיחה מאתגרת בין שניים שכמעט ולא מסכימים על שום דבר, יכולה להיות מעניינת. כאשר השיחות גלשו לצרחות, ואליהו יוסיאן התבטא ברשתות החברתיות באופן שלא מקובל עלי, ההחלטה הייתה מיידית, והתוכנית ירדה מלוח השידורים לאלתר.
חזרה בזמן
אחד משיתופי הפעולה של רדיוס 100FM, היה עם רשת הטלוויזיה MTV ועם המגישה המפורסמת, עדן הראל. השידורים המוזיקליים היו בחסות הרשת הבין-לאומית, שבזכותה קיימנו ראיונות בלעדיים עם האומנים המפורסמים ביותר בעולם. כל הזמן היינו עם האצבע על הדופק. העלינו רצועות שידור מיוחדות כמו "סלקט" עם הדר תדמור ז"ל; ספיישלים של שנות ה-80 וה-90 הפכו לתופעות תרבותיות, והוכיחו שתוכן רדיופוני יכול להיות לא רק בידורי, אלא גם נוסטלגי, חכם ומאתגר. בכינוס הרדיו הבין-לאומי שנערך בציריך, שידר ירון אשבל בשידור חי את תוכניתו "מנהרת הזמן", המשודרת כבר שנים רבות ברדיוס 100FM אך נקלטה הפעם בכל מקלטי הרדיו באירופה.
שלושים שנה חלפו, והתחנה שהוקמה ביזע, חלום ואמונה היא היום חלק בלתי נפרד מהזהות התרבותית של התקשורת בישראל, ואני גאה לעמוד בראשה. יש משהו קסום בתחנת הרדיו הזו. ברוב התחנות הקולות משתנים, הפנים מתחלפות, הטון מתעדכן. אבל כאן – לא. האנשים נשארים: השדרנים, העורכים, הטכנאים – כמעט כולם נמצאים אצלנו כבר שנים, חלקם אפילו מהיום הראשון. לא כי אין להם אפשרויות אחרות, אלא כי הם בחרו להישאר. התחנה הזו הפכה בעבורם לבית. וממקום כזה אין באמת סיבה למהר ללכת.
מצאתם טעות בכתבה?
