בבוקר ה-7 באוקטובר, העיתונאי גדעון אלון (בעבר "הארץ" ו"ישראל היום") התיישב מול המחשב כדי לתעד את מוראות המלחמה שהחלה עם פריצתם של מחבלי החמאס לישובי הנגב המערבי. מאז הוא תיעד כל יום במהלך המלחמה עד 1 במאי 2025, מועד שבו הפסיק את התיעוד לטובת כתיבת ספר על מלחמת שבעה באוקטובר שיצא לאור בימים אלה (הוצאה עצמית).
הספר הוא למעשה סקירה של ההתרחשויות, מעין עבודה ארכיונית בעלת אופי אישי, בתוספת ראיונות שערך המחבר עם מספר אישים הקשורים לאירוע ובהם תא"ל (במיל) גל הירש – מתאם הטיפול בנושא השבויים והנעדרים, העיתונאי שמעון אלקבץ, תושב כפר עזה לשעבר ששכל את ביתו סיוון ז"ל, בשבת השחורה של השבעה באוקטובר 2023 (כיום יו"ר המועצה הישראלית לקולנוע), העיתונאית דפנה ליאל המסקרת את הכנסת וחיים רובינשטיין – דובר משפחות החטופים.
אין בספר גילויים חדשים או תחקיר מטלטל, זולת תיאור של מוראות המלחמה והמהלכים המדיניים והפוליטיים סביבה. ובכל זאת זהו מסמך סיכום היסטורי בלתי מתיימר שיש לו מקום ראוי על המדף, בין הספרים שהולידה עד כה מלחמת 7 באוקטובר.
כריכת הספר "סופה עזה – יומן המלחמה שלי" | מאת: גדעון אלון
אנו מביאים כאן את פרק ה"מבוא" מתוך הספר "סופה עזה – יומן המלחמה שלי", וכן תאור אחדים מימיה הראשונים של המלחמה.
כשפרצה המלחמה הכואבת והארוכה בתולדות מדינת ישראל בבוקרו של חג שמחת תורה ב-7 באוקטובר 2023, לא תכננתי לכתוב יומן אישי על אירועי המלחמה ובוודאי לא חשבתי לפרסם אותו בספר. באותו בוקר נורא, אחרי ההלם הראשון והמראות הקשים של מחבלים היורדים מטנדרים לבנים ברחובה הראשי של שדרות ומסתובבים חמושים בנשק בין הבתים בבארי ובכפר עזה, בנחל עוז ובניר עם, חשתי צורך לפרוק מעלי את מטען המראות המחרידים, של חטיפת גברים, נשים וילדים רכים מבתיהם ותחנוניהם של התושבים שזעקו לעזרה בשידור חי בטלוויזיה.
ישבתי המום ואחוז חרדה מול המחשב בביתי שבצפון תל אביב וכתבתי על המקלדת "היה זה בוקר מסויט. אשתי העירה אותי משנתי 'קום יש מלחמה'. קמתי מבוהל ממיטתי ומיד הדלקתי את מכשיר הטלוויזיה. המראות שנגלו לנגד עיני היו מזעזעים" ומיד נדדו המחשבות והזיכרונות שלי לבוקרו של יום כיפור ב-6 באוקטובר 1973. גם למחרת ניגשתי למחשב כדי להעלות על הכתב את התחושות הקשות שהיו לי מהמראות המבעיתים בטלוויזיה. לא הייתה לי סבלנות. הסתפקתי רק בשורות בודדות. כתבתי ש"הדמעות זולגות מעצמן" וסיפרתי על כך שפורסמו שמותיהם של 26 החללים הראשונים של צה"ל. "לא הכרתי אף אחד מהחללים באופן אישי, אבל אני חש כאילו היו ילדי או נכדי".
ביום השלישי למלחמה כבר נחשפו המספרים המזעזעים של הקורבנות. כתבתי כי "ביום הראשון נרצחו 1163 אנשים מתוכם 779 אזרחים ו-384 חיילים, 3300 נפצעו, 55 שוטרים, 10 אנשי שב"כ. בנוסף לכך 251 אזרחים וחיילים נחטפו לרצועת עזה". באותו יום כבר החלו לצוץ השאלות הקשות. מדוע הופתענו כל כך? כיצד לא ידענו דבר וחצי דבר על המתקפה היזומה של החמאס? כיצד כל מערך ההגנה שהוקם על הגבול בהשקעה של מיליארדים, קרס תוך דקות? כך המשכתי לכתוב כמעט מדי יום ביומו. חשתי צורך לתעד את האירועים בזמן אמת ולפרסם אותם בפייסבוק. בהדרגה התחלתי לקבל תגובות של חברים וידידים על פרקי היומן שלי. העברתי את יומני המלחמה לכמה עשרות חבריי לפלוגה בצנחנים ששירתנו יחד בצה"ל ויש לנו קבוצת ווטסאפ פעילה. חבריי לנשק לא רק קראו את היומנים אלא גם הגיבו והעירו את הערותיהם וביניהם ידידיי הטובים מורי סיוון, אביהו זכאי, יעקב רוזן, מנשקה פולק, גידי אריאלי ואחרים. הייתה לי גם התלבטות קשה לגבי שמו של הספר. תחילה התפעלתי מהצעתה של עליזה רעייתי שהעלתה את השם "איפה הייתם?" שהיא ללא ספק אחת השאלות הקשות שמטרידות אותנו מאז "השבת השחורה". היכן היה הצבא? מדוע לא הופעל חיל האוויר? כיצד הרמטכ"ל וראש אמ"ן לא ידעו דבר על כך?
גם נשיא המדינה יצחק הרצוג, ששלחתי לעיונו כמה מפרקי הספר, כדי לקבל את ברכתו, אהב את השם "איפה הייתם". הוא כתב לי "אודה ולא אבוש, נגע לליבי במיוחד השם "איפה הייתם" בהנכיחו את אותו עצב חשוף שמצא ביטוי בקריאות הזעקה קורעות הלב של תושבי הנגב המערבי ושיקף את הקושי העצום של כולנו נוכח מראות הזוועה, אליהם נחשפנו באותו בוקר שחור משחור". אבל כשבראשו של בני הבכור ד"ר דרור אלון, הבזיק השם "סופה עזה" ניגשתי לחבק ולנשק אותו כי היה זה רעיון מבריק. קודם כל משום שסופה היא תופעה במזג האוויר המתרחשת לצד שינוי קיצוני בתנאים האקלימיים והמביאה רוחות סוערות וירידת משקעים. שנית, משום שהעיר עזה ורצועת עזה כולה היו במוקד המלחמה הקשה ועל קיבוץ סופה (שהוקם כהיאחזות נח"ל ב-1982 והממוקם בחבל שלום שבנגב המערבי), כמו על ישובים רחבים אחרים בנגב, הסתערו בבוקרו של ה-7 באוקטובר עשרות מחבלים שנכנסו לקיבוץ וניסו לכבוש את המוצב. בהיתקלויות עם מרצחי החמאס, הרגו חברי כיתת הכוננות כ-15 מחבלים. שלושה מחברי הקיבוץ עידו חוברה, אופיר ארז וברנרד כהן נרצחו. יש שמצאו בשם "סופה עזה" גם משמעות נוספת של "סוף העזה".
ארבעה מנכדיי גויסו ליחידותיהם בימי המלחמה. נכדי הבכור ארי (27) שהוא בדרגת רס"ר גויס למילואים במשך יותר מ-300 ימים ביחידת תותחנים ברצועת עזה ובחרמון, נכדי סער (26) שהוא קצין בדרגת סרן גויס ליחידת הגנה אווירית בה שירת במשך חודשים ארוכים, נכדתי שלי (23) שהייתה קצינה בדרגת סגן בשירות קבע, שירתה במהלך המלחמה באתרי לחימה שונים בצפון ובדרום והועלתה לקראת תום שירותה לדרגת סרן ונכדי יואב (20) התגייס לשירות סדיר בעיצומה של המלחמה והספיק כבר לסיים קורס מ"כים. בכל בוקר התפללתי בלחש שישובו הביתה בריאים ושלמים והחלטתי להקדיש להם את ספרי. הספר איננו עוסק רק בתיאור האירועים החשובים שהתחרשו ב- 575 ימי המלחמה (מ-7 באוקטובר 2023 עד תחילת חודש מאי 2025), אלא גם מעביר לקורא את התחושות שהיו לי בשעות האימה, החרדה, היגון וגם השמחה כשהחטופים שבו הביתה, ולהבדיל כשמנהיג החיזבאללה חסן נסראללה, ומנהיגי החמאס יחיא סינוואר, מוחמד דף ובכירים נוספים חוסלו ע"י צה"ל.
בין מאות יומני המלחמה תמצאו גם סיפורים אישיים ואנושיים מרגשים עד דמעות של כמה מגיבורי המלחמה שנפלו, כמו ארנון זמורה (36) שהיה לוחם וקצין ימ"מ מצטיין שנהרג במבצע "זרעי קיץ" (ששונה ל'מבצע ארנון') לחילוץ חטופים ישראלים מרצועת עזה במהלך המלחמה, אל"מ אסף חממי (41) מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה שנפל ביום הראשון של המלחמה וגופתו נחטפה לעזה, אל"מ יצחק בן-בשט (44) שנפל בקרב קשה בשג'אעיה במזרח רצועת עזה בו נהרגו כ-9 לוחמים מחטיבת גולני, מג״ד גדוד 13 של חטיבת גולני סא״ל תומר גרינברג (35) שנהרג בקרב בצפון רצועת עזה וכן הזמר עידן עמדי ששירת כלוחם בחטיבת כרמלי בזירה הצפונית ונפצע קשה בלחימה ברצועת עזה ובמהלך השיקום הממושך שלו הצהיר לנוכח הקרע בחברה הישראלית כי "אם לא נדע להשתנות ולהפסיק עם הריבים, אני מפחד שדברים כאלה יקרו שוב". ניסיוני הפוליטי ככתב פרלמנטרי במשך 31 שנים, לא אפשר לי לחמוק מלעסוק ביומני המלחמה שלי גם בנושאים הפוליטיים. לכן תמצאו בספר גם ביקורת חריפה על הפטור משירות צבאי שניתן לאלפי חרדים בשעה שקצינים וחיילים ביחידות קרביות שירתו כבר 200 ואף 300 ימי מילואים ויותר. יש ביומני המלחמה גם ביקורת על התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במלחמה, על תפקודם הכושל של שרי הממשלה המנופחת ועל היחס המנוכר של נבחרי הציבור למשפחות החטופים.
בספר גם חמישה ראיונות "אחד על אחד" עם חמישה אנשים שמילאו תפקידים שונים במהלך המלחמה. הריאיון הפותח הוא עם מתאם השבויים והנעדרים תת-אלוף (במיל) גל הירש שזהו הריאיון המקיף הראשון שהעניק מאז פרוץ המלחמה. כמו"כ ערכתי ראיון נוגע ללב עם העיתונאי שמעון אלקבץ, שהיה בעבר מפקד גלי צה"ל, המתגורר בכפר עזה ובתו סיוון נרצחה יחד עם בן זוגה נאור חסידים ע"י החמאס. ראיונות נוספים ערכתי עם הכתבת הפרלמנטרית הכישרונית של חדשות 12 דפנה ליאל, עם מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ניצן חן ועם דובר משפחות החטופים בתחילת המאבק חיים רובינשטיין. כמו כן תמצאו בספר "מילון המלחמה", הא' ב' של המושגים והשמות של יותר ממאתיים אנשים ומקומות שהרבו לדבר ולכתוב עליהם במהלך המלחמה.
המלחמה עדיין לא תמה. בימים אלה של ראשית חודש מאי 2025 הממשלה החליטה על גיוס נרחב של חיילי מילואים כדי להגביר את הלחץ על החמאס כדי שישחררו את 58 החטופים החיים והמתים שעדיין מתענים במנהרות והממשלה איננה עושה את המאמץ הנדרש כדי להשיבם הביתה אחרי 575 ימים. אני מתפלל שעד להדפסת המהדורה השנייה של הספר כל החטופים ישובו לחיק משפחותיהם והמלחמה תגיע לקיצה. לסיום אני חב תודה עמוקה לרעייתי היקרה עליזה, על הסיוע הרב והעצות החכמות, לשלושת ילדי ד"ר דרור אלון, מיה גורן וד"ר אורי אלון ולנכדי האהובים והיקרים על האושר הרב שהם מסבים לי.
מאי 2025, גדעון אלון
גדעון אלון מעניק את ספרו "סופה עזה" לנשיא המדינה יצחק הרצוג, דצמבר 2025 | (צילום מתוך עמוד הפייסבוק של אלון)
ממחדל יום כיפור למחדל שמחת תורה
היום הראשון למלחמה, 7 באוקטובר:
איזה בוקר מבעית ומסויט. אשתי נכנסה בסערה לחדר השינה ואמרה לי "קום, יש מלחמה". השעה היתה 6.45 בבוקר. קמתי מבוהל ממיטתי ומיד הדלקתי את הטלוויזיה. המראות שנגלו היו מזעזעים. טנדר ועליו מחבלים עמד באחד מרחובותיה של שדרות, המחבלים ירדו מהטנדר חמושים בכלי נשק והסתובבו ברחובות בדרכם לבניין המשטרה. הכתב הצבאי של חדשות 12, ניר דבורי, עלה לשידור וסיפר בהתרגשות שבשעה 6.29 בבוקר החל החמאס לשגר אלפי רקטות לעבר שטח ישראל ודקות ספורות לאחר מכן אלפי מחבלי הנוח'בה החלו להסתער על המושבים והקיבוצים בעוטף עזה.
נדהמתי לראות על המרקע את המחבלים פושטים על קיבוץ נחל עוז ומסתובבים בין הבתים עם נשק דרוך. מיד לאחר מכן החלו להגיע הדיווחים על כך שמחבלים הגיעו גם לקיבוץ בארי וירו על בסיס צה"ל בזיקים.
כשעה לאחר תחילת מתקפת החמאס, הודיע דובר צה"ל שעל תושבי הישובים בדרום להישאר במרחבים המוגנים. בשעה 8 בבוקר הכריז צה"ל על כוננות מלחמה ושר הביטחון יואב גלנט אישר גיוס מילואים נרחב והודיע על מצב מיוחד בעורף ברדיוס 80 ק"מ מהרצועה.
ישבתי מול מרקע הטלוויזיה כמהופנט ולא האמנתי למראה עיני. המגיש דני קושמרו והכתב בדרום תמיר סטיינמן תיארו את המתרחש בישובי הדרום. תושבים המומים התקשרו לאולפן וסיפרו בלחש כשהאימה נשקפת מקולם שהם מתחבאים בביתם ושומעים את המחבלים מסביב. הם דיברו בבכי על כך שמחבלי החמאס דופקים על דלתות בתיהם. קושמרו וסטיינמן ניסו להרגיע אותם שעוד מעט יגיעו כוחות צה"ל לסייע להם.
במהלך היום התברר שכ-3,800 מחבלי נוח'בה הסתערו על בתי הישובים ואילצו בכוח גברים נשים וילדים לצאת החוצה. המראות היו מחרידים. מחבלים חמושים העלו נשים צעירות וילדים בוכים על טנדרים ואופנועים ושעטו איתם לעזה. אחרים נלקחו ברגל. אחרי המחבלים הגיע גל של מאות עזתים, שחלפו בקלילות על פני גדר הגבול, והגיעו כדי לבזוז רכוש. הם לקחו מכל הבא ליד: מוצרי חשמל, מכוניות, טרקטור ודהרו לכיוון עזה.
בשעה 11 לפנה"צ הגיע ראש הממשלה נתניהו לבסיס הקריה בתל אביב. פניו חיוורות כסיד והוא הכריז: "אזרחי ישראל, אנחנו במלחמה. לא במבצע, לא בסבבים – במלחמה". יחידות עילית של צה"ל, סיירת מטכ"ל, שלדג והימ"מ הוזנקו לישובי הדרום כדי להילחם מול המחבלים.
הלב ממאן להאמין ששוב כשלנו. הלב מתקשה לתפוס שנוביל מחר לקבורה יותר מ-1,500 אזרחים וחיילים שנהרגו בשל מחדל נורא.
הדמיון בין שתי המלחמות
חמישים שנה ויום אחד מפרידים בין שני המחדלים הנוראיים בתולדות המדינה. מלחמת יום הכיפורים שפרצה ב-6 באוקטובר 1973 והמלחמה הנוכחית שהחלה ב-7 באוקטובר 2023. כמי שהשתתף במלחמת יום הכיפורים אני המום מהדמיון שיש בין שתיהן. שתי המלחמות פרצו בימי חג (יום הכיפורים ושמחת תורה), בשתיהן האויבים הפתיעו אותנו וגרמו לנו לא רק אבידות בנפש אלא משבר חברתי עמוק ומשבר אמון בממשלה ובצה"ל.
אחרי מלחמת 1973 הבטיחה הממשלה להפיק לקחים ולהסיק מסקנות כדי שלעולם לא נופתע שוב, שלעולם לא יתפוס אותנו האויב שוב עם ה"מכנסיים למטה", אבל הבוקר נוכחנו לדעת שלא הופקו הלקחים. שוב התעוררנו בבוקרו של החג והיינו עדים לשורה ארוכה של מחדלים וליקויים, היעדר משמעת ואדישות.
אחרי מלחמת יום הכיפורים הוקמה ועדת חקירה ממלכתית (ועדת אגרנט) שהטילה על צה"ל בראשות הרמטכ"ל דוד אלעזר את עיקר האחריות למחדל. ההנהגה הפוליטית יצאה נקיה מהדו"ח. ראש הממשלה בעת המלחמה, גולדה מאיר המשיכה לכהן בתפקידה וסיעת המערך בראשותה אף זכתה בבחירות לכנסת השמינית שנערכו ב-31 בדצמבר 1973. מאיר אף הקימה ממשלה חדשה, אבל ב-1 באפריל לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, היא הודיעה על התפטרותה והוקמה ממשלה חדשה בראשות הרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין. רק בבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977 – חל המהפך שסילק את המערך מהשלטון והעלה את הליכוד ומנחם בגין.
היום כשהמלחמה רק בראשיתה, יש מאות הרוגים ואלפי פצועים הנלחמים על חייהם וכן מאות חטופים. מוקדם עדיין לדבר על הסקת מסקנות, אבל ברור שהיה פה מחדל צבאי זועק לשמיים. שבוע לפני פרוץ המלחמה קיבלה הממשלה דיווח שהחמאס מורתע. המודיעין לא התריע על כוונות התקיפה של החמאס, לא היה לו שום מידע על ההתארגנות בעזה לפעולה נגדנו. חייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הסיבות למחדל הנורא.
הדמעות זולגות מעצמן
היום השני למלחמה, 8 באוקטובר:
הקרבות עם מחבלי החמאס שחדרו אתמול בבוקר לשטח ישראל נמשכו גם היום. מחבלים עדיין הסתובבו בתוך הקיבוצים. יחידות גדולות של צה"ל החלו לסרוק את כל הקיבוצים והמושבים כדי להבטיח שלא מסתתרים בהם מחבלים.
מזכיר המדינה של ארה"ב לויר אוסטין הודיע שארה"ב שולחת את נושאת המטוסים ג'רלד פורד לחופי ישראל כדי להפגין תמיכה בישראל.
על פי נתונים ראשונים, נרצחו אתמול 1,562 ישראלים ו-3,330 נפצעו, מתוכם כ-399 צעירים שנסעו לבלות בנובה (מסיבת ענק ליד קיבוץ רעים). בין החללים כ-300 חיילים וקצינים בצה"ל, 55 שוטרים ו-10 אנשי שב"כ. בנוסף לכך יותר מ-200 אנשים נחטפו לרצועת עזה. החמאס ירה במהלך היום לישראל כ-5,000 רקטות.
צה"ל פרסם עד כה את שמותיהם של 26 מחיילי צה"ל שנפלו אתמול. לא הכרתי אף אחד מהם באופן אישי, אבל אני חש כאילו הם ילדי או נכדי. אנשים צעירים שלא הספיקו לחיות ולהנות, לבלות ולהקים משפחות מיטב הנוער. כואב הלב והדמעות זולגות מעצמן.
איור של אודי שמאי מתוך הספר "סופה עזה" מאת גדעון אלון
הנתונים המזעזעים של החללים
היום השלישי למלחמה 9 באוקטובר 2023:
היום פורסמו נתונים עדכניים על מספר החללים במלחמה הארורה שהחלה שלשום ברצועת עזה. בשתי היממות הראשונות נהרגו כ-1,600 אזרחים וחיילים, 251 נלקחו בשבי ו-2,500 נפצעו.
הלב כואב על כל אזרח וחייל ששילם בחייו. השאלות המטרידות הן מדוע לא ידענו מראש על היוזמה של החמאס? מדוע תושבי ישובים בעוטף עזה מצאו עצמם חשופים מול המחבלים האכזריים וחיילי צה"ל לא היו בשטח? כיצד קרה שכל מערך ההגנה על הגבולות שהשקיעו בו מיליארדי שקלים קרס תוך דקות?
מספר החללים ביומיים הראשונים של המלחמה הנוכחית הוא עצום בהשוואה למלחמת ששת הימים. במלחמת ששת הימים שהייתב בשנת 1967, בה השתתפתי כחייל מילואים בחטיבת הצנחנים ששחררה את ירושלים, נהרגו כ-736 חיילים ואזרחים ישראלים. במלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973 ונמשכה כשלושה שבועות, נפלו 2,689 ישראלים (מרביתם חיילים).
צה"ל הגביר היום את ההפצצות על תשתיות הטרור של החמאס ברצועת עזה. חיל הים תקף מטרות בחוף, בצהרי היום ניתקה ישראל את אספקת המים לרצועה והמצור עליה הודק. נאסרה הכנסת דלק, מזון וסיוע הומניטרי לרצועה.
לאן נעלמו נבחרי הציבור?
היום הרביעי למלחמה 10 באוקטובר 2023:
צה"ל המשיך היום בהפצצות כבדות מהאוויר ומהים על מטרות של החמאס ברצועת עזה ובעיקר בשכונותיה של העיר עזה, וכן בחאן יונס ובבית חאנון. במקביל גם החמאס ממשיך לשגר רקטות לעבר גוש דן ואשקלון. רקטות נורו גם מלבנון ע"י ארגון חיזבאללה לעבר הגליל המערבי, לאות הזדהות עם החמאס.
הבוקר חשבתי על נבחרי הציבור שלנו. איפה הם השרים והח"כים. למרבה הצער נראה שהם מנותקים מהעם. תפקידם של השרים והח"כים איננו רק לנאום בכנסת, להשתתף בהצבעות וליזום חוקים חדשים. עליהם גם להיות מחוברים אל הציבור שבחר בהם.
מאז החלה המלחמה לא שמעתי את קולם של שרי הממשלה. לאן נעלמו מירי רגב ודוד אמסלם? מה עושים בימים אלה חיים כ"ץ וגילה גמליאל? מדוע הם אינם נפגשים עם תושבי עוטף עזה שעברו טראומה נוראית?
להיות נבחר ציבור אין פירושו רק להנות משכר גבוה ותנאים נלווים כגון מכונית שרד, לשכה נאה, טיסות לחו"ל ושלושה עוזרים, אלא גם להיות מעורב בחיי הציבור, בוודאי בימים קשים אלה. לאן נעלמתם כל הח"כים?
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה פרסם אתמול הודעה שלפיה שוחח עמיתו, יו"ר בית הנבחרים הבריטי על הזוועות וביקש את תמיכתו הפומבית. יפה וחשוב, אבל תפקידו העיקרי של אוחנה בימים אלה הוא לא רק לדבר עם יושבי ראש פרלמנטים בעולם, אלא ליזום פעילות אקטיבית של הח"כים. על ועדות הכנסת לדון בסיוע לבני משפחות החטופים, להטות אוזן לכאבם, לבקר את הפצועים הרבים בבתי החולים ולהשתתף בהלוויות הנרצחים.
