הצורך בשמירה על זכותו או הלכה למעשה, חובתו הבסיסית והאתית של עיתונאי לשמור על חסיון מקורותיו אינו עולה כעת בפעם הראשונה. לפני כ-33 שנה (מרס 1993) ביוזמתה של אגודת העיתונאים תל אביב, מינו שר המשפטים דוד ליבאי ושר המשטרה משה שחל ועדה לבדיקת נושא החסיון העיתונאי. במוקד דיוני הוועדה עמדה השאלה, האם יש לעשות להגנת חסיונם של עיתונאים בפני הרשויות החוקרות או בתי המשפט והאם הדבר דורש הערכות ארגונית, נהלי עבודה או חקיקה. בראש הוועדה עמד ד"ר אשר מעוז מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, (כיום פרופסור, המיסד ודיקן ביה"ס למשפטים במרכז האקדמי פרס). בתום דיונים שארכו כשנה,
הועדה הגישה את המלצותיה לשני השרים.
השאלה העיקרית שבה דנה הוועדה היא האם יש להעניק לעיתונאי חסיון מוחלט המתפרס על פני כל נושא אותו הוא מסקר. כתב המינוי הנחה את הוועדה לבדוק את ההיבטים העיוניים והמעשיים של החסיון העיתונאי לפיו, העיתונאי לא יגלה את מקורות המידע שלו בפני רשויות האכיפה, בתי המשפט או כל גורם אחר. לאחר דיונים ממושכים החליטו חברי הוועדה, ברוב קולות, שאין מקום להעניק לעיתונאי חסיון מוחלט, אלא חסיון יחסי, שהיקפו יהיה תלוי באירוע בו עסק העיתונאי ונתון להחלטת בית המשפט.
"חוקרי משטרה מעדיפים לשאוב מידע מעיתונאים במקום לחקור בעצמם"
הוועדה שמעה שורה של עדים, בהם שופטי המחוזי בתל אביב אורי שטרוזמן וד"ר גבריאל קלינג, שופט התעבורה גבריאל שטרסמן (שהיה קודם לכן עורך ואומבודסמן בעיתון "מעריב"), ראש אגף החקירות במשטרת ישראל ניצב אלכס איש שלום, ראש החוג לעיתונות באוניברסיטת ת"א שלום רוזנפלד, יו"ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל שרה פרידמן והעיתונאים מרדכי גילת, אמנון אברהמוביץ', יואב יצחק, בוקי נאה, משה ליכטמן וגדעון מרון.
אחד העדים, העיתונאי משה ליכטמן, תיאר בפני חברי הוועדה את פרשת החיפוש שנעשה בביתו ובמערכת העיתון בו עבד בעקבות סדרת כתבות שעסק בהכנתן. עיתונאי אחר, בוקי נאה, סקר בפני הוועדה מקרים רבים מעבודתו ככתב לענייני פלילים. לדבריו, במקרים לא מעטים מעדיפים חוקרי המשטרה לפנות לעיתונאים בניסיון לקבל מידע על אירוע פלילי כדי לחסוך לעצמם עבודת חקירה מאומצת יותר. לדעתו, יש לחוקק חוק חסיון, אך יש לתת את הדעת לאפשרות של ניצולו לרעה על ידי עיתונאים לא הגונים. העיתונאי יואב יצחק תיאר את הבעייתיות העומדת בפני כתב העוסק בתחום התחקירים הכלכליים. לדבריו, בליבת עבודתו, העיתונאי מתבסס על מקורות חסויים ולדעתו יש לתת לעיתונאים חסיון מוחלט באופן גורף, לרבות במקרים של של עיסוק עיתונאי בפרשת פשע חמור.
"ועדת מעוז" ניסחה הצעת חוק בדמות תיקון חוק "פקודת הראיות" ובליבת הדברים נכתב כך: "דברים ומסמכים שנמסרו לאדם עקב עבודתו העיתונאית, הוא לא יידרש לגלותם אם הם עלולים לחשוף את זהותו של מוסר המידע, או אם נמסר לו על מנת שלא יגלה אותם, אלא אם קבע בית המשפט כי עליו לגלותם, או אם מוסר המידע הסכים לגילויים".
על פי ההצעה, בית המשפט יהיה מוסמך להסיר את חסיון המידע ולהורות על גילוי מקורות מידע כראיה, במקרים אלה: 1. הגילוי נדרש לעניין שאלה העומדת לדיון; 2. הגילוי חיוני לצורך מניעת עבירה חמורה, עשיית צדק בנוגע לעבירה חמורה, או כדי למנוע עוול חמור בהליכי משפט; 3. אין ראיות מספיקות אחרות ואף לא ניתן לגלותן באורח סביר.
עיקרון זכות הציבור לדעת
"החסיון על מקורות המידע חיוני כדי שהעיתונות תוכל למלא את יעדיה", נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק שניסחה "ועדת מעוז". "זכותו של העיתונאי לחיסיון מפני גילוי מקורות המידע שבידיו יונקת מעיקרון זכות הציבור לדעת ומעיקרון חופש הביטוי ומהווה יסוד בעל חשיבות רבה במערכת הדמוקרטית בישראל. ללא החסיון העיתונאי תיפגע היכולת העיתונאית לאסוף מידע, יכולת הנשענת במידה לא מועטה על יחסי האמון שבין העיתונאי לבין המקור".
הנוסח שהציע הוועדה, על דעת רוב חבריה, נועד להעניק לעיתונאים מסך חסיון רחב, אך לא מוחלט, המתבסס על מערכת האיזונים והפרמטרים שקבע בשעתו נשיא ביהמ"ש העליון מאיר שמגר: "החסיון אינו יכול להיות אבסולוטי, אלא חייב לכפוף את עצמו לסייגים (…) אף הסמכות לאכוף את פלוני לגלות את מקורות המידע שלו אינה אבסולוטית וצריכה גם כן להיות כפופה לסייגים (פסק דין ציטרין מ"א (2) 337, 359).
פרופ' אשר מעוז, לשעבר דיקן ומייסד ביה"ס למשפטים במרכז האקדמי פרס | צילום: המרכז האקדמי פרס
איזון בין מערכת הערכים המתנגשים
הדגם שאימצה הוועדה תואם אף את גישתו העקרונית של המשפט העברי, הדוגל בהכרעה בנוגע להענקת החסיון מפני גילוי מקורות מידע על יסוד של איזון נאות בין מערכת הערכים המתנגשים.
במילים אחרות, חברי הוועדה צידדו בהענקת חסיון לכל מידע שיש בו כדי לגלות את זהותו של המקור מוסר המידע. החסיון יחול גם על מידע שנמסר לעיתונאי כ"חומר רקע" למידע העיקרי. הוועדה המליצה שבמקרים בהם יש ספק באם המידע או החומר שנתפס, יש בו כדי לגלות את זהות המקור, יובא המידע או החומר כשהוא סגור במעטפה אטומה לעיונו והחלטתו של שופט. הוועדה לא שללה את האפשרות שבית המשפט יורה על חשיפת חלק מהחומר שיובא בפניו, תוך ביצוע הפרדה של חומר "מעורב" שחלקו עלול להביא לחשיפת מקורות ואילו בחלקו האחר אין סיכון כזה. מידע שאיו בו כדי להביא לזיהויו של מקור עיתונאי – אינו כפוף לחסיון העיתונאי.
למשטרה הזכות לחפש בכליו של עיתונאי
הוועדה ציינה בדו"ח שחיברה כי הצעת החוק שניסחה (תיקון חוק "פקודת הראיות"), אינה מיועדת להגן על עיתונאי המבצע עבירה ואינה מעמידה אותו מעל החוק או רשויות אכיפת החוק. למשטרת ישראל נתונה הסמכות לזמן עיתונאי לחקירה ואף לערוך חיפוש בכליו של עיתונאי הנחשד בעבירה שאינה קשורה לעבודתו העיתונאית.
הוועדה הוסיפה כי עם שאיפתה להבטיח את זכותו של העיתונאי להגן על מקורותיו, קיים חשש שהדבר יעודד שימוש מוגזם במקורות אנונימיים, להבטחות שווא לחיסיון ואף לאפשרות של שימוש בחסיון העיתונאי למטרות לא אתיות ולא חוקיות. "הנטייה להבטיח חסיון גם במקרה שבו אין בכך צורך היא תופעה מוכרת גם במצב החוקי הקיים ויש להניח כי עיגון החסיון העיתונאי בחקיקה עשוי לגרום להתגברותה", כתבו חברי הוועדה. עוד הם המליצו כי מועצת העיתונות והתקשורת תביא לידי ביטוי בהנחיות מקצועיות את הנטל הכבד שנוטל על עצמו העיתונאי בהבטחת החסיון למקור ואת המשמעויות המשפטיות המורכבות שהוא נטל על עצמו כל אימת שהבטחה כזו מוצעת.
החסיון העיתונאי המוצע יחול רק על מידע שנעשה בו שימוש לצורך עיתונאי. החסיון לא יחול על מידע שנמסר לאדם במסגרת עבודתו העיתונאית וזה עשה בו שימוש שלא לצורך עיתונאי.
"לעתים תוכל העיתונות לחשוף מעשי שחיתות רק אם תקבל את המידע ממקורות שהיו מעורבים באותן עבירות או עוולות" אומרת הוועדה. "כך נאלצת העיתונות, לעתים, להבטיח למקורותיה כי כאשר יפורסם התחקיר החושף את מעשי השחיתות, לא תהיה התייחסות לחלקם של המקורות בהם. מצב זה הוא דוגמא לקונפליקט שעלול להיווצר בין היקף החסיון המוענק בחוק המוצע לבין החובה האתית להגן על המקור.
כאשר המקור הוא שותף למעשה העבירה
בשני מצבים עקרוניים נראה לוועדה שיש מקום להעניק חסיון על זהותו של מקור שהיה שותף למעשה עבירה: האחד, כאשר המקור השותף לעבירה הוא בעל תפקיד זוטר בעוד הגילוי משליך על איש ציבור או בעל תפקיד בכיר בשירות הציבורי; והשני, כאשר הגילוי חושף תופעה עבריינית כללית שבה שותף גם מקור המידע ושאחרת לא היתה מתגלת.
בהקשר
לפרשה הנוכחית: הבקשה שהפנו יונתן אוריך ומשטרת ישראל לבית המשפט כדי שיורה לעיתונאי עומרי אסנהיים למסור את כל החומרים והתכתובות סביב הכנת הראיון עם אלי פלדשטיין ששימש כדובר צבאי בלשכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו ומהחשודים בפרשת "קטאר גייט" יחד עם יונתן אוריך, ישראל איינהורן ואחרים אמר היום פרופ' מעוז: "אנו נכנסים לשנה ה-32 להגשת דו"ח הוועדה לבדיקת החיסיון העיתונאי. עם הגשת הדו"ח נערכה ישיבה בהשתתפות היועמ"ש מיכאל בן-יאיר ופרקליטת המדינה דורית בייניש. השניים החליטו לאמץ את המלצתנו ואף הוכן תזכיר הצעת חוק ממשלתית, אלא שאז נעצרו ההליכים. הסיבה הייתה ניסיון לנצל את ההזדמנות כדי לקצץ בחיסוניות אחרות. מאז הוגשה הצעתנו בהצעות חוק פרטיות רבות שכולן נפלו. חרף זאת, לאורך השנים, פסיקות בתי המשפט התיחסו להצעתנו כמשקפת את הדין, אולם אינו דומה חוק לדו"ח. נקודה נוספת מתעוררת בעבודת מוסמך שנכתבה בפקולטה למשפטים בת"א בהנחיתו של פרופ' חיליק לימור ואנוכי. העבודה עסקה בזכות התביעה שעומדת למקור נגד העיתונאי בשל הפרת החסינות העיתונאית והנושא התעורר גם בפסיקה. אני סבור שעל מועצת העיתונות והתקשורת, לפעול לאלתר לחקיקת החיסיון העיתונאי כדי להעמיד את הנושא על כונו".
לצד פרופ' אשר מעוז, חברי הוועדה היו: מאיר בלייך – "מעריב"; סנ"צ רפי לוי – דובר משטרת ישראל; עו"ד אילנה לויאן – יועצת תקשורת לשר המשפטים; משה נגבי – "מעריב"; ד"ר זאב סגל – הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א; עו"ד יובל קרניאל – יועץ לשר המשטרה; עו"ד יהודית קרפ – משנה ליועץ המשפטי לממשלה; משה רונן – "ידיעות אחרונות" ופרופ' עמוס שפירא – מ"מ נשיא מועצת העיתונות.
דו"ח הוועדה הגיע לידיהם של חברי כנסת וחברי הממשלה ואף זכה לתגובות רבות מצד אנשי ציבור, אך בסופו של דבר הוא נשאר "דו"ח מגירה", ולעולם לא נדון בכנסת במטרה להפוך לחוק.
