- 04.04.24
אתר האינטרנט של אגודת העיתונאים משתדרג לפורמט חדש ואנו בתקופת הרצה שלאחריה האתר יונגש כנדרש
אתר האינטרנט של אגודת העיתונאים משתדרג לפורמט חדש ואנו בתקופת הרצה שלאחריה האתר יונגש כנדרש
"הנה בא הקיץ וכולם בים, מתמכרים, מתפנקים על החול החם. אחד חושב על בית, אחד על עבודה. הלוואי ולכולנו תהיה שנה יפה. עוד יהיה, עוד יהיה, עוד יבוא שלום עלינו, עוד יהיה… הנה אייבי נתן על האונייה הוא מפליג לתוך החשכה, יא חביבי אייבי, בהצלחה לך, יש עמוק בלב תפילה אחת, עוד יהיה".
שיר זה אותו כתב והלחין אריק איינשטיין היה אולי הפופולרי ביותר מבין אוסף השירים הגדול בעלי רוח פציפיסטית, לועזיים ועבריים, שהשמיעה ספינת השלום הפיראטית של אייבי נתן. רוחו של שיר זה שיקפה את מסר השלום שהספינה ביקשה להעביר לישראל ולמזרח התיכון כולו, כמובן בלי להפחית בערכם של שירי החיפושיות, פינק פלויד, האבנים המתגלגלות וזמרים ישראלים פופולריים, שאף הם זכו לחשיפה רבה בשידורי הספינה.
בחודש שעבר מלאו 50 שנה לעגינתה של ספינת השלום מול חופי ישראל (אך מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה) ולתחילת שידוריה, שעוררו תהודה לא מבוטלת בדעת הקהל הישראלית.
אייבי נתן נטע תקווה בליבותיהם של מאזיניו, בתקופה שכונתה "עידן התמימות": עידן של מלחמות קיומיות שיצרו כמיהה לשלום בקרב ישראלים רבים. הוא אמנם לא השלים את מפעל חייו. השלום לא הגיח מעבר לפינה. גם להכרה ממסדית הוא לא זכה. ואולם הרגש העמוק וההזדהות הסוחפת של לא מעטים עם פועלו ורעיונותיו, הותירו חותם שנושא עמו עדיין את הזרע לשלום במרחב המסוכסך ועתיר הדמים הזה. באוקטובר הקרוב ימלאו 30 שנה לסיום שידוריה ולהטבעתה מול חוף אשדוד.
בצד שורה של פעולות התנדבותיות חובקות עולם באפריקה הודו ומרכז אמריקה, שמטרתן לסייע לחסרי בית, פליטים ממלחמות אזרחים וקורבנות של בצורת, פעולות שבהן סייעו בידו גם ישראלים שנשבו בקסמו כמו אהרון אשל והנרי אלקסלסי, השקיע נתן את מיטב משאביו בניסיונות לקדם את השלום בין ישראל לשכנותיה. בשנות ה-60 הוא נפגש עם ראש ממשלת הודו אינדירה גנדי והפציר בה לפעול למען קידום השלום בין ישראל לבין מדינות ערב ולכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
נתן, לא במעט בזכות עידודם של עיתונאים שהיו חבריו ואנשי סודו, כגון צבי אלגת ואלי תבור, המריא פעמיים משדה התעופה בהרצליה אל פורט סעיד שבמצרים במטוס סטירמן לבן מודל 1927, עליו כתב את המילה "שלום" בעברית, אנגלית וערבית. מטרתו הייתה להיפגש עם נשיא מצריים ג'מאל עבדול נאצר ולמסור לו עצומה הקוראת לשלום. במטוס לא היה מכשיר רדיו וכשנתן נחת בפורט סעיד, הוא נעצר, נלקח לחקירה וגורש מהמדינה יחד עם מטוסו. בפעם השלישית נתן המריא בטיסה מסחרית רגילה מרומא לקהיר, אך נעצר עם נחיתתו בשדה התעופה וגורש מיד.
בשנות השמונים נתן קיים סדרת מפגשים עם בכירים באש"ף, בין היתר בביירות, במאמץ, אולי נאיבי, לקדם הסדר בין ישראל לבין הפלשתינאים. המהלך עלה לו במאסר של ארבעה חודשים בכלא וגם היה עילה לחקיקת חוק האוסר על מפגשים של ישראלים עם אנשי אש"ף.
"דור שלם גדל והתחנך על תחנת הרדיו הפיראטית הזו. וערכי השלום שהיא הפיצה עברו לדור של ילדיהם. מסר השלום הועבר לא באמצעות נאומים או תעמולה, אלא באמצעות שירי שלום ואהבה של הביטלס, אריק איינשטיין ואחרים"
הרעיון להקים תחנת רדיו שתפיץ את בשורת השלום באזור קרם עור וגידים אצל נתן כבר ב-1969. הוא סיפר כי ישב במלון בקפריסין, הסתכל על הים ושמע ברדיו את קולות המלחמה הקרבה ואת האיומים ממדינות ערב לחסל את ישראל. "אילו הייתה לי תחנת רדיו מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, היינו יכולים לדבר אל האנשים ולהרגיע אותם, חשבתי לעצמי. נתן רכש ספינה הולנדית ישנה, עמה הוא הפליג לניו יורק בתקווה לגייס שם כספים להפיכת הספינה לתחנת רדיו. אבל התרומות שאסף היו מועטות ואפילו סיוע שקיבל מהזמר פיט סיגר לא הספיק.
במרץ 1973 הוא הפליג עם הספינה אל המזרח התיכון, אף כי מעטים האמינו שהספינה הקטנה עם האנטנה הגדולה תצליח לחצות את האוקיאנוס. בתום מסע תלאות שבמהלכו נפער חור בספינה ומים חדרו אליה, הספינה התמקמה 25 ק"מ מול חופי ישראל וב-19 במאי החלו שידורי קול השלום. השידורים נקלטו ברחבי המזרח התיכון וכללו בעיקר מוסיקה אך גם שיחות בנושאים אקטואליים וראיונות עם אישים פוליטיים, תוך הקפדה (שכיום נראית קצת לא במקומה) על שפה נקייה.
קול השלום, על צוותה שהורכב מישראלים ושלושה בריטים, נישאה על גלי עידן של תמימות וציפייה לשלום, אחווה ואהבה. הייתה זו התחנה היחידה ששידרה באותה עת 24 שעות ביממה וגם היחידה ששידרה ב- FM סטריאו. רק תחנות רדיו מעטות פעלו בארץ באותה עת: גלי צה"ל, רשת ב' הגל הקל, שעסקה בעיקר באקטואליה ורשת א' ששידרה תסכיתים בשפות שונות. בעקבות הופעתה של קול השלום הוקמה רשת ג' של קול ישראל, שניסתה להתחרות בה על לב המאזינים בהשמעת מוסיקת פופ, לא תמיד בהצלחה.
אריק לב, אחד השדרנים בקול השלום, כתב לפני עשרים שנה באתר Ynet, במלאת עשור להטבעת הספינה, כי "קול השלום הייתה היחידה ששידרה גם לאויבינו, הטיפה וקראה לשלום ולאחווה בין העמים. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב- 6 באוקטובר 1973, בעקבות שידורי הבי.בי.סי. הבריטי שדיווח כי כוחות צבא מצרים חצו את הקווים בסיני, הייתה זו תחנת 'קול השלום' אשר פרסמה כי המלחמה החלה". לדבריו, אייבי הורה לקברניט להשיט את ספינת השלום לקרבת פורט סעיד ומשם שידר לאזור וקרא שוב ושוב להפסיק את הלחימה לאחר מכן שט צפונה, לכיוון חוף לבנון. לב מאזכר כי ב-1 בינואר החליט נשיא מצרים אנוואר סאדאת להתיר לספינה לחצות את תעלת סואץ. הסכמתו ההיסטורית של הנשיא המצרי התקבלה כמחווה של רצון טוב ואמירה ברורה לגבי כוונותיו המדיניות ביחס לישראל.
"כשדרן רדיו בתחנה היה לי הכבוד לשדר עם שדרני מופת כג'ון מקדונלד, קני פייג', דומיניק היל (בנו של הקומיקאי הבריטי בני היל) ואחרים, שנפוצו לאחר השידור בקול השלום לתחנות רדיו באירופה", כותב לב. אייבי נתן וקול השלום עזרו רבות למיליוני אנשים ברחבי העולם, אבל את השלום עדיין לא הביאו. 'אינני משלה את עצמי שפתרנו בעיות, אבל היינו מעורבים באופן ממשי בבעיותיהם של אחרים בעולם', נהג לומר".
לאחר הסכמי אוסלו באה מנוחה ליגע. עיריית תל אביב הציעה להציב את ספינת השלום כעין מצבה בפארק צ'ארלס קלור, אולם ההצעה לא הגיעה לידי מימוש. אייבי פתח את השסתומים בירכתי הספינה ועזב את מעבורת שירות. הספינה הייתה עקשנית ולמעלה משמונה שעות חיכינו עד שהחלה לשקוע והלכה אל דרכה האחרונה. המחזה היה עצוב וכואב".
הפעיל החברתי הנרי אלקסלסי, כיום בן 74, שיחד עם אהרון (ארול) אשל ונועם טל היה שותף למסעות של אייבי למדינות אפריקה ולהודו במטרה להביא חבילות מזון לכפריים ובני שבטים נידחים שנקלעו לרעב, אומר על נתן: "הוא היה איש לא קל, אבל יחד עם זאת אני חושב עליו כל יום. איבדנו נביא של שלום. הוא היה מורי ורבי בכל הקשור לפעילות למען השלום והחברה הישראלית, כמו גם בתחום ההומניטרי. לא מעט פוליטיקאים טענו שאייבי הוא דון קישוט נאיבי, אבל אילו שמעו בקולו היו נחסכים נהרות של דם. בגלל השקפת עולמו, שעיקרה היה משא ומתן עם אש"ף, הוא ישב בבית סוהר כמעט חצי שנה. אילו דיברנו אנו הישראלים עם נציגי הפלסטינאים, לא היו קמים עלינו היום החיזבאללה, החמאס או הג'האד האיסלאמי. ומי יזם את החוק לאיסור מפגשים עם אש"ף? ראש הממשלה שמעון פרס וסגן שר החוץ יוסי ביילין. ההיסטוריה לא תסלח להם על כך".
בשנת 1952 נבחר אלקסלסי להשיא משואה בהר הרצל לרגל יום העצמאות, כהוקרה על פעילותו ההומניטארית. "אמרתי למארגני הטקס שאני דורש שגם אייבי נתן ידליק עמי משואה. הם סירבו בנימוק שהוא ישב בכלא ולכן הדבר לא אפשרי מבחינת התקנון. לבסוף נעתרו לבקשתי להכניס לנאום שלי אזכור של שמו כמי שלצידו עשיתי את פעילותי ההומניטארית".
על ספינת השלום הוא אומר: "דור שלם גדל והתחנך על תחנת הרדיו הפיראטית הזו. וערכי השלום שהיא הפיצה עברו לדור של ילדיהם. מסר השלום הועבר לא באמצעות נאומים או תעמולה, אלא באמצעות שירי שלום ואהבה של הביטלס, אריק איינשטיין ואחרים".
"לפני מותו שאלנו את אייבי מה ירצה שייכתב במצבתו, והוא אמר: ניסיתי"
ובכל זאת, חרף הפופולריות של קול השלום, התחנה צברה חובות כבדים ולבסוף היה צורך להפסיק את השידורים ולהטביע את הספינה.
"שיעורי ההאזנה לתחנה היו גבוהים והמפרסמים הכניסו לקופת הספינה סכומים גבוהים. אבל הכסף לא הופנה לרווח אישי, אלא לפעולות סיוע במדינות עניות. הספינה צברה חובות עד כדי כך שאייבי נאלץ למכור את הדירה שלו כדי להחזיר כספים. בשלב מסוים אשל ואני הצענו לתרום את הספינה לחיל הים, כדי שהיא תשמש מטרה לירי תותחים באימוני החיל, אבל אייבי לא הסכים. אמרתי שאולי כדאי למכור את הספינה כגרוטאת ברזל, כדי ליצור מעט הכנסה, אבל הוא התעקש להטביע אותה וזה היה הסוף".
איתן דנציג, כיום מראיין במסגרת "שבתות תרבות", הגיש בקול השלום מדי יום שישי בצהריים את התוכנית "לפני שבת – איתן דנציג מראיין" במשך שנים רבות, שבה ראיין אישים שונים מהפוליטיקה הישראלית. "על פי חוק הבחירות באותם ימים, אסור היה לאישים פוליטיים לתת ראיונות במשך 60 הימים שקדמו למועד הבחירות, אבל מאחר שהאונייה של אייבי עגנה מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה, שרים, ח"כים וראשי המפלגות יכלו להתראיין אצלנו והם עשו זאת ברצון", נזכר דנציג.
למען הדיוק, הראיונות שקיים דנציג לא התקיימו מהספינה, אלא מאולפן ששכן במרתף ברחוב פרוג 13 בתל אביב, בסמוך למסעדת קליפורניה ברחוב פרישמן, שבה נהגו לשבת נתן, אמנים ושחקני תיאטרון. "הראיונות התקיימו מהאולפן, הועברו אל האונייה וממנה, באמצעות תחנת ממסר, נעשה השידור למרחב", מסביר דנציג.
"פתחתי את התחנה בפני אישים מכל הקשת הפוליטית, לא רק מהשמאל, כמו גם בפני ראשי המעסיקים וההסתדרות. אייבי, שהיה עסוק בענייניו אותם ניהל מ'קליפורניה', אפשר לי חופש פעולה מלא. אנשי ימין כמו אריק שרון ואנשי שמאל כמו פרס ורבין התראיינו בלי צנזורה. אייבי הטיל עלי מגבלה אחת בלבד: לא לתת במה לאנשי כהנא. האהדה הציבורית לאייבי הייתה כה גדולה, שלא היה כמעט מקרה שבו פוליטיקאים סירבו להזמנה להופיע ולומר את דברם בתחנה".
"באותה מידה שבה היה פופולרי בקרב כל שדרות הציבור, אייבי הלך ונהיה בודד ככל שבריאותו התרופפה", מסכם אלקסלסי. "כשישב שבכלא לאחר שהועמד לדין בשל פגישותיו עם בכירי אש"ף, ביקר אצלו הרמטכ"ל לשעבר רפול, איש ימין מובהק. 'אני לא מסכים עם דעותיך, אבל מעריך את אמונתך באידיאולוגיה ושאתה מוכן לשלם מחיר עבורה', אמר לו". אייבי זכה לחיבוק בקרב רוב האנשים הפוליטיים, מימין ומשמאל ובקרב מובילי התרבות, באמנות באקדמיה איפה לא. אבל בשתיים עשרה השנים שבהן היה חולה ועד מותו ב-2008 הוא היה לאיש בודד. היחידים שסעדו אותו בהתמדה היו אשל, טל ואנוכי. מעט מאוד אנשים התעניינו לשלומו והוא נפטר בלי פרוטה בכיסו. ללא כבוד. לפני מותו שאלנו אותו מה ירצה שייכתב במצבתו, והוא אמר: ניסיתי".
מצאתם טעות בכתבה?
כל הזכויות שמורות © אגודת העיתונאים בתל אביב – בית סוקולוב