בעיתון "הארץ" מתרבים הדיווחים אודות הרס בתים כמו גם רעב ותת תזונה שהם מנת חלקם של תושבי רצועת עזה וב"כאן" התפרסם תחקיר מאת הפרשנית הצבאית כרמלה מנשה, בדבר מעין מרידה של גדוד מילואים לאחר שהתברר כי כמחציתם לא עברו הכשרה מתאימה למילוי המשימות בתוך רצועת עזה וכי קיים בגדוד מחסור בחובשים ובציוד חיוני כמו אפודי מגן ותחמושת.
האם דיווחים אלה מצביעים על תחילת מפנה באופן הסיקור של כלי התקשורת בישראל את מלחמת עזה? האם התקשורת פונה עתה יותר לכיוון הביקורתי והיא סוגדת פחות ל"משותף" ול"מאחד"?
התקשורת עדיין שרויה במצב של 'התכנסות סביב הדגל', סביב הנרטיב המשותף שאיפיין מאוד את הסיקור המלחמתי בימים הראשונים שחלפו מאז טבח ה – 7 באוקטובר", טוען פרופ' אלעזר (אזי) לב-און, חוקר מדיה חברתית ומרצה באוניברסיטת אריאל. "אנו כבר בחודש החמישי מאז פרצה במלחמה והתקשורת עדיין מבטאת נאמנה את 'המשותף' ו'המאחד', אך יש סימנים ששינוי בתחום זה מתקרב, גם אם לא נשכנות ממש".
המונח "התכנסות סביב הדגל" מאפיין את התקשורת במצבי חירום, בהקשרים שונים, כמו פרוץ מלחמה או פלישה פתאומית של כוחות אויב, כמו גם בהקשר בריאותי כגון התפרצות הקורונה או הקשרים אחרים כמו נזק סביבתי משמעותי הגורם סבל לתושבים. לדברי לב-און, בימים הראשון לפרוץ המשבר, אנשים נקלעים לאי ודאות, המידע שבידיהם אינו נהיר להם די הצורך והם חשים תלות רבה בכלי התקשורת. "עורכי העיתונים ומהדורות בחדשות בטלוויזיה מצידם התגייסו למשימה של אספקת המידע מתוך תחושה של שליחות לאומית. במרקע מופיע עד היוםהכיתוב 'ביחד ננצח'", הוא אומר.
"העיתונאים חשו כי עם פרוץ המשבר הוטלה על כתפיהם אחריות כבדה פי כמה לעומת המצב בימי שיגרה. לכן הם פנו למקורות הרשמיים, אלה הזמינים ביותר בעבורם באותה שעה: הצבא, המשטרה, משרדי הממשלה, עיריות ובתי החולים. המוסדות הללו שימשו בעבורם כמקורות המידע המיידיים. אם נוסיף לכך שבשבועות הראשונים למלחמה לא שודרו פרסומות מסחריות בטלוויזיה וברדיו, נקבל את הסיבה הראשונה ההופכת את דיווחי התקשורת לכאלה שהם בסימן 'האחדות'". לדבריו, הסיבה השניה להתכנסות התקשורת "סביב הדגל" היא העיתונאים עצמם. "מעבר לתפקידם לסקר את המתרחש, העיתונאים הם אנשים החיים בתוך עמם, אוהבי הארץ שאינם ניטרליים. ובסיטואציה של פרוץ מלחמה או מגיפה, הם באופן כמעט טבעי חשים כקולקטיב ולא רק כמי שאמורים להעביר את המידע בעיניים ביקורתיות".
לב-און מצביע כדוגמא על מגיש החדשות בקשת 12 דני קושמרו ועל כתבי שטח כתמיר שטיינמן (קשת 12) ואלמוג בוקר (רשת 13) "שראו מול עיניהם את האנשים שדברים נוראים קורים להם". כתבים אלה הפכו לסוג של מתווכים, כמזעיקי הצבא. "הרי האירועים הנוראים לא קרו בסין הרחוקה. כל אחד מהכתבים הללו, כמו גם עמיתיהם בערוצים אחרים, קיבל בבוקר ה – 7 באוקטובר טלפונים בהולים מתושבים בעוטף עזה שישבו בממ"דים וזעקו כי עומדים לשחוט אותם". לדבריו, זה השלב הראשוני באסון, שבו רובם ככולם של הכתבים, מחוברים לממסד ועל כן לא היה בהם שום רצון להטיח ביקורת נוקבת. כך היה גם בעת מבצע צוק איתן, שבימים הראשונים להתנהלותו – במיוחד לאחר החטיפה והרצח של שלושת הנערים באזור השומרון – התקשורת דיווחה מתוך תפיסה אותה ראתה כפטריוטית, לאומית ומאחדת. רק כאשר כוחות צה"ל החלו לשקוע בבוץ העזתי ומחיר הדמים הלך וגדל והגיע השלב שבו הכוחות עצרו את התקדמותם, התקשורת חשה פחות מגויסת ויותר ביקורתית ולעומתית. היא חשפה כשלים ופיקפקה ב"נאום הכלניות" של הרמטכ"ל דאז בני גנץ.
התופעה של תקשורת המתכנסת סביב הדגל אינה יחודית לישראל. כלי התקשורת האמריקניים, למשל, ללא קשר להשתייכותם הפוליטית, מגלים נאמנות רבה למטרות הממסד בעקבות אירועים ביטחוניים גדולים. כך היה גם בזמן מלחמת וייטנאם. הביקורת החלה להשמע לאחר פרסום תמונות הזוועה מהכפרים הווייטנאמים, החרפתו של משבר הטילים בקובה, הפלישה לעיראק או פיגועי 9/11 בארה"ב. במלחמת עזה הנוכחית, אומר
לב-און, אפשר היה לצפות כבר לפני שבועות שהתקשורת הישראלית תתנער מתחושת החובה להיות מגויסת ולשמש "גוף מלכד".
לדבריו, התפנית עדיין לא ממש התרחשה, כי אסון ה – 7 באוקטובר היה חסר תקדים והיכה בעוצמה בכל שדרות הציבור, אולם היא עומדת לקרות וכבר נשמעת ביקורת, אף אם היא מינורית. "גם אם התקשורת מתעקשת לשמור על המורל הלאומי, יכולתה לעשות זאת ממילא מוגבלת בשל גורמים כמו טלגרם והרשתות החברתיות, העושים פחות או יותר ככל העולה על רוחם, אך גם בשל הזמן שחלף מאז שהחלה המלחמה", הוא טוען. "ההלם הראשוני הוא כבר נחלת העבר וכך אנו קרבים להיפוך מגמה. במקום מופע גורף של סולידריות, בכלי התקשורת המסורתיים נשמע ונראה יותר ויותר ביקורת נשכנית, למשל בדבר ההצהרות הפומפוזיות של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט בעניין המשך המערכה הצבאית עד למיטוט מוחלט של החמאס, או בשאלת יציאתו של גנץ מהממשלה, או לחלופין הישארותו בה", אומר לב-און. "כשיקרה אירוע גדול, למשל שחרור החטופים, או אם יתרחש זעזוע פוליטי או צבאי, יצוצו השאלות הקשות ויחד עמן ביקורת נוקבת. ההיצמדות לדגל, חשובה ומרגשת ככל שתהיה, תלך ותתרחק".
