התחזות ככלי עיתונאי: כיפוף כללי האתיקה או פרקטיקה הכרחית?

במחקרם של יריב צפתי וארן ליביו ל"עין השביעית" בשנת 2003 , נמצא כי העיתונאים הישראלים העניקו ציון נמוך לתפקודה של התקשורת. הם טענו כי העיתונאי הישראלי הוא מהמתירנים ביותר בכל הנוגע להצדקת השימוש בפרקטיות שנויות במחלוקת. 66% מהעיתונאים הישראלים הצדיקו התחזות לעומת 7% מהעיתונאים שהשתתפו במחקר מקביל בקנדה ו-22% בארה"ב.

עורך הדין הוותיק ששי גז טוען שמדובר בשאלה מורכבת. על פניו, אין העיתונאי יכול להתחזות שכן הדבר אינו אתי. להתחזות פרושו לרמות ולהציג עצמך במצגת שווא כמישהו אחר. מצד שני, ישנם מקרים בהם התחזות היא אקט הכרחי לחשיפת עוולות או תפקוד ממסדי לקוי. העיתונאי החוקר מציג עצמו כדמות המשרתת את הנושא אותו הוא חוקר, בכך הוא שומר על זכות הציבור לדעת.

אולם נציין כי הכשלה ביודעין של אדם אחר היא עבירה על החוק. נמשיל זאת לעולם הפלילים והפעלת סוכן סמוי במשטרה, שתפקידו להפליל סוחרי סמים. הוא לא אמור להכשיל אנשים תמימים בהפללתם בקבלת כסף לרכישת סמים, אלא להתחזות לדמות מסוימת כדי ללכוד כך סוחרי סמים שהוא מכיר. בעולם התקשורת אין כללי אתיקה המכשירים את העיתונאי להימנע מעבירה על החוק, בהתחזות כדי לחשוף תופעה. "על העיתונאי לחשוף סיפור או תופעה אך לא ליצור אותם בהתחזותו", לדברי עו"ד גז.

סעיפים 441-446 לחוק העונשין תשל"ז,1977, אוסרים על פעולות הכרוכות בהתחזות. לא ההתחזות היא אסורה כי אם הכוונה להונות באמצעותה. סעיף 416- אוסר קבלת דבר בתחבולה, לפיו המקבל דבר בתחבולה או בניצול מכוון של טעות הזולת שאין בהם מרמה, דינו מאסר שנתיים.

יש נכונות של עיתונאים ישראלים להצדיק שימוש בשיטות שבמקומות אחרים בעולם נחשבים לבעייתיים במקרה הטוב, ולפסולות לגמרי במקרה הרע. הנכונות לכופף את האתיקה כדי להשיג מידע היא אולי סימפטום של ה"חוצפה הישראלית". העיתונאים הישראלים אחרי הכול הם קודם כל ישראלים ורק אחר-כך עיתונאים. הם מאמצים את האידאולוגיה המערבית אך לא את האיסור החל על התחזות.