המועצה הלאומית לפוסט טראומה גיבשה מסמך בדבר התנהלות תקשורתית אחראית בסיקור אירועים טראומטיים. פרופ' אייל פרוכטר יו"ר המועצה הלאומית לפוסט טראומה ופרופ' אריק שלו לשעבר ראש המחלקה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים מציגים מ"מפת דרכים" לעורכים ולכתבים בארגוני התקשורת. השניים הציגו את המסמך בישיבתה האחרונה של מליאת מועצת העיתונות והתקשורת. פרופ' פרוכטר: "בנוסף להשפעתם המיידית, מסרים לא זהירים עלולים להטות את הכף עד כדי הפרעה רגשית ותפקודית מתמשכת. לעומת זאת תקשורת אחראית במתארי אסון ולחימה עשויה להגן על הציבור ועל יחידים, ליצור תמונת מצב אמינה ולתמוך בהתמודדות יעילה".
בדברי המבוא למסמך נכתב: "משקלה של התקשורת בעיצוב התפיסה הציבורית והאישית של אירועים טראומטיים רב לאין שיעור. נפגעי אירועים טראומטיים והציבור בכללותו רגישים מאד למסרים תקשורתיים תוך כדי אירוע או סמוך לאירוע. פגיעות זו גבוהה במיוחד בעיקר בעידן בו כל פלאפון הוא אמצעי מדיה המהדהד את המידע. המהירות והחשיפה לפרטי פרטים מילוליים וחזותיים של אירועים טראומטיים מידית, גולמית וחסרת מעצורים. בנוסף להשפעתם המיידית, מסרים לא זהירים עלולים להטות את הכף עד כדי התפתחות הפרעה רגשית ותפקודית מתמשכת. מגמות שכיחות בתקשורת ברגיעה, כגון האדרת מסרים רגשיים ודרמטיזציה במסגרת התחרות התמידית על תשומת ליבם של צרכני התקשורת, עלולות להפיץ ולהאדיר את האפקט הטראומטי של אירועי דחק ולהגביר את הפגיעה בפרט ובחברה. לעומת זאת תקשורת אחראית במתארי אסון ולחימה עשויה להגן על הציבור ועל יחידים, ליצור תמונת מצב אמינה ולתמוך בהתמודדות יעילה. לתקשורת אחראית יש ערך ייחודי במצב העניינים הנוכחי בו יחידים ורשתות חברתיות מפיצות מידע גולמי מידי, לא ערוך, לא בדוק, מבהיל, פוגעני, ולעיתים גם מגמתי". המסמך מנוסח בפשטות ובשיטת הנקודות, לפי עקרון עשה ואל תעשה:
מהימנות, דיוק וזמינות מידית של מידע אודות האירוע וממדיו: מידע מידי ומדויק ככל שניתן, על מיקום וממדי האירוע, עוזר למי שצריך לדעת (למשל לאיזה בית חולים היה פינוי, מה ממדי הפגיעה והיקפה) ובעת ובעונה אחת מהווה מסר מרגיע לכל אלה שבני משפחתם או איקיריהם אינם ולא היו בטווח האירוע (למשל ״הבן שלי לא נסע לבית הספר בקו האוטובוס שנפגע").
הימנעות מ-״עיבוד״ או "לישה" של המידע לצורך יחסי ציבור או הסברה: תנאי עיקרי לשמור על אמינות מקור המידע. מרגע שמקור כלשהו נתפס כשהוא משנה, מטה או מעצב מידע, היחיד הצופה מאבד את יכולתו ליצור לעצמו תמונת מציאות אמינה ומושלך לתוך כאוס של חוסר ידיעה ואי שליטה.
מיקוד עובדתי בלא הדגשה או האדרה מיותרת של תחושות אימה, הבהלה או אבדן שליטה: זאת למרות ובמקביל לפיתויי הרייטינג, ערך הראשוניות. כך למשל ראוי להימנע מביטויים בשידור כמו: "הזירה המזוויעה ביותר בה נתקלתי" וכיוצא בזה.
צמצום החשיפה החזותית למראות זוועה, מוות או הריגה: אין צורך בפירוט יתר על המידה – הזוועה בשידור ישיר פוגעת בצופים בטווח הקצר והארוך.
שמירה על צנעת הפרט של הקורבנות ומשפחותיהם: ובהקשר הזה יש להמנע מ"סחיטת רגשות" בלתי נשלטים של הקורבנות או קרובי משפחתם.
הימנעות מחשיפת ילדים לתמונות, ידיעות או רגשות שמעבר ליכולתם: כל מידע משודר, מודפס או מועבר צריך להישקל כאילו ילד בן ארבע או שש נחשף אליו.
הימנעות משידור רציף וחוזר (שעות) של (שיח על) אירועי דחק ללא "הפוגות לנשימה": הכלל כאן הוא למנוע הצפה ללא הפסקה. קורבנות, ניצולים והקהל הרחב אינם נעזרים בהצפה מתמדת וחוזרת של מידע, אלא להיפך, טובעים במִחזור המידע והרעש התקשורתי.
הנחייה לגבי דרכים, נקודות כינוס, אזורים בטוחים ומקורות עזרה רפואית, נפשית או חומרית: חשוב שהנחיות כאלה תשודרנה או תוצגנה תדיר והן תהיינה זמינות באופן מתמיד (ולא בשידור או מסרון חד פעמי) בנוסח אחיד (כדי למנוע בלבול) בערוצי תקשורת שונים ומגוונים.
בצד ההמלצות כיצד רצוי לנהוג ישנן גם המלצות מה לא עשות: כאמור, יש להמנע דרמטיזציה יתרה או פתולוגיזציה ולכנות כל תגובה רגשית כ״טראומה״ או סימן של הפרעה נפשית כגון ״אתה בטח בטראומה ולך להיבדק״, ״אם חוזרות לך תמונות בראש אתה חולה״. (לכולם יש תמונות לאחר אירוע קשה). קטסטרופיזציה: אין להזדרז ולכנות אירוע (כגון אסון/זוועה/ביזיון/כאוס) כאסון המוני. תמיד ישנו שלב של בלבול, אי בהירות והיעדר מידע). מניפולציה מכוונת של נתונים: סינון או העלמה של מידע לצרכי תדמית, או להיפך, הדגשת מרכיבים שמעוותת את התמונה האמתית. עצות של מומחים בשפה גבוהה לא נגישה ולא מובנת: כולל התנבאות ועצות של אנשי מקצוע, המתבקשים להתמקד רק בטראומטי/הדרמתי והמפחיד. כן יש להצניע מידע על התפקוד ויכולות התושייה של האזרחים והנפגעים.
