אין ארוחות חינם

אם היו בעבר עיתונים פוליטיים בישראל, אז מה בעצם הבעיה עם "ישראל היום", ששלושה בכירים בו – עמוס רגב, דן מרגלית ומוטי גילת – שלא התיישרו עד הסוף עם עורך העל, ראש הממשלה, סולקו ממנו בחודש האחרון?
ההבדל ברור: כל העיתונים המפלגתיים של פעם הכריזו על כך בפומבי והמוציאה לאור הייתה המפלגה. במקרה של "ישראל היום" מדובר בעיתון שבו הקו הפוליטי ברור, אבל יותר מכך: ברורה התמיכה ללא עוררין בבנימין נתניהו. ישראל היום אינו עיתון מפלגתי. הוא לא עיתון של הליכוד. האג'נדה שלו אישית נטו, אפשר לומר משפחתית. זהו עיתון נתניהו-נטו, וזה חריג מאד, בוודאי במדינות דמוקרטיות מפותחות. בן גוריון רצה עיתון רק למפלגה שלו, אבל הוא לא דרש ופעל להקמת עיתון אישי עבורו.

הסכנה הגדולה ביותר בתופעת ישראל היום, המשפיעה על איכותה של הדמוקרטיה הישראלית, היא העובדה ש-39 אחוז, שזה שיעור עצום מכלל קוראי העיתונים, לא נחשפים בעצם לביקורת על נתניהו ורואים כל סיפור שקשור לנתניהו באופן חיובי. זוהי תופעה בעייתית שראויה לבחינה מעמיקה הרבה יותר ממה שנבחנה עד היום. בנוסף, ההבחנה בין ישראל היום לבין העיתונים האחרים היטשטשה וגם זאת תופעה מסוכנת. בעוד האחרים הם עיתונים לגיטימיים ועתירי מסורת, שלא הוקמו למען אדם אחד ויש להם מורשת, בין אם יותר או פחות, של עבודה עיתונאית מקצועית, מדובר כאן בעיתון שהוקם למען אדם אחד ולא למען תנועה או רעיון והוא מטלטל את כל שוק התקשורת, שגם כך סובל ונחבל בעידן האינטרנט והקשיים הכלכליים בשוק המדיה.

התופעה של ישראל היום, יש לציין, מתאימה גם לשינויים שחווה הפוליטיקה בעשורים האחרונים ולמעבר, החל מסוף שנות ה-60, מפוליטיקה ישנה לחדשה. אחד המאפיינים המרכזיים של הפוליטיקה החדשה הוא הפרסונליזציה של הפוליטיקה. התעצמות כלי התקשורת מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 ובעיקר התעצמות הטלוויזיה, בעקבותיהם עיתוני הטבלואיד ובמאה ה-21 הרשתות החברתיות, הביאו לכך שהפוליטיקה כולה הפכה להיות אישית והרבה פחות מפלגתית ובהתאמה חלחלו שינויים אלה גם לזירה התקשורתית. המנהיג הפוליטי ולא התהליכים והרעיונות הפוליטיים הם שמצויים במרכז השיח.

"רבים ממבקרי העיתון, כמוני, סבורים שיש בעיה במדינה דמוקרטית לאסור על הופעת עיתון. כל חקיקה נגד עיתון, כולל ההצעה לחייב אותו לגבות כסף, היא בעייתית ועלולה הייתה להוות תקדים מבחינת חופש הביטוי בישראל"

האם ייתכן שעם הקמתו של "ישראל היום", שבסוף החודש הבא יציין עשור לפעילותו, לא ניתן היה לשער את מידת השפעתו על מפת התקשורת בישראל?
פרופ' רפי מן אומר כי "טרם הופעתו לא היה ברור עד כמה הוא יהיה אתגר משמעותי, יותר מחינמונים אחרים שיצאו קודם, כמו "'ישראלי", אבל ככל שהחל להצטבר מידע על ההתארגנות שלהם – מבחינת גיוס כוח אדם – גברה התחושה שזו תהיה טלטלה משמעותית, בעיקר למעריב שכבר היה אז בעמדת נחיתות מול ידיעות אחרונות, ובמידה פחותה לידיעות אחרונות. החשש היה בעיקר על רקע המציאות שבה האינטרנט כבר נגס באופן משמעותי בתפוצה של העיתונים ובהכנסותיהם ממודעות.

האם נקודת המפנה בהתעצמות ישראל היום הייתה הכניסה ליום שישי, עם המוסף השבועי?

בהחלט כן. זו היה כניסה לזירה שממנה שאב ידיעות אחרונות חלק ניכר מן ההכנסות שלו, ואשר העניקה למוזס נתח משמעותי ביותר מהחשיפה לציבור.

איך יכול להיות שכבר עשר שנים לא ניתן לעצור את המניפסט האישי הזה של ראש הממשלה? איך זה עבר את כל שומרי הסף, ובמיוחד את העיתונאים?

בראש ובראשונה כיוון שמדובר בעיתון שהוא חלק מן השיח הציבורי וגם רבים ממבקרי העיתון, כמוני, סבורים שיש בעיה במדינה דמוקרטית לאסור על הופעת עיתון. כל חקיקה נגד עיתון, כולל ההצעה לחייב אותו לגבות כסף, היא בעייתית ועלולה הייתה להוות תקדים מבחינת חופש הביטוי בישראל.

"קודם כל, ההצלחה של ישראל היום היא בגלל שהעיתון בחינם. בפני מבחן אמיתי של תשלום עבורו העיתון הזה מעולם לא עמד. בנוסף, העיתון נתן מענה לצורך של ציבור גדול שהרגיש שלקו הפוליטי של הימין אין ביטוי בעיתונות הישראלית הממוסדת"

אבל מרוב טהרנות וזהירות, בסופו של דבר הבעייתיות העצומה של העיתון, שעלתה לשיח הציבורי דרך פרשת 2000, מעידה על כשל עמוק של הדמוקרטיה הישראלית.לא בטוח שזה כשל, כי הדילמה שהזכרתי לעיל בעניין חופש הביטוי, בצדק מנעה צעדים מעשיים נגדו. ההתערבות הייתה צריכה לבוא מהנתיב של תרומה פוליטית בלתי חוקית, אבל איש לא הניף את הנושא הזה מספיק חזק. גם בזירה הזו עדיין יש כנראה בעיה לבסס טיעון כזה.

מה קרה לידיעות אחרונות בעשור האחרון? איזה תהליך ליניארי של שינויים אתה יכול לאבחן?

ההדלפות בפרשת 2000 העידו עד כמה ניזוק ונפגע נוני מוזס מישראל היום. אסור לשכוח שישראל היום גם הוריד באופן משמעותי את מחירי המודעות בשוק – ומשום כך נוצר מעין דו-קרב, שבו כל צד מעצים את מהלומותיו בצד השני. אפשר היה לחוש שבתוך המערכת העמיקה האווירה נגד נתניהו וזו חילחלה לכל עמודי העיתון, לצד העמדות שהיו קיימות שם קודם לכן, של כותבים בכירים שלא היו מעולם חסידים של ביבי.

האם גם "ידיעות אחרונות" הוא תופעה ייחודית ישראלית של עירוב בין עיתון איכותי לעיתון צהוב? מה קווי הדמיון, אם בכלל, בינו לבין ישראל היום?
ידיעות אחרונות הוא התגלמות נוסחת יודקובסקי: עיתון שחוצה את כל הקווים של כל הקבוצות הסוציו-אקונומיות בחברה הישראלית. הקו של דב יודקובסקי היה שגם פועל בנמל יוכל להבין וגם פרופסור יוכל לקרוא את העיתון. "ישראל היום" הוא תופעה ייחודית בכך שמדובר בתרומה פוליטית של שלדון אדלסון לנתניהו ודבר כזה עוד לא היה כאן.

איך אתה מסביר את העובדה שעיתון שמשרת באופן מובהק אדם פוליטי שהוא ראש הממשלה התבסס כך במשך עשור?
קודם כל ההצלחה של ישראל היום היא בגלל שהעיתון בחינם. בפני מבחן אמיתי של תשלום עבורו העיתון הזה מעולם לא עמד: האם עדיין יקראו אותו גם כשיידרשו לשלם עבורו? בנוסף, העיתון נתן מענה לצורך של ציבור גדול שהרגיש שלקו הפוליטי של הימין אין ביטוי בעיתונות הישראלית הממוסדת. הבוחרים של הימין חשו שהם לא מוצאים בזירת העיתונות הקיימת פלטפורמה שמשקפת את העמדות שלהם.

האם באמת אין בידיעות או בערוץ 2, התאגיד או גל"צ, ביטוי לבוחרי הימין? זה לא מה שאני רואה בכלי התקשורת האלה שבעיני משקפים טוב מאד את התזוזה ימינה של הציבור?
עד שנות ה-90 היתה בידיעות אחרונות הקפדה בין שמאל וימין. בשנות ה-90 הופר האיזון בדמות של עוד טיפת ארס מעבר לנדרש כלפי נתניהו. הדי אן איי העיתונאי של ידיעות אחרונות זה להתחבר לציבור. עזריאל קרליבך ואריה דיסנצי'יק במעריב לא שמו לב למה שידיעות אחרונות שם לב בסוף שנות ה-70: שיש ערי פיתוח, שיש שכונות, שיש שינוי דמוגרפי בישראל, וכמו שבגין ידע להתחבר למזרחיים כך גם בידיעות אחרונות ידעו לעשות את זה. בשנים האחרונות גם הבינו בידיעות שאולי העיתון לא מייצג את הכיוון שאליו העם הולך. הם קלטו שהעם הלך ימינה וידיעות אולי נשאר עם קו לא ימני של הכותבים הבכירים ולכן לנחום ברנע ולסימה קדמון היתווספו כותבים כמו בן דרור ימיני, יועז הנדל ויפעת ארליך.

האם ריבוי של כותבים ימניים ב"ידיעות אחרונות" יסייע לו במאבק נגד ישראל היום?
זה מאבק שלא יצלח. בראש ובראשונה בגלל המעבר לאינטרנט ובגלל שיותר ויותר אנשים פשוט מפסיקים לקרוא עיתונים. צריך גם לזכור שאם מנכים את נושא נתניהו אז הודות לתקציבים הגדולים שהוזרמו לעיתון על ידי שלדון אדלסון, הם הצליחו ליצור ב"ישראל היום" סוג של עיתון שעונה על רוב הצרכים של הקורא: חדשות, ספורט, תרבות, הורוסקופ, תשבצים. הפורמט הזה הצליח במקום שחינמונים קודמים שהתחילו בשנות ה-90 בישראל קמו ונפלו. בכל מקרה הדגם האירופי של חינמונים כאלה, עיתוני המטרו, הוא בפירוש לא עיתונות.