בועז ביסמוט מתארח אצל ירון לונדון. צילום מסך, לודון את קירשנבאום, ערוץ 10 – אגודת העיתונאים בתל אביב
בתוך שלל האירועים התקשורתיים של השבוע, שאיכשהו תמיד מתנקזים כולם לאיש אחד – בנימין נתניהו – כדאי להתעכב על אחד מרגעי המדיה המעניינים שהתרחש ביום שני האחרון בערוץ 10. מדובר על הראיון עם בועז ביסמוט, העורך הנכנס של ישראל היום, שקיים ירון לונדון בתכנית "לונדון את קירשנבאום". ביסמוט הוזמן לתוכנית היוקרתית, עוף נדיר לחלוטין בטלוויזיה של השנים האחרונות, שרוב רובה שטחיות וריאליטי, לציון עשר שנים להולדת "ישראל היום", או בשמו המדויק יותר "הביביתון". יש לציין שאפילו נתניהו משתמש בשם הזה – גם אם בציניות – ויש הסבורים שלאחר הכותרת יוצאת הדופן של השבוע שעבר בדבר "חוסר האונים של נתניהו" בטיפול במשבר הר הבית, הרי שמדובר כעת ב"בנטון". ימים עוד יגידו האם היתה זאת כותרת חד פעמית המבשרת מפנה, או שמדובר בהעברת נאמנות פרסונלית של הבעלים שלדון אדלסון מנציג אחד של הימין לנציג אחר.
הראיון עם ביסמוט, כך מסתבר, היה כל דבר אחר חוץ מ"מסיבת יום הולדת" כפי שנכתב בעמוד הפייסבוק של הערוץ כפרומו לתוכנית ולאחריה. יותר מתוכן הדברים שנאמר על ידי השניים, מה שמשך את תשומת הלב היו האינטראקציה ויחסי המראיין-מרואיין של שני עיתונאים, המייצגים דורות שונים – אבל יותר מהכל אסכולות שונות בדבר תפישת מהותה של העיתונות. מהשנייה הראשונה לא היה קשה להבחין בלעג הספקני שרוחש לונדון לאורחו, כששאל "העיתון הזה, נולד מפני ש…?" ומיד דחק את ביסמוט לפינה של מי שמשמש כעורך עיתון שהוא בעצם פמפלט שלטוני ומשמש שופר למסריו של ראש הממשלה. מאותו רגע הוא לא עצר, תוך שהוא מצליף בו ביקורת נוקבת שכל כולה סימן שאלה על עצם הגדרתו של "ישראל היום" כעיתון.
כשלונדון סנט בו דברי ביקורת, ביסמוט ציין בתגובה (שלוש פעמים) את העובדה שמראיינו עובד ב"ידיעות אחרונות" (לונדון: "אני פרילאנסר") – זאת על מנת ליצור מצג אצל הצופים כאילו מי שמראיין אותו הוא למעשה מתחרה שלו המייצג אינטרסים מנוגדים. התחושה הייתה שביסמוט, בהחלט עיתונאי ותיק ומשופשף בעצמו עם כישורי דיפלומט, הצליח להיעלב מהמארב שעשו לו בתוכנית, אולי באמת האמין שזה יהיה ראיון חגיגי ולכן התעכב יותר מדי, ובטעות מבחינתו, על תמונת הרקע לראיון: מאחורי דמותו של לונדון ובה נראתה עוגת יום הולדת עם עשר נרות ותמונת חתן השמחה האמיתי, בנימין נתניהו.
האם ביסמוט באמת לא חזה את המארב הקטלני אליטיסטי הזה, ציפה באמת למסיבה וקיבל במקומה זובור מירון לונדון? הראיון גרר תגובות רבות ברשת ויש דעות לכאן ולכאן. יש הסבורים כי לונדון, מראיין חריף ולא חנפני, שם במקום את מה שמתכנה בטעות עיתון ואת עורכו. יש הסבורים מנגד כי ביסמוט הותיר את לונדון ללא מלים, עד שהאחרון קטע בשרירותיות וקצת באדנותיות את הראיון ובפועל הוא לא ממש התפתח עד שהוא הסתיים במין נימוס מעושה. בכל מקרה מה שכן ניתן היה לראות שביסמוט – שהערוצים האחרים ובעיקר תוכניות האקטואליה האחרות לא מאתגרים אותו כלל בנוגע להגדרת העיתון שבראשו הוא עומד – נותר בלונדון את קירשנבאום במצב מגננה/מתקפה לאורך 8 הדקות בהן נמשך הראיון.
כשלונדון היקשה עליו שוב ושוב בעניין פיטוריהם של דן מרגלית ומוטי גילת ומדוע לא קיבל בעצם את הסכמתם להורדת שכר, אם אכן השיקולים לפיטורים היו כלכליים, השיב ביסמוט באופן מתפתל ואמר כי אינו רוצה להיות במעמד של מי שמוריד שכר לעיתונאים. אבל לונדון היקשה עליו בנקודה זו בסרקזם: אז "מתוך כבוד לאנשים, אתה מעדיף לפטר אותם, במקום להוריד את שכרם?". לונדון התעקש על סתירות מובנות בדברי מרואיינו. בעוד ביסמוט רטן על הגרפיקה של האולפן, שהציגה כאמור את גיליון העיתון לצד דמותו של נתניהו, לונדון תקף: אתה הרי סבור שנתניהו הוא ראש ממשלה מצוין ושאתם נועדתם להשמיע את קולו כדי לאזן את כלי התקשורת האחרים, אז מה בדיוק הבעיה עם הגרפיקה?
קשה היה שלא להבחין לאורך כל הראיון במתח בין השניים וביסמוט אף העיר על כך ללונדון: "ירון, לא צריך להרים את הקול אם אתה מרגיש לא בנוח", זאת למרות שידוע שלונדון מרעים בקולו לא בגלל טיעונים חלשים, אלא בגלל ביטחונו העצמי ברמות הידע והאינטליגנציה שלו ואילו ביסמוט הוכיח את כישוריו הדיפלומטיים ונראה כעוד אחד מהאנשים שנתניהו משגר לאולפנים כדי לסנגר עליו.
אני משערת שבעיני לונדון, שהחל את הקריירה העיתונאית שלו הרבה לפני ביסמוט, עורך "ישראל היום" הוא יותר משרת חלקלק של אדונו, מאשר עורך עיתון מהאסכולה של פעם. עורכי עיתונים לפי התפיסה הקלאסית הם סוג של מנהיגי מדיה שמובילים מערכת של עיתונאים, שאף הם בעלי אגו, הכפופים אליהם ובהשראת העורך מתווכים עבור הציבור את המציאות מי באופן מדויק יותר ומי באופן כשרוני יותר. קבוצה זו צריכה מודל לחיקוי ולהשראה והיא נושאת עיניה לעורך כמקור סמכות. דמויות העורכים האלה הולכות ונעלמות על אף שבשהותי באוקספורד בשנה שעברה פגשתי לא מעט אישים מהזן הזה במכון רויטרס לעיתונות. עם זאת, גם על פי עדותם הם הולכים ונכחדים בגלל משבר הפרינט ובגלל התמסחרות התקשורת וכניעה למכנה משותף נמוך של ההמון מחישובים של אינטרסים כלכליים. יש לזכור שהבעלים של אמצעי התקשורת הם כיום בעיקר אילי הון שברוב המקרים שורת הרווח חשובה להם יותר ממטרותיה המקוריות של העיתונות, או כמו במקרה הישראלי האינטרסים הפוליטיים כלכליים הם שמניעים אותם.
לונדון ייצג בראיון עמדה אנכרוניסטית של פעם. עמדה זו גורסת שתפקיד העיתונות הוא בראש ובראשונה להיות ספקנית, לנהל "יחסי עימות" מול השלטון ועל פי ההגדרה המסורתית התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה המפקח ומבקר את פעולות השלטון. ביסמוט לא עומד באף אחד מהכללים האלה וכעורך עיתון אינו מייצג את העקרונות האלה כי הוא אומר בריש גלי שעיתונו מצדד בנתניהו והוא אף התגאה בכך בראיון: "מה לעשות שרוב העם בחר בו, בדיוק כמו שרוב העם אוהב אותנו"….הדברים מזכירים קצת את סגנונה של שרה נתניהו במפגש עם בני הזוג טראמפ בנמל התעופה בן גוריון, שם אמרה עם נחיתתו של נשיא ארה"ב ורעייתו כי הם חולקים דבר משותף: אהבת הציבור אליהם ושנאתה של התקשורת.
במובן זה ישראל היום וראש הממשלה חד הם כפי שהציג זאת לונדון ללא הנחות בראיון וסוגיה זאת אף עומדת לבירור משפטי במסגרת תיק 2000. ייתכן כי היא תעצב מחדש את יחסי הישראלים עם החינמון.
