שיטת טוקר

17 במאי 2019, באתר האינטרנט של העיתון הכלכלי "דה-מרקר" – מפרסם העיתונאי נתי טוקר ידיעה תחת הכותרת: "משבר ב"מעריב": דסק העיתון היומי ייסגר – עשרות יפוטרו". כותרת המשנה מוסיפה: "הנהלת העיתון זימנה לשימוע כ-20 עובדים, בעיקר עובדי דסק, ריכוז ועריכה ■ העיתון היומי יתבסס אך ורק על ידיעות מאתר האינטרנט ■ עיתון סוף השבוע ימשיך לצאת לאור כרגיל".

https://www.themarker.com/advertising/2019-05-07/ty-article/0000017f-db05-df62-a9ff-dfd730a10000

פרט לשמו של העיתון, "מעריב" שום דבר בידיעה אינו נכון: לא בכותרת, לא בכותרת המשנה ולא בידיעה עצמה. להד"ם. מכאן שאחרי דין ודברים וחילופי מסרים שהסתיימו במה שמכונה "מיצוי הליכים", ב 13.06.2019 – קבוצת ג'רוזלם פוסט (בעלת השליטה במעריב) הגישה תביעה אזרחית נגד טוקר, הוצאת עיתון הארץ ואחרים. מקץ ארבע שנים וחצי התביעה התקבלה, אף שבאופן חלקי. כלומר מהותית התקבלה לחלוטין: "כתבת טוקר אכן מהווה לשון הרע על התובעת" פסק השופט כהן, אולם בשל ביקורתו על התנהלות התובעת, הוא החליט כי שיעור הפיצויים יעמוד על כאחוז אחד בלבד מדרישת הפיצויים המקורית שעמדה על סך כמיליון שקלים וכן שכל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות. רצ"ב ציטוטים נבחרים ואף ערוכים בהתאמה קלה (לצורך הנגשתם לקורא) מתוך פסק הדין. זאת בצד הערות והארות. שיעור חובה לכל מי שעוסק בעיתונות, בייצור ובפרסום תוכן: עיתונאים, עורכים ומו"לים כאחד. כאמור, זהו בית ספר לאיך (לא לעשות) עיתונות.

בפרק "דיון והכרעה" כותב השופט כהן בכותרת מובלטת: "כתבת טוקר מהווה לשון הרע" ומכאן הוא מסביר בשפה משפטית, אולם נהירה וברורה: "בפסיקה נקבע כי כתבה עיתונאית הכוללת אמירות שיש בהן כדי לפגוע בתדמית העסקית של אדם, כך שקורא הכתבה עשוי לקבל רושם שלילי על אותו אדם, מאחר שהכתבה מטילה בו דופי מקצועי ואיכותי, שעשוי ליצור אצל קורא הכתבה רושם כי מוטב להתרחק מאותו אדם ולא לעשות עמו עסקים, ובכן כתבה כזו מהווה לשון הרע על אותו אדם (ראו פסה"ד הנ"ל בע"א 6903/12). יישום דינים אלה בענייננו מביאני למסקנה ברורה לפיה כתבת טוקר אכן מהווה לשון הרע על התובעת".

"לא ניתן לחלוק ברצינות על כך, שמבחינה אובייקטיבית, כתבה המדווחת במילתה הראשונה על "משבר" בעיתון מעריב, ובהמשך על סגירת דסק חשוב שלו ועל פיטורי עשרות עובדים שלו, והכל בלשון שמתיימרת לתאר את הדברים בפירוט רב יחסית (כעובדה קיימת, מוגמרת ונחרצת) ולא, להבדיל, כהבעת דעה או כשמועה או כאפשרות בלבד, היא כתבה הפוגעת בשמו הטוב של העיתון ושל התובעת העומדת מאחוריו. זאת, משום שהדיבור על אותו משבר פוגע בתדמית העסקית והאיכותית של עיתון מעריב, ומצייר את העיתון ככזה הנתון במצוקה כלכלית/מסחרית גדולה שתשפיע לרעה על איכות המוצר העיתונאי שהעיתון יספק לקוראיו. כך למשל הדיבור בכתבה, על כך שהעיתון היומי המודפס יתבסס אך ורק על חומרים קודמים שפורסמו כבר באתר האינטרנט, משמע שהעיתון היומי המודפס יהיה נטול ערך חדשותי מקורי ועדכני משל עצמו, זולת הד ממוחזר של מהדורת האינטרנט, ולכן ירחיק את הקוראים מהעיתון וירחיק אף את המפרסמים בעיתון. עפ"י מכלול הראיות שהוצגו (כולל לשון כתבת טוקר עצמה) וגם עפ"י הידיעה השיפוטית או השכל הישר, המפרסמים מהווים מרכיב חשוב מסך הכנסות העיתון".

אמת בפרסום: לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את התנאי הראשון בדבר היות כתבת טוקר אמתית בתוכנה, ודי בכך."למעשה, די בכך ש עה3 (טוקר), הודה בחקירתו במשפט – בשלבים קודמים לא אמר זאת ביוזמתו, ודאי שלא במפורש, כי בדברו על עיתון מעריב, הוא התכוון למעשה לכל קבוצת ג'רוזלם פוסט. שאליה כוון תוכן הכתבה, (לה שייכים כלי וארגוני תקשורת נוספים, (ראו בעמ' 77-75 לתמליל ההוכחות). לדבריו כתב כך במודע ובמכוון, מאחר שהשם מעריב מוכר לקוראים. מדובר בהודאה מביכה של הנתבע1, (טוקר) שכעיתונאי ותיק ומנוסה הוא מודע היטב לחובתו לדווח אמת לקוראיו וחייב להבין שהדיבור על עיתון מעריב בלבד בכתבתו הוא דיבור בלתי מדויק, לשון המעטה, שמצייר לקוראיו תמונת דברים בלתי נכונה עובדתית, באופן מגמתי ומטעה. הסברו של עה3 (טוקר) בחקירתו, כי בחירתו זו נעשתה מאחר שהשם מעריב מוכר לקוראים ולכן התייחס לשם זה כאל מעין קוד, אינו משכנע ואינו יכול להתקבל כרציני. ראשית, ספק רב בעיני אם קוראיו של עה3 (טוקר) אינם מכירים את השם ג'רוזלם פוסט, שגם הוא שם נפוץ ומוכר ברבים בישראל (ואני אומר זאת גם כידיעה שיפוטית: למשל הפרסומת המוכרת "רוצים לדעת מניין האנגלית שלי?…"); שנית, עיתונאי המבקש לכבד את קוראיו ולהקל עליהם את הבנת דבריו אינו יכול להרשות לעצמו לדבר מעל ראשיהם ולהניח שהם מתקשים באופן כה עמוק בהתמצאות בשם של כלי תקשורת מוכר בישראל; שלישית, ככל שעמדת המוצא של עה3 (טוקר) אכן הייתה שקיימת בורות רלוונטית של קוראיו, ראוי היה שישכיל אותם ויכיר להם את השם הרלוונטי "ג'רוזלם פוסט", ולא ינציח את בורותם ע"י העלמת השם הנכון; ורביעית, חובתו העיתונאית הבסיסית של עה3 (טוקר) לפרסם אמת בכתבותיו גוברת על כל שיקול נרטיבי/עריכתי מהסוג הנטען". 

בשולי האמור בחלק זה של פסק הדין, ביודעין או שלא, מכוון השופט כהן ל"אסכולת פער הידע" המתמקדת בביקורת התקשורת ואגב כך מנסה לנפק הסבר, מדוע אמצעי תקשורת ההמונים המסורתיים, לא רק שאינם מצליחים לצמצם פערי ידע, לעיתים הם אף מקבעים ומעמיקים אותם. מעבר לעניינו המצומצם של פסק דין זה, דבריו של השופט כהן בעניין הרחבת דעתם של צרכני התקשורת ראויים להיחשב כהערה כללית שכל עיתונאי צריך לקחת לתשומת ליבו כשהוא נדרש לדייק בפרטים, להשתמש במושגים או שמות, או לחלופין להימנע מהם בשל הרצון לפשט דברים, שכאמור לעיתים גובל באי דיוק או הפצת בורות במקום ידע.

"זאת ועוד, הנתבעים לא הוכיחו כי דסק העיתון היומי של עיתון מעריב (אותה מחלקה ייעודית שמייצרת תוכן עיתונאי מקורי וחדש בזמן אמת) נסגר בפועל, או שאכן צפוי היה להיסגר בפועל במועד פרסום כתבת טוקר, תוך איחוד הדסקים של העיתון היומי המודפס ושל העיתון האינטרנטי לדסק אחד משותף. ראשית, הנתבעים לא הציגו ראיות רלוונטיות של ממש, כאשר טענת עה3 (טוקר), כי הסתמך בכתבתו על מקורות עיתונאים חסויים, אינה פוטרת את הנתבעים מהצגת ראיות ממשיות, וכאשר לא ניתן לקבל כרצינית וכמספיקה את עדות עה3 (טוקר), על כך שהוא עצמו עשה "בדיקה מדגמית" רלוונטית (שלא פורטה והוצגה). בהקשר לכך יצוין כי הסתבך בעדותו כשעומת עם טענת התובעת שהדסק כלל לא נסגר בפועל (ראו בעמ' 81 לתמליל ההוכחות), ואילו בהמשך עדותו עבר לטעון בלשון נחרצת ובלתי משכנעת כי הדסק כן נסגר בפועל (ראו בעמ' 88-87 לתמליל ההוכחות); שנית, עה,1 (דוד ורטהיים), שעשה רושם מובהק של עד הגון ואמין מאוד ובנסיבות ניתן היה לשוות לעדותו אף אלמנטים של "עד מומחה", העיד בפה מלא כי דסק העיתון היומי של עיתון מעריב לא נסגר (ראו בעמ' 57 לתמליל ההוכחות), בניגוד לאמור בכתבת טוקר. יוזכר כי מדובר בעד מטעם ההגנה, וגם (ולא רק) מסיבה זו דבריו מחייבים את הנתבעים; ושלישית, עת1 (דוד ורטהיים) הכחיש בעדותו את הטענה שהדסק נסגר ואמר כי הוא עדיין קיים (ראו בעמ' 18 לתמליל ההוכחות), ועדותו לא נסתרה". 

אפשר לנחש שכאשר ההגנה ביקשה לזמן את עורך "וואלה ברנז'ה" לשמש עד מטעמה, היא הניחה כי הקולגה יסייע לחברו מקבוצת הארץ להיחלץ מן הדיבה, אולם בפועל, הוא בחר להיות נאמן לאמת הפשוטה, לעובדות! 

"הנתבעים גם לא הוכיחו את נכונות הדיבור בכתבת טוקר על כך ש"עשרות יפוטרו" בעיתון מעריב. ראשית, עה3 (טוקר) הודה כאמור לעיל כי התייחס להליכי פיטורים בנוגע לכל קבוצת ג'רוזלם פוסט ולא רק בנוגע לעיתון מעריב (והוכח ואף סביר שבקבוצה יש עובדים רבים יותר מאשר רק בעיתון מעריב), ויש בכך הודאה מפורשת ומספיקה באי-נכונות הידיעה, תהיה אשר תהיה כוונת הכתב; שנית, הכותרת המובלטת של כתבת טוקר אינה הולמת את תוכן הכתבה: הכותרת מדברת על פיטורים של עשרות, בעוד שבכתבה עצמה מדווח על הזמנה לשימוע לפני פיטורים של עשרות, וקיים הבדל ידוע וברור בין השניים, הבדל שהכתבה, ולמצער כותרתה, התיימרה לטשטשו ולהעלימו; ושלישית, בנסיבות, אין בכך שהתובעת נמנעה מלספק מידע מלא ועקבי בשאלה כמה ואיזה מעובדי עיתון מעריב זומנו בתקופה הרלוונטית לשימוע וכמה מהם פוטרו בסופו של יום, כדי להועיל לנתבעים, ולו מהטעם שלפי מכלול הראיות, העדויות והכתבות שהוצגו מספר השימועים המרבי היה 20, ומספר זה נגע לכל קבוצת ג'רוזלם פוסט ולא רק לקבוצת מעריב, כך שהמספר 20 שהוזכר בכתבת טוקר רק לגבי מעריב אינו יכול להיות נכון.כמפורט מעלה, עה3 (טוקר) כתב בכתבתו, באופן מודע ומכוון, מידע מהותי קשה, חמור ובלתי נכון, המתייחס כולו לפי לשון הכתבה לעיתון מעריב בלבד, בשעה שידע היטב בזמן אמת שמידע זה לא נוגע רק לעיתון מעריב אלא לקבוצת ג'רוזלם פוסט כולה. בחירה משונה זו לעוות את הדברים המוצגים בכתבה אינה מתיישבת עם סטנדרטים של עיתונאות אחראית, זהירה והוגנת, ואינה מתיישבת עם חובת תום הלב (הסובייקטיבית והאובייקטיבית כאחד) המוטלת על עה 3 (טוקר). בנסיבות אלה מתקיימים גם תנאי החזקה שבסעיף 16 (ב) (1) לחוק (חזקה על הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו. לשון כתבת טוקר היא לשון של עובדות קיימות, מוגמרות ונחרצות, שאינה מותירה מקום לספק או לאפשרות שיקרה במציאות משהו שונה מהמתואר בכתבה ולכן קורא הכתבה מקבל ומבין את הדברים כעובדות סופיות ומוחלטות, על כל המשתמע מכך. לשון זו חורגת מהזהירות שחייבת לאפיין עיתונאי אחראי וזהיר".

"הודאתו הנ"ל של עה,3 (טוקר) במסגרת התכתבותו עם עת1 (עורך מעריב במשותף, דורון כהן) לאחר פרסום הכתבה באתר דה-מרקר, בכך שמישהו בדסק של הנתבעים כנראה "התלהב וניסח כותרת ופוש חריף" (משמע כי הנתבעים או מי מטעמם החריפו בכוונת מכוון את לשון כתבת טוקר ואת הכותרת שלה ואף הפיצו אותה באופן תקשורתי יזום ב"פוש" לקוראיהם), מלמדת גם היא על המגמתיות הבוטה שדבקה בכתבת טוקר ואולי אף במניעי מנסחיה ומפיציה, וכל אלה גם הם אינם מתיישבים עם סטנדרטים של עיתונאות אחראית".

אלה כאמור קביעותיו של השופט כהן. הן חמורות ביותר ומשום כך אין במילים שכתב שבפתח פרק הדיון וההכרעה: "דין התביעה להתקבל, באופן חלקי ביותר". כדי להפחית מחומרת הדברים. זאת ועוד: יש לקרוא ולהפנים את הביקורת השיפוטית עד תומה ולפיה, אף למנצח לא "יהיה שיר מזמור" ואף הוא אינו פטור מביקורת על התנהלותו בעניין שבו עוסק פסק הדין.

"ביום 7.5.20219, שעות ספורות לאחר פרסום כתבת טוקר, פורסמה כתבתו של מר רון קופמן באתר האינטרנט של מעריב תחת הכותרת: "אין גבול: השקרים של טוקר מדה מרקר", כאשר כתבת קופמן פורסמה גם יום לאחר מכן במהדורת העיתון היומי המודפס של מעריב (ראו מוצג 8 לתיק המוצגים מטעם הנתבעים, וכתבה זו מופיעה עדיין באינטרנט, וכן ראו מוצג נ1 שהוצג בדיון ההוכחות). ביום 10.05.2019, פרסם קופמן, כתבת המשך העוסקת אף היא בכתבת טוקר וכן בעה3 (טוקר) עצמו אישית (ראו מוצג 9 לתיק מוצגי הנתבעים). שתי כתבות אלו משתלחות בעה3 (טוקר), בלשון קשה מאוד, אישית ומעליבה, ובהן מפריך הכתב קופמן את נכונות כתבת טוקר, בסגנונו. מעניין לציין כי בכתבות הללו מובטחת הגשת תביעה משפטית בלתי מתפשרת מטעם התובעת, כפי שאכן קרה במציאות. אני מתרשם כי, בפרסום כתבות אלה, התובעת ניצלה היטב את הבמה העיתונאית שעמדה לרשותה, על מנת להפריך את כתבת טוקר ועל מנת להוקיע את הנתבעים. אני מתרשם גם כי התובעת עשתה זאת באופן משתלח, פוגעני ומעליב מאוד, שאינו ראוי בהתאם לסטנדרטים של עיתונאות אחראית, הוגנת וזהירה שהתובעת מצפה להם מצד הנתבעים, אופן המרמז על עניינים/חשבונות אישיים משני הצדדים גם יחד. התרשמתי מעדויות שני עדי התביעה בדיון ההוכחות, כי אינם מרגישים בנוח לעמוד מאחורי כתבות נגדיות אלו שפורסמו במעריב, אך, שלמרות זאת וכעורכי העיתון, הם אישרו אותן ועומדים מאחוריהן, כאשר מכלול השיקולים והנסיבות לכך נותרו עלומים. התובעת ועדיה כולם הצהירו כי כתבת טוקר פורסמה, הן באתר האינטרנט והן בעיתון המודפס, אך הוברר היטב (ואף עדי התובעת נאלצו להודות בכך) כי הכתבה פורסמה רק באתר האינטרנט, ולכן המסקנה היא שמצהירי התובעת לא הצהירו אמת בעניין זה (כולם יחדיו), וכן כי מן הסתם, הדבר מצמצם גם את היקף הנזק שהכתבה גרמה או עלולה הייתה לגרום. התובעת לא הביאה אף אדם שנטען כי הוא הפסיק לצרוך את עיתון מעריב בשל כתבת טוקר, וגם לא אף מפרסם שנטען כי הוא הפסיק לפרסם בעיתון מעריב בשל כתבת טוקר, למרות שמידע כזה אמור להיות קיים וזמין לתובעת, ככל שאכן קיים במציאות".

אחרית דבר, במישור העקרוני, מעבר להתנהלות הפסולה של טוקר והטעם לפגם בהתנהלות מעריב, פסק הדין הזה דורש מאיתנו להקפיד להיצמד לעובדות הידועות לנו בוודאות בעת הפרסום. להכיר במגבלת הכוח, לא לצאת ידי חובה בדרישה לקבלת תגובה מאדם שאף שלכאורה פורמלית הוא "האיש הנכון" לבקש ממנו תגובה (מנכ"ל העיתון), הלכה למעשה אנחנו יודעים שהוא לא ממש האיש הנכון, שכן בראשו של כלי תקשורת, בשונה מכל גוף או מחברה עסקית אחרת, ניצב העורך הראשי ובהקשר זה, לא בכדי נקבע בחוק השידור הישראלי, כי מנכ"ל תאגיד השידור, ישמש גם כעורכו הראשי. מוסר השכל נוסף, גם כן נלמד כאן, כשטועים והטעות ניכרת בנקל, אפשר להודות בטעות ולא להתבזות בבית המשפט בניסיון נואש וחסר סיכוי להצדיקה בדיעבד בסגנון שאפשר לכנותו "שיטת טוקר". 

התביעה התבררה בית משפט השלום בתל אביב בפני כבוד השופט אבי כהן.

את התובעת, ג'רוזלם פוסט בע"מ, ייצגו עורכי הדין: רז בן-דור וטל שמראל ממשרד מטרי, מאירי, וכט ושות'.

את הנתבעת, הוצאת עיתון הארץ בע"מ ייצגו עורכי הדין: תמיר גליק וירון חנין ממשרד ליבליך-מוזר-גליק.