פרשת ה- COVFEFE הלא מפוענח בציוץ של נשיא ארה"ב, שחזר לסורו עם מתקפות פרועות על התקשורת האמריקאית, מפנה את הזרקור שוב (תם ולא נשלם…) לתופעת הציוצים של מנהיג המעצמה החשובה בעולם, שאין לה אח ורע בקרב נשיאי עבר, יריבים פוליטיים ומנהיגים מקבילים לו במקומות אחרים. מדיית הטוויטר נמצאת בפריחה בכל הקשור לשימוש שפוליטיקאים עושים בה. דוגמא מהימים האחרונים הוא מחקר שהתפרסם בגארדיאן הבריטי ולפיו הציוצים של הלייבור מובילים ביצירת השיח הפוליטי בבריטניה וייתכן שתהיה להם השפעה על הבחירות, על אף שכרגע זה עדיין לא ניכר בסקרים. ויש גם דוגמא מקומית: פוליטיקאי שלנו שנקבר לחלוטין, אהוד ברק, פרץ בחזרה כשחקן משפיע בזירה הפוליטית באמצעות פתיחת חשבון טוויטר בוטה, חצוף, נועז ואגרסיבי, מה שזיכה אותו ב-15 מנדטים בסקר האחרון של אולפן שישי, אפילו טרם הודיע על מועמדות באופן רשמי.
הגם שרבים הם ראשי המדינות והפוליטיקאים המובילים שמשתמשים כיום בטוויטר, אף אחד מהם אינו משתווה לעוצמות ולסקנדלים המלווים את הנשיא האמריקאי. הציוצים של טראמפ פופולריים בעיקר בקרב עיתונאים, בין השאר בגלל שהם נתפשים כאותנטיים. זאת, לעומת התקשורת הפוליטית, שהיא מעוצבת ומתוסרטת מהרבה היבטים. בדרך כלל, מאחורי ציוצים של פוליטיקאים עומדת מערכת משומנת של יועצים, דוברים ואנשי ניו מדיה שחושבים על כל ציוץ. כתוצאה מהאותנטיות הזאת שמאפיינת אותו, אז אפילו כאשר טראמפ היה אחד מתוך 17 מועמדים לראשות המפלגה הרפובליקנית, הפרובוקציות שלו משכו תשומת לב מופרזת לא רק בטוויטר אלא גם בערוצי המשודרים והמודפסים.
השערורייתיות של טראמפ והמוחצנות שלו בטוויטר נתנו לו את החשיפה שהוא היה זקוק לה כדי לבדל את עצמו מיריביו ולהבטיח לו מיקום גבוה בסקרים. זוהי אקסיומה ידועה בעיתונות שקונפליקט יוצר חדשות וטראמפ מייצר קונפליקטים כאלה באורח פעיל, חלקם במכוון עבור המדיה. הניו יורק טיימס מלקט מינואר 2016 רשימה של האנשים, המקומות והדברים שהיוו מטרה לפגיעתו של דונלד בטוויטר. שליש מהמטרות היו עיתונאים, תוכניות טלוויזיה וכלי תקשורת. על פי הרשימה, המעודכנת לאמצע מאי, מספרם הגיע ל-331.
מה שהפך את הטוויטר כל כך שימושי לטראמפ ב-2016 וכנראה מסייע לו גם בנשיאות זהו האקלים הפוליטי של חוסר סובלנות קיצוני כלפי הפוליטיקה הקונבנציונלית וכלפי הסמכות העיתונאית של פעם. בעבר המתקפות הפרועות של טראמפ כלפי כל סוגי המיעוטים, הזיגזגים, הסתירות, ההאשמות המפוברקות, הסקנדלים הבלתי פוסקים – היו מטביעים לתהום את המועמדות שלו. סיכויים של מועמדים צנחו בגלל הרבה פחות מהמתקפות של טראמפ, אבל במקרה שלו הן הפכו אותו ליותר פופולרי בגלל שמאמצי התקשורת להאיר את הפרקטיקות האפלות של עסקיו נראו לרבים כמו תגובה של העיתונות המסורתית על כך שהוא קוטל אותה. מזכיר לכם משהו בנוגע לראש הממשלה שלנו?
הניסיונות של העיתונאים לתקן את עיוותי האינפורמציה של טראמפ, להציף בעיות בנשיאות שלו, אפילו לדווח על שחיתות, שערוריות וחוסר תפקוד, הם לעתים סוג של שחייה נגד זרם הגאות של אלקטורט גדל והולך אשר סומך על טראמפ יותר מאשר הוא סומך עליהם
הציוצים של טראמפ בנויים מאותו הדפוס: הפזיזות והיעדר המשמעת שנתפסים בעיני רבים כעקב אכילס שלו הפכו להיות הנשק הסודי שלו. הם גם מסייעים בידיו לקבוע אג'נדה. זה מעמיד את העיתונאים בסיטואציה תגובתית. אלפים מהם עוקבים אחר ציוציו, מצייצים אותם מחדש, מגיבים להם, עושים להם בדיקת עובדות, מגחכים עליהם, נעלבים מהם, משתמשים בהם כבסיס לטורים, מייצרים מהם כותרות וכמובן משמשים בסיס לסאטירות – ובלשונו של טראמפ: לפטפטת בטוק שואוס.
אבל מאחורי כל זה מסתתר סיפור הרבה יותר גדול ואפילו עצוב. המשתנה המרכזי אשר מאפשר לטראמפ לאמץ את הסגנון הברוטאלי הזה הוא אובדן הכוח של הרשות הרביעית. מאז ימי הנשיא ניקסון הסמכות התרבותית של המדיה המסורתית צנחה. עכשיו זה הרבה יותר קשה לעיתונאים לזכות בקשב של חלק גדול מהציבור, אשר בעבר נתן אמון במה שדווח על ידי תקשורת הזרם המרכזי. כתוצאה מכך, הניסיונות של העיתונאים לתקן את עיוותי האינפורמציה של טראמפ, להציף בעיות בנשיאות שלו, אפילו לדווח על שחיתות, שערוריות וחוסר תפקוד, הם לעתים סוג של שחייה נגד זרם הגאות של אלקטורט גדל והולך אשר סומך על טראמפ יותר מאשר הוא סומך עליהם.
ניתן למנות כמה התפתחויות ארוכות טווח שהחלישו את מוסד העיתונות: השכיחות של דיווח לעומתי ובמיוחד הסגנון הגס של עיתונות שצדה אנשים (gotcha journalism) למול חקירות פורמליות של גורמי אכיפה – כל זה פגע במעמד העיתונאים בעיני הציבור. עבור הרבה אזרחים – בלי קשר לאידיאולוגיה – העיתונאי הוושינגטוני הטיפוסי נתפש כבעל חשיבות עצמית מופרזת ושלילי כל הזמן. לריבוי של פרשני כורסא טלוויזיוניים על חשבון הדיווח יש אפקט דומה. שבר נוסף הגיע עם חדשות הטלוויזיה בכבלים, אחר כך עם הבלוגים ועם פיתוחן של פלטפורמות תקשורתיות חדשות. הריבוי והמגוון של ערוצי תקשורת פיזרו את הצריכה של החדשות הממוסדות ואת תשומת הלב של הציבור אליהן, וביטלו את הסמכות שהיתה בעבר לאיסוף חדשות על ידי עיתונאים בתקשורת המודפסת ולמבט המפוכח של מגישי העוגן ברשתות הגדולות.
עבור הרבה אזרחים – בלי קשר לאידיאולוגיה – העיתונאי הוושינגטוני הטיפוסי נתפש כבעל חשיבות עצמית מופרזת ושלילי כל הזמן. לריבוי של פרשני כורסא טלוויזיוניים על חשבון הדיווח יש אפקט דומה. הריבוי והמגוון של ערוצי תקשורת פיזרו את הצריכה של החדשות הממוסדות ואת תשומת הלב של הציבור אליהן
ערוצי הכבלים והאתרים החדשים יכולים גם לקחת את ליבת הסיפור של אירוע חדשותי מרכזי כפי שהוא משודר בערוצי החדשות המסורתיים ולהגיש אותו לקהלים צעירים ומזדמנים בחבילה ממוסגרת באופן שונה, תוך טשטוש הקו המפריד בין דיווח לבין דעה הנשענת על הדיווח. הטוויטר הקצין, לפי חוקר התקשורת האמריקאי פרופ' דייויד גרינברג, את מגמת הטפילות, כלשונו, כאשר הוא מאפשר למגיבים עם רמות שונות של ידע ולטאלנטים לחוות דעות על חומרים שאספו אחרים. לצד זה אין גם להתעלם מהמתקפה הבלתי פוסקת של הימין האמריקאי על המדיה המיינסטרימית המואשמת בהטיה ליברלית. מתקפה זאת שכנעה הרבה שמרנים לא לסמוך על מקורות כמו הניו יורק טיימס, או מהדורות החדשות של הרשתות הגדולות. ערוצים אלה, יש לזכור, הוכרו עד לא מכבר כנייטרליים וכפלטפורמות אשר מספקות מידע ללא הטיה פוליטית.
במשך תקופת כהונתו של ג'ורג' בוש הבן משימה זו התרחבה כדי לייצר סוג של מציאות אלטרנטיבית עבור הימין. תחת בוש השלים הזרם השמרני תהליכים ארוכי טווח של יצירת דה לגיטימציה למומחים בכלכלה, מדע, משפטים, מודיעין ותחומים אחרים שעליהם עיתונאים נשענו תקופות ארוכות כדי לספק לצרכני התקשורת הבנה הגיונית ומוסכמת של העולם. מומחים אשר הטילו ספק בטענות של הממשל, בין אם בנושא ייצור הנשק הגרעיני של איראן, ההתחממות הגלובלית והמדיניות הכלכלית של בוש, פוטרו בטענה למפלגתיות וכמי שהיטו את המסקנות הפוליטיות בצורה לא עניינית.
מסיבה זו יש המכתירים את הנשיאות של בוש הבן כפוסט-מודרנית שבמסגרתה שום אמת קבועה אינה מתקיימת וכל הטיעונים צומצמו לטובת התועלת הפוליטית. תופעות אלה של "פוסט אמת" הלכו והקצינו לא רק בשוליים של החברה האמריקאית, אלא באופן גדל והולך בזרם המרכזי, איפה שהתחילו לפרוח תיאוריות קונספירציה חריגות, כשהמפורסמת שבהם היא זאת שאובמה לא נולד בארה"ב. בעבר, שומרי הסף של המדיה הממוסדת הצליחו להדוף מידע מהסוג הזה, אבל כעת העולם המחובר מאפשר לשטויות מהסוג הזה להיות מופצות רחוק ובאופן המוני. סקנדלים מומצאים כבר אינם נחלתם של תמהונים בעלי ידע שטחי שמפיצים תרחישים כוזבים מהסוג של מי רצח את קנדי, אלא גם של חברים נכבדים בקונגרס, קולות משפיעים במרחב התקשורתי של הימין ואנשים בטוויטר אשר המדיה הזאת מאפשרת להם לפנות לקהל גדול ונאמן של עוקבים, כמו דונלד טראמפ, כמובן.
