אני לא לבד. אני שייך ל'מפלגה הגדולה של הנואשים מהפוליטיקה הישראלית". אני אמנם גר בפריס אך בתי ושלושת נכדיי מתגוררים בערבה. מעורבותי ובעיקר דאגתי לישראל, אותה שירתתי בארבע מלחמות, דוחפים אותי לכתוב. כמו בצרפת, הפוליטיקה העסקנית נמאסה על הבוחרים. דרוש מנהיג חדש, ישר, אמיץ ובעל חזון המסוגל להפיח תקווה בקרב העם ולאחד את הימין-מרכז עם השמאל-מרכז, את החילונים עם המסורתיים, את החזקים עם השקופים, את המיעוטים עם הרוב.
השיח הציבורי, אותו מחוללים אנשי התקשורת ומעצבי דעת הקהל, חייב להתמקד בעת הזו בסכנה האורבת לישראל והעלולה להפוך אותה, דה פקטו, ל׳מדינה דו-לאומית׳. המצב אליו נקלעה המדינה בחמישים השנה האחרונות, הן בהיבט המדיני-פוליטי והן החברתי-לאומי, מחייב מציאת דרך חדשנית ואף מהפכנית.
השמאל הישראלי הולך ומאבד את דרכו הסוציאליסטית ושוחרת השלום. מאז רצח רבין (1995), משבר המנהיגות במפלגת 'העבודה' מחריף. לקראת כל מערכת בחירות לכנסת (ואף כשריח הקדמת בחירות נישא באוויר) המפלגה מחליפה מנהיג: שמעון פרס (1995-1997), אהוד ברק (1997-2001), בנימין בן אליעזר (2001-2002), עמרם מצנע (2002-2003), שמעון פרס (2003-2005), עמיר פרץ (2005-2007) אהוד ברק (2007-2011), שלי יחימוביץ' (2011-2013), יצחק הרצוג (2013-2017), אבי גבאי (-2017). השינויים התדירים, מעידים על פרפורי הגסיסה של המפלגה שהייתה, מהכנסת הראשונה ועד למהפך של הליכוד בראשות בגין (1977), בעלת מספר המנדטים הגדול ביותר.
מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, למרות הסכמי 'אוסלו', פוליטיקאים ותיקים הופכים את עורם, עוברים מחנה או מקימים מסגרת חדשה – תופעה שעד כה כשלה. במהלך חדשני בפוליטיקה הישראלית, הוקמה מפלגה חדשה 'קדימה' בראשות אריאל שרון ולאחר מותו עמד בראש אהוד אולמרט. כמפלגת מרכז היא משכה אליה דמויות ידועות מהשמאל ומהימין – צעד שנראה מבטיח ומאפיין את הלך הרוח בעם שבחר בה, מתוך תקווה לעתיד טוב יותר. אך, בעידן החדש של הדמוקרטיה, התוצאות המדיניות ובעיקר קיום ההבטחות קובעים ולא כרטיס המפלגה. 'קדימה' אמנם הייתה מפלגה חדשה אך חוץ מההתנתקות מעזה, היא לא הביאה את השלום המיוחל ואף לא עצרה את ההידרדרות החברתית ואת מצוקת השכבות החלשות בארץ. תוך עשר שנים היא נעלמה כלא הייתה.
בבחירות 2013 קמה מפלגה חדשה בראשות יאיר לפיד. שחקן חדש נכנס לזירה הפוליטית. הוא ושותפיו, רעננים ואיכותיים, נראו מבטיחים. הם אמנם זכו לאמון של מספר בוחרים נכבד, אך לא הביאו למהפך. עצם היות מרביתם בני דור שני ושלישי לאליטת מרכז המדינה, החשיד אותם במידה מסוימת. נוסף לכך, יחסו של לפיד לדתיים נראה אובססיבי וקיצוני לא פחות מזה של החרדים. מרבית העם דוחה קיצוניות באשר היא. חוסר ניסיון ושנינות פוליטית שלפיד לקה בהם, אפשרו לנתניהו להביא להדחתו בבושת פנים, עוד לפני שפועלו הניב פירות.
באחרונה תמך לפיד במועמד ש״ס לוועדה למינויי דיינים. זאת, כנגד מועמדותם של שניים מחבריו לסיעה: עליזה לביא ואלעזר שטרן. בצעד זה, שפגע באמינותו, הוא הפגין חנופה לבוחרי ש״ס, אליהם הפנה בתחילת דרכו את כל חיציו.
בבחירות האחרונות קמה שוב מפלגה חדשה. הפעם בראשות משה כחלון, שועל ותיק בפוליטיקה, איש ליכוד מובהק. הוא ניצל את ייאוש העם מלהשיג שלום. הרים את הדגל החברתי תוך שהוא נשען על גל ה'מחאה החברתית' (2011) הנקרא גם 'מחאת הדיור'. אמנם הוא הצליח להביא עשרה מנדטים לכנסת אך עמדותיו הימניות מחשידות אותו, לא פעם, כלוויין של הליכוד. תמיכתו בנתניהו ובניסיונות הימין לחוקק חוקים הגובלים בפשיזם מוכיחה אחיזה בשלטון בכל מחיר. כחלון ממשיך להכריז על זיקתו האידאולוגית לימין ולליכוד. לאיזה ליכוד הוא מתכוון? לזה של הליברלים הדמוקרטים שהרימו יד ופרשו: מרידור, רוני מילוא, מיכאל איתן, סער ויעלון, או זה של פוליטיקאים עסקנים הדוגלים בכוחניות המזיקה לדימוי של ישראל בחו"ל? הוא לא יכול לאחוז במקל משני קצותיו. או שהוא גרורה של הליכוד, או שהוא ראש תנועה חדשה ונאורה הנושאת את דגל המהפכה החברתית, תוך שמירה על שוויון וערכי הדמוקרטיה.
עברו יותר משני עשורים מאז הסכמי 'אוסלו' והכמיהה לשלום שנראה אז באופק. הקיטוב בחברה הישראלית הולך גדל. המעמד הבינוני מצטמצם באופן ניכר. בחלקו מתעשר וברובו נדחק לשוליים ולעוני. השחיתות השלטונית הפכה כמעט לנורמה. ארבעת ראשי הממשלה האחרונים נחשדו בפלילים ונחקרו, אחד מהם אף נכנס לכלא. מזה עשור ה'ליכוד' שולט. בחירתו של בנימין נתניהו בפעם השלישי ברציפות אינה נובעת מאהדה מיוחדת אליו (רק 25% מאלה שהלכו לקלפי בחרו בו. אם ניקח בחשבון את אחוז המצביעים (72,34%) הוא נבחר רק על ידי פחות מ 19% מבעלי זכות הבחירה). למעשה, נתניהו נהנה מהעדר מועמד כריזמטי לא פחות ממנו, שיקום ויתמודד מולו.
באחרונה, מנהיג חדש צמח במרחב הפוליטי, אבי גבאי. הוא בא מהמגזר האזרחי, ללא עבר פוליטי-עסקני. הצטרף לעבודה למרות דעותיו המרכז-ימניות. תחילה הוא נכנס לפוליטיקה כשחבר לכחלון. הוא התמנה לשר לאיכות הסביבה ותוך פחות משנה התפטר ממשרתו. גבאי ויתר על כיסאו למען שמירה על עקרונותיו (מתווה הגז ומנוי אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום בוגי איילון). צעד חדשני בפוליטיקה הישראלית. לאחר שעזב את מפלגתו 'כולנו' הצטרף למפלגת העבודה, ובכישרון רב ותוך חודשים מספר כבש את מפלגת השמאל. בחירתו לראשות העבודה הפיחה שוב תקווה.
כמה מאכזב שמיד עם היבחרו בחר גבאי לעשות סיבוב פרסה ולפנות ימינה במטרה לכבוש קהל ימני. לכאורה זה לגיטימי, אך היסטורית הבחירות של מדינת ישראל הוכיחה שחלק ניכר מהבוחרים של מפלגת ה'ליכוד' דבקים בה מתוך דחייה בלתי מתפשרת של כל מה שמקורו ב'מפא"י' האשכנזית. לפנות בשם מפלגת 'העבודה' לבוחרי ה'ליכוד', נראה לי הזוי. המחשבה שהם ילכו אחריו תמימה או שזהו הימור. המתונים שבימין, הדואגים לשלטון החוק ומאוכזבים מראש הממשלה הנוכחי ופרשיותיו, ימנעו או ילכו ל׳יש עתיד׳. הקנאים שדוגלים בארץ ישראל השלמה אפילו במחיר פגיעה בדמוקרטיה יצטרפו ל׳בית היהודי׳. אנשי השמאל המתנגדים לדרכו של גבאי, יבחרו ב׳מרצ׳ ואחרים ימנעו.
בשיחה עם ידיד, אלוף משנה לשעבר ואיש עסקים מכובד בפריס, הוא הביע תמיכה בגבאי. כמו רבים אחרים הוא תולה בו תקוות. גם אני ייחלתי להצלחתו, אך התנגדתי לדרך בה הוא בוחר. לצערי, הסקר האחרון שפורסם חיזק את עמדתי. גבאי צנח מ 24 ל 12 מנדטים תוך מספר שבועות. לעניות דעתי, תוצאה זו משקפת את דחייתו של מהלך הנטייה ימינה בשם מפלגת שמאל. עוד תקווה בדרך להחמצה. במהלך השיחה עם ידידי ציינתי שאם גבאי הינו באמת ׳זן חדש׳ בפוליטיקה הישראלית, הוא היה צריך לבחור בדרכו של עמנואל מקרון, שהקים מפלגה חדשה בצרפת, באמצעותה פנה לכל הזרמים עם הבטחת איחוד וחדשנות. מקרון זכה לנשיאות ולרוב מוחלט בפרלמנט, למרות גילו הצעיר (39). כמו גבאי הוא בא מהמגזר העסקי וכיהן כשר במשך שנה אחת בלבד.
מסתבר שאין חדש בגישה להסדר שלום עם שכנינו. אלה מאשימים את אלה והזמן חולף ומקבע את המצב ואף מוביל אותו למבוי סתום. השמאל המכנה עצמו 'שמאל-מרכז' חסר מצע מדיני ברור. הימין הלאומני גורר אותנו למדינה דו-לאומית. מדינת ישראל במלכוד. רוב העם בעד שלום, אך ממשיך לבחור בימין כברירת מחדל. נדרש מנהיג חדש. מנהיג שיציע חזון ויפגין אומץ. מפלגה שתאחד, תחדש ותצהיר במפורש על פירוק כל ההתנחלויות המפוזרות בגדה המערבית תכבוש ציבור בעל עמדות מתונות. אנשי המרכז האמיתי נאחזים ברעיון הציוני, של מדינה יהודית סוציאלית ודמוקרטית. הפינוי מחייב מימוש הלקחים מההתנתקות מרצועת עזה, אשר כשלה בטיפול במפונים. אלה שיסכימו לפינוי שקט יקבלו את מלוא הפיצויים והעזרה הנחוצים. ואלה שיסרבו במחיר התנגדות פיזית, יפונו, בצער ובכוח. הם יצטרכו לדעת שבמקרה זה הפיצויים שיקבלו יהיו פחותים בהרבה מאלה שיינתנו למפונים בהסכמה. נוסף לכך, על המנהיג החדש להצהיר מראש שהגושים שבגבול הקו הירוק ישמרו ומאות אלפי הפלסטינאים שסופחו לירושלים ינותקו ממנה.
לעניות דעתי, תכנית שכזו תגרוף תמיכה רחבה בקרב הציבור הישראלי. איני מפחית מהקושי ליישומה. גם החלטה לצאת למלחמה מחייבת שיקולים קשים ביותר, בעיקר בהיבט של מספר הקורבנות וגם בהיבט הכלכלי. למרות זאת, יוצאים אליה מתוך תקווה להביא עתיד טוב יותר. מערכה זו שעלולה להראות כ'מלחמת אחים', תמנע את הדרדרות המדינה עד לאובדנה. היא גם תפנה משאבים להחזרת הרווחה לתושבי ישראל הנאבקים יום יום על מחייתם. אולי גם תאפשר את הפרחת הנגב ותרחיב את הישוב העברי בגליל. צעד זה אינו דורש הסכמה של הפלסטינאים. הוא צריך להיות מלווה בקריאה להסכמים ענייניים, כמו למשל: חשמל, רשת אינטרנט, מים, גישה לנמלים… ההסכמים יתבצעו על בסיס אינטרסים הדדיים והשלום ייחתם כשיבשיל. כבר היום אנו עדים לרווחה מסוימת בגדה המערבית בניגוד לעזה. עמים לא רצים למלחמה או להתקוממות כשיש להם מה להפסיד.
במבט בוחן במה שאירע לאחרונה בצרפת, נראה שתעמולת בחירות כנה, אמיצה, ובעיקר חדשנית, הן בהיבט של המצע והן באישיות המועמד בראשה, בכוחה לטרוף את הקלפים ולהביא לכיבוש השלטון. לצורך המחשת תפיסה זו, כדאי לשים לב לסוגיית שינוי חוקי העבודה, שהייתה היה עבור הצרפתים, מאז עודכנו בפעם האחרונה (1945), טאבו קיומי. אף נשיא לא הצליח להביא לשינויים למרות ניסיונות אין ספור. המועמד החדש, עמנואל מקרון, הצהיר מראש על כוונתו לחוקק 'קוד עבודה' חדש עם היבחרו – הצהרה שלכל הדעות הייתה יכולה להכשיל אותו. עם הגיעו לשלטון, שינוי רדיקלי זה בוצע כפי שהתחייב. חוק זה עבר בשקט כאילו היה גזרה מהשמיים.
