מה בין "אחד שיודע" ל"עיתונאי שיודע"? | צבי רייך

ראיינתי מאות רבות של עיתונאים, ב-25 שנה. מה המטרה? מה ביקשתי לגלות? חוקרת מאוניברסיטת אילינוי שאלה אותי פעם בכנס בינלאומי של חוקרי תקשורת שנערך בוושינגטון: ישראל היא מדינה קטנה, נשאר בה עוד עיתונאי שלא ראיינת?! האמת היא שאני מאוד אוהב לשוחח עם עיתונאים ואכן יצא לי לשוחח עם מאות. בתחילת דרכי האקדמית נהגתי לראיין עיתונאים בעיקר על השאלה איך עיתונאים יודעים את מה שהם יודעים על הנושאים אותם הם מסקרים. אולם כיום מטרידה אותי יותר השאלה מה הם יודעים ובעיקר מה עושים כדי לדעת יותר.

מה המסקנה ממאות השיחות שלי עם עיתונאים? אני בשר מבשרם של חבריי העיתונאים. באתי מהשוחות. נשמתי אוויר דסקים וחדרי חדשות, בידיעות אחרונות. במובנים רבים נשארתי אחד מכם, גם אחרי שעברתי לאקדמיה. המחקרים לימדו אותי שאם רוצים עיתונות ששומרת על רלוונטיות ועל ערך מוסף בעולם שהולך ונעשה מורכב חייבים לעודד עיתונאים לרכוש ולפתח יותר ידע.

יש קבוצת חוקרים בארצות הברית ובאירופה, שמכונה תומכי עירוי ידע (knowledge infusion) או עיתונות תבונה (Wisdom Journalism). אחד ממובילי התנועה הזו הוא פרופ  תומס פטרסון, מבית ספר קנדי למימשל בהרווארד, שפרסם ב-2013 ספר חשוב בשם ”Informing the news”.

לכאורה זה טריוויאלי. עיתונאים צריכים ידע כדי לדווח ולנתח. מה חדש?! אכן, זה לא חדש. כבר בשנת 1922 וולטר ליפמן שהיה עיתונאי אמריקני, מבקר ואפשר לומר שגם פילוסוף, הבין שהפיתרון הוא עיתונות ידענית. זה קרה אחרי שקרא והזדעזע עמוקות מהפגמים הנוראים בסיקור מלחמת העולם הראשונה. העולם נעשה מרושת יותר, עם יותר השפעות גומלין. גם סדר הגודל של התופעות המסוקרות הולך וגדל. אם לפני עשורים אחדים, סיקור פלילים התמקד במעשה הפשע הבודד, כיום השאיפה היא להראות כיצד הפשע הבודד משתלב במגמות בתחום הפשיעה או ברמות הפיענוח והאכיפה.

התוצאה היא חדשות מסדר גודל אחר, המחייבות יותר ידע. גם הגלישה של הסיקור אל הפרשנות מגביהה את רף הידע הנדרש. הסיבה השנייה לצורך ביותר ידע היא פשיטת רגל של השיטה המרכזית והמסורתית לאיסוף מידע: הסתמכות על מקורות אנושיים. הבעיה היא שמקורות מידע רציניים הולכים ונעשים תחבולניים, ערמומיים ואסטרטגיים יותר מבעבר. יש כיום יותר אנשים, משאבים ותחכום בצד שמתעורר בכל בוקר כדי להסתיר את המציאות, מאשר בצד שקם בכל בוקר כדי לחשוף אותה.

זו טרגדיה בלתי נתפסת. מצד אחד, הציבור מעולם לא היה זקוק כל כך למקור מידע מהימן, איכותי, שלא מנסה למכור לו משהו ומצד שני, הציבור מעולם לא היה כל כך סקפטי ומתוסכל, אף שלא תמיד בצדק, מהתוצר העיתונאי שהוא מקבל. מעבר לכך, קיימת סתירה בין מה שארגוני חדשות צריכים בטווח הארוך, לבין מה שהם מעודדים בטווח הקצר: בטווח הארוך הם צריכים עיתונאים ידענים, שמסוגלים להבין לעומק ובאופן יסודי וביקורתי את הסוגיות המסוקרות. אבל בטווח הקצר, הם מתגמלים עיתונאים זולים להעסקה, עבודה מהיד אל הפה, ומינימום השקעה במידע הדרוש כדי לייצר ידיעה. האם העיתונאי הישראלי המצוי אינו מספיק ידען? יש בישראל לא מעט עיתונאים מרשימים בחוכמתם, בהבנתם, בחריצותם, ביושרתם ובהתמדם, אולם רוב העיתונאים אינם כאלה. גם לא עמיתיהם בתקשורת האמריקנית, הצרפתית או ההולנדית. העיתונות כולה סובלת ממחסור בידע. עיתונאים שמבקשים תן לי את כל הסיפור ב-40 שניות הם תופעה מזעזעת. זו ערובה לעיתונות דלה, עיתונות של קלוריות ריקות.

בעידן הזפזופ והקשב המוקבל ל-30 שניות ברשת, האם יש עוד מקום לידיעות ארוכות עם הרחבה? אני חולק על הנטייה להאשים את הקהל, שהוא לכאורה לא יצרוך ידיעות המכילות יותר מידע. זה לא שכל ידיעה חייבת להיות יציקה של 2000 מילה משעממות, עמוסות לעייפה בפרטי פרטים. עיתונאי ידען יכול לכתוב קצר וקליט, אבל הוא חייב לבצע את הריקוד הזה בין המציאות המסובכת לידיעה הפשוטה באופן יותר אלגנטי ויותר אינפורמטיבי וזו אכן חתיכת מטלה. היא מחייבת העסקת עיתונאים מאוד סקרנים ואינטליגנטיים, עם יכולות פישוט ופופולריזציה הגובלות באמנות.

זה דורש מאתנו בראש ובראשונה מהפיכה בידע של הכתבים והפרשנים בתחום סיקורם. במקום סיקור קצר נשימה וקצר-רואי דרוש סדר חדש, עם ידיעות בעלות ערך תזונתי רב יותר. הנגישות למידע קלה יותר באמצעות הרשתות והטכנולוגיות החדשות, מה המחיר שאנחנו משלמים כצרכני תקשורת? הטכנולוגיות איפשרו האצה של הפרסום עד למהירויות בלתי אפשריות. כתבת מדינית סיפרה לי פעם איך הצליחה להזים שמועה תוך 20 דקות בעזרת וואטסאפ לשלושה חברי קבינט. יותר ויותר מידע גולמי מגיע כיום מהר ובזמן אמת, אבל השאלה היא איך מייצרים מזה יותר ידע ולא יותר בלבול.

הוסיפו לאתגרים אלה את נטיית הלב העיתונאית מאז ומתמיד לפרסם ידיעות קונפליקטואליות, כאלה שיש בהן מחלוקת מה קורה ומי אחראי, היכן שתמיד יש מי שמנסה להטעות אותנו – מסבכת את המצב. התוצאה היא ידיעה שמביאה
את עמדת צד א' מול עמדת צד ב' בלי להכריע. איך צרכן התקשורת יוצא נשכר מזה? תחת הלחץ הגובר לפרסם במהירות, התלות במקורות המידע הולכת וגוברת, ואלה הולכים ונעשים מניפולטיביים כאמור.

ברמה המעשית, למה אנחנו נדרשים כדי לעשות עיתונות ידענית ודעתנית
יותר? עיתונאים שירצו בכך יוכלו להמשיך לשמש כבשר התותחים המתחלף של תעשיית החדשות, אבל לעומת זאת, עיתונאים שבוחרים לרוץ למרחקים ארוכים ומעוניינים להתפתח לרמת ידענים סמכותיים בתחומם, חייבים לשחות נגד הזרם פעמיים. בפעם הראשונה, נגד האינסטינקט העיתונאי להימשך אל הקצר, המינימליסטי והקונקרטי ובפעם השנייה, נגד התמריץ של ארגוני החדשות לסקר כאן ועכשיו, מהיד אל הפה.

מהם האתגרים שאנחנו נדרשים להם בדרך לעיתונאות אחרת? כדי להיות עיתונאי שרץ למרחקים ארוכים, עיתונאים חייבים לדלג כיום מעל 12 משוכות.

1. לקרוא, המון, בתחום ומחוצה לו. אפשר לחלק את העיתונאים לכאלה שקוראים ספרים וכאלה שלא. תרחיקו את עצמכם מהמחנה השני.

2. חישפו עצמכם לידע בינלאומי. זה כבר קורה אבל בעיקר בסיקור טכנולוגיה וחדשות חוץ. תנו למגמה המבורכת הזו להתפשט אל תחום הסיקור שלכם.

3. תקשיבו, אבל באמת. הרגליים הן לא האיברים החשובים ביותר בגופו של העיתונאי ואפילו לא הראש והעיניים, אלא דווקא האוזניים. תראו כמה עיתונאים מדובבים מרואיינים בגסות, או קופצים להשמיע את דעתם. עיתונאים מעולים מקשיבים.

4. להבין איך הדברים עובדים באמת. מרוב התעניינות במשברים ושבירת נורמות, עיתונאים לא יודעים מספיק על ההתנהלות הרוטינית של התחום שאותו הם מסקרים או מבקרים בלהט.

5. פתחו תפיסה מופשטת. בניגוד לאינסטינקט העיתונאי שנמשך דווקא לקונקרטי.

6. אל תברחו ממורכבויות. עיתונאי שבורח שוב ושוב ממורכבויות, מסיים עם תחום סיקור הזרוע בקרחות גדולות של בורות.

7. אל תברחו מאי וודאות. למדו לתמרן בין הידוע והלא ידוע.

8. למדו לעבוד עם ראיות. הסביבה העיתונאית כיום עתירת מסמכים וראיות. זה אחד הכלים החשובים ביותר להקטנת תלות בגירסאות של מקורות מידע.

9. חשבו על הקונטקסט. לא רק מה שקרה, אלא איך זה מסתדר עם התמונה הגדולה.

10. אנליטיות. תכונה שבעבר נדרשה רק מפרשנים וכיום פולשת גם לסיקור עצמו.

11. ללמוד וללמד. אני מחפש עיתונאים שלא מפחדים ללמד אותי, שיעשירו אותי על הדרך ואני בהחלט אסיר תודה בכל פעם שלמדתי משהו.

12. פתחו אנטי אנטי-אינטלקטואליזם. כאוספי מידע זריזים, שטסים אל השורה התחתונה, עיתונאים רבים מפתחים נוגדנים להסברים יותר ארוכים, יותר עמוקים, לתיאוריה ולמתודולוגיה. כך הם עלולים להחמיץ דווקא את ההסברים הטובים והחשובים ביותר לתופעות המעניינות אותם.