הזעזוע בשיח התקשורת בישראל מדבריה של ח"כ מרב מיכאלי, שהציעה בתכנית הטלוויזיה Q&A באוסטרליה לבחון מחדש את המערך המשפחתי, מדגים את מידת השמרנות השבטית המתקיימת כאן בכל הקשור לערך המשפחה. קולות רמים ורבים, הן במדיה המסורתית והן בזו החדשה, מיהרו להשתיק את קולה של מיכאלי ואת המסר אותו ביקשה להעביר. זאת בשלל הודעות ורשימות גינוי, שנשמעו כמעט פה אחד, באופן המתעלה מעל לחילוקי הדעות השגורים בין ימין ושמאל.
יש מקום להצטער על יחס עוין זה. הטיפול באלימות פיזית ונפשית הינו סוגיה אנושית ראשונה במעלה. לא כל שכן, כאשר אלימות זאת מופנית כלפי ילדים, בפרטיות התא המשפחתי. מכאן שמוכנותה של מיכאלי לאתגר את מה שנתפש כמובן מאליו, מתוך בקשה לבחון את תקפותו של אחד המוסדות הוותיקים בתולדות האנושות, צריכה להיות חשובה לכל מבקשי ומבקשות התיקון החברתי. אלא שבמקום להתייחס לדברים שאמרה מיכאלי מתוך עמדה המאפשרת דיון, התגובות הנחרצות לדבריה התאפיינו בניסיונות לקעקע את זכותה לומר את דבריה וללעוג לנתונים שהביאה.
במקרים רבים, ההתייחסויות המבטלות לזכותה של מיכאלי להשמיע את דעתה הסתמכו על הטענה הקלושה שמאחר ומדובר באישה שלא התנסתה בהורות אין לה זכות לאמירה בנושא. תגובות פטרוניות אלו, המעידות על בורות ועל תפיסות ארכאיות, לפיהן אישה שאין לה ילדים אינה שלמה, מחזירות אותנו שנות אור אחורה, לתקופות שבהן הקול היחיד בו הורשה לנשים לדבר במרחב הציבורי היה קול האם שלהן, וגבולות התפקיד שהוקצה להן הצטמצמו למסגרת הבית.
נתקלתי לראשונה בתפישה המקוממת הזו בארץ, כאשר ניהלתי את קמפיין "נשיאה לישראל". אי אפשר היה שלא להבחין כיצד קולט אביטל, שהתמודדה לנשיאות המדינה, זכתה ליחס תקשורתי עוין ולהתמקדות לא עניינית בחייה הפרטיים, בשל העובדה שבחרה שלא להתחתן ולא הביאה ילדים.
עשור מאוחר יותר, מסתבר שעדיין נדרשת קריאת ההשכמה למי שאינם מבינים כי אישה יכולה לממש את עצמה באופן מלא ושלם מתוך הורות או מתוך בחירה באל-הורות, באופן שאינו מתקשר לקול שיש לה להשמיע בעולם ולזכותה לומר את דבריה. כל תפיסה אחרת מייצרת מצב אבסורדי לפיו הזכות לדבר על משהו ולחוות עליו דעה מהיבט חברתי ופוליטי צריכה להסתמך רק על ההתנסות בו.
מוכנותה של מיכאלי לאתגר את מה שנתפש כמובן מאליו, מתוך בקשה לבחון את תקפותו של אחד המוסדות הוותיקים בתולדות האנושות, צריכה להיות חשובה לכל מבקשי ומבקשות התיקון החברתי. אלא שהתגובות הנחרצות לדבריה התאפיינו בניסיונות לקעקע את זכותה לומר את דבריה וללעוג לנתונים שהביאה
לצד התייחסויות מקוממות ובלתי ענייניות למיקומה של מיכאלי כמי שבחרה לא להתחתן ולא להביא ילדים, היו גם מי שביקשו לבטל את חשיבות הנתונים שהציגה. כך למשל קרולינה לנדסמן שטענה – לא פחות – שהנתונים שהציגה מיכאלי "לא שווים את הנייר שעליו הם כתובים, בלי קשר לאמיתותם המדעית". כך, בהינף קולמוס בחרה לנדסמן לבטל שורה ארוכה של נתונים מבהילים על האלימות המתרחשת בחיק המשפחה, כאילו הם עניין חסר משמעות ותקפות.
אלא שמחקרים ישראליים המציינים שאחד מכל שבעה ילדים וילדות בישראל נפגע מינית בתוך המשפחה ולמעלה מחצי מיליון ילדים חווים אלימות במסגרת המשפחה אינם עניין של מה בכך. לא מדובר ב"נתונים" בתוך מירכאות כפי ששמה אותם לנדסמן, בניסיון להפריך את משמעותם, אלא במציאות חיים טרגית שיש לתת עליה את הדעת: מיליון אנשים בישראל החיים במרחב אלים המתקיים בתוך מסגרת משפחתית.
כאשר מתייחסים לתוכן הדברים שאמרה מיכאלי, ניתן להבין, בניגוד לדעה אותה היא מביעה, שהתערבות ממשלתית גורפת בנעשה במשפחה אינה עניין רצוי. הן בישראל והן בעולם, יש ניסיון היסטורי מר ועגום בכל הקשור לגופים בעלי כוח היוצרים קריטריונים העוסקים במי ראוי להביא ילדים ולגדלם ומי לא. כמו כן, כפי שטוענת נעמה קטיעי, בהסתמך על מחקרה של תמי רזי "ילדי ההפקר", בישראל מאז ומתמיד היה וישנו שימוש עודף במנגנוני הרווחה. מוסדות אלו, הפועלים לעתים באופן גזעני, אינם תורמים בהכרח לרווחת הילדים החוסים בהם, ולעתים אף מגבירים את אומללותם.
לא רק זאת, אלא שתחושת השייכות והמשמעות שמעניק המערך המשפחתי, פגום ככול שיהיה, משמעותית לקיום האנושי. זאת בהיותה של המשפחה גורם חשוב במעלה לכינון יחסי זיקה ותחושת מורשת. היכולת האנושית להתקיים כישויות אוניברסליות, ללא חיבור היסטורי ושורשי בזמן, אינה ברת קיום; כך לפחות מהניסויים החברתיים – דוגמת הקיבוץ – שנערכו בעניין.
עדיין, יש מקום להסכים כי התערבות בסיסית במשמעות המשפחה אכן נדרשת ויש בכוחה לחולל שינוי חברתי חשוב. הכנסת נושא תכנון משפחתי לתכנית הלימודים, מערך ספרי לימוד חינמי בנושא הורות המוענק ליולדות בבתי חולים והקצאת משאבים לחיזוק המערך הקהילתי כמקור לתחושת שייכות, הם רק מספר דוגמאות לאופן בו ראוי להתייחס באופן ציבורי לנושא ההורות. כל זאת, כחלק ממגמה רצויה שתהפוך תחום הנותר נעול, למעט מקרים יוצאי דופן, בספירה הפרטית, לכזה הפתוח לדיון חברתי ומשיק לספירה הציבורית.
התגובות לדבריה של מיכאלי מלמדות כי רבים בישראל עדיין אינם בשלים להתמודדות עם ההיבטים הדכאניים במוסדות הנישואין והמשפחה. תקופה ארוכה אלימות בתוך המשפחה נחשבה לנושא שאין בו עניין ציבורי. זאת עד שהשיח הפמיניסטי אמר את דברו והצליח לחולל שינוי. בניגוד לעבר, כיום, הן בארץ והן בעולם, מדובר בתחום שמתקיימת בו התערבות ציבורית המעוגנת מבחינה חוקתית.יש לקוות, שבאופן דומה, עם הזמן תתגלה פתיחות לסייע להורות מטיבה וראויה יותר באופן ציבורי, אוניברסלי וממוסד. בינתיים, חשוב לדון בנושאים אלו מתוך גישה
פתוחה ומתוך הבנה שחלק גדול מהאלימות בעולם הוא תוצר של מערך יחסים לקוי המתרחש במחסה הביתי.
משפחה היא מקום המסמן רוך, אהבה ונתינה לאנשים רבים. אך לא לכולם, לא תמיד.
*ד"ר שלומית ליר היא חוקרת מגדר ותקשורת במכון שוסטרמן ללימודי ישראל באוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס
