יום האחד במאי בישראל היה השנה דל מתמיד באירועים הקשורים לסולדריות בין העובדים. גם לא יצאה בו שום קריאה למען צמצום אי-השוויון המשווע בחברה הישראלית. העובדה שהאחד במאי חל השנה בדיוק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, ביום שני השבוע, לא אפשרה לציין את "יום הפועלים הבינלאומי" במועדו. אפשר אולי היה לקיים את אירועי היום הזה לפני יום הזיכרון, או לאחריו, מיד לאחר יום העצמאות. הרי אין מדובר בעוד אחד מהמועדים הדתיים, הבלתי ניתנים להזזה, אלא בציון של יום בעל משמעות אידיאולוגית- מעמדית ובינלאומית.
אלא שיום האחד במאי, שנועד לבטא סולידריות בין עובדים ואת המאבק למען תנאי עבודה טובים יותר, מאבד את מקומו בלוח המועדים הישראלי (וגם ברוב מדינות העולם) מאז ראשית שנות ה-90'. למעשה, כבר בסוף שנות ה-80, שבהן החלה ההתרסקות של חלקים מהמשק ההסתדרותי, מעמדו של האחד במאי התערער. קריסת הקומוניזם וההשפעה שהייתה לכך על התנועה הסוציאליסטית העולמית, הבטיחו את קבורת החמור של החג הזה.
בשנים האחרונות לא מתקיימים בישראל אירועים בעלי משמעות לציון האחד במאי. נכון, כמה מאות חברי תנועות "הנוער העובד והלומד" ו"בני דרור" מקיימים צעדה בתל אביב (למה אין מבוגרים בתהלוכות הללו?), ובנצרת יוצאת תהלוכה קבועה מטעם חד"ש, אבל זהו. שלא כבעבר, משרדי הממשלה והרשויות המקומיות, ככל מוסדות הציבור, פועלים כרגיל, רק מעטים מהם עדיין מנהיגים ביום זה "יום בחירה" לעובדים. העיתונים הקפידו במשך שנים שלא להופיע ביום האחד במאי, פרט ל"הצופה" של המפד"ל ו"חדשות" של קבוצת שוקן, שנהג בכל שנה להפר את התחייבותו שלא להופיע ביום זה, ואז הופיע, כאחרון שוברי השביתה.
מקורו של האחד במאי הוא בהפגנות של פועלים בקנדה ובארה"ב בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. ב-15 באפריל 1872 התקיימה בטורונטו, קנדה, הפגנה שארגנה הפדרציה של איגודי העובדים בעיר, בדרישה לשחרר מהמעצר 24 פועלי דפוס שהנהיגו שביתה – לא חוקית בעיני השלטונות- בדרישה להגביל את מספר שעות העבודה.
בעקבות מאבק העובדים בקנדה, קבעה הפדרציה של ארגוני העובדים בארה"ב את ה-1 במאי 86' כמועד לתום האולטימטום שהופנה כלפי המדינה והמעסיקים, כדי שאלה יסכימו להגבלת מספר שעות העבודה ל-8 ביום. הדרישה לא נענתה והעובדים פתחו בשביתה כללית. בשיקגו ההפגנות הידרדרו למהומות, שבהן נהרגו עשרות מפגינים ושוטרים. לזכר האירועים האלה קבע האינטרנציונל הסוציאליסטי את האחד במאי כיום הפועלים הבינלאומי. מאז 1890 צוין היום הזה בהפגנות במדינות רבות והעבודה בחלקים נרחבים של המשק הושבתה.
בישראל התקיימו עד תחילת שנות ה-90 הפגנות בתל אביב, שבהן השתתפו עשרות אלפים, ביניהן ראשי מפא"י, מפ"ם וארגוני העובדים. באחת ההפגנות הגדולות שהתקיימו בחיפה בהשתתפות כ-100 אלף איש, נטלו חלק יצחק רבין ושמעון פרס.
