"הזרם המרכזי בתקשורת הישראלית – החילונית בעיקרה, נתפס על ידי החרדים כגורם העיקרי שאחראי לדימויים השלילי: כפורעי חוק וכמי שאינם מכבדים את מוסדות המדינה. דימוי זה מוביל ליחס נוקשה של המשטרה כלפי החרדים, בעיקר בהפגנות שהם מארגנים. בצד זאת, כדאי לשים לב שגם לגופי התקשורת החרדיים, הוותיקים יש חלק בטיפוח יחסם השלילי של החרדים כלפי המשטרה ומוסדות המדינה". כך קובעת החוקרת תהילה גאדו, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ומרצה בקריה האקדמית אונו. במאמר שפרסמה לאחרונה בכתב העת "מסגרות מדיה". המאמר, שיוצג בכנס השנתי של האגודה הישראלית לתקשורת באפריל הקרוב, מסתמך על מחקר שערך במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה – יחד עם פרופ' גיא בן פורת מאוניברסיטת בן גוריון ועיקרו עוסק ביחסים הבעייתיים בין המשטרה לקהילה החרדית בישראל. לטענתה, התקשורת אינה משמיעה את קולה נגד האלימות המשטרתית המופעלת נגד חרדים ובכך הם אינם מקבלים ממנה כל הגנה או גיבוי בעימותיהם עם המשטרה. במדינה דמוקרטית, קובעת גאדו, המשטרה זקוקה לאמונם של האזרחים כדי שיצייתו לה ויקבלו את החלטותיה. אלא שמיעוטים המתוסכלים בשל מעמדם האזרחי או הכלכלי (אותו הם מייחסים לאפליה), עלולים להטיל ספק בלגיטימיות של החוק ובסמכותו ויגלו נכונות פחותה לציית לו. אזרחים מקבוצות מיעוט חשים שהם נתונים מצד אחד לשיטור יתר ומצד שני לשיטור חסר.
קבוצה נבדלת מהסביבה
לפי גאדו, הקהילה החרדית בישראל מתנהלת כ"תרבות מובלעת", שכן היא נבדלת מאוד מהזרמים המרכזיים ואף קיימים בה אגפים קיצוניים, כגון הפלג הירושלמי ונטורי קרתא, המתנגדים למדינה ולמוסדותיה. בהיותה קבוצת מיעוט, הקהילה החרדית מטילה ספק בלגיטימיות של החוק ובמערכות האכיפה של המדינה ומבין מוסדותיה: בקרב החרדים, המשטרה זוכה למידת האימון הנמוכה ביותר. לפי סקרים שנערכו בשנים האחרונות, רק כ – 30% מהחרדים מאמינים שהמשטרה מעניקה להם ביטחון. אף כי הקהילה החרדית אינה הומוגנית ויש בה קבוצות שונות, בחברה הישראלית הכללית נוטים להתייחס אליה כמקשה אחת. "התקשורת ממלאת תפקיד בעיצוב ההתייחסות המכלילה לחרדים, פעמים רבות לשלילה כך, שכאשר כלי התקשורת המרכזיים מסקרים למשל אירוע של הפלג האנטי ציוני הקיצוני, הם אינם מציינים שמדובר בקבוצה נבדלת בקרב החברה החרדית ותחת זאת ממסגרים את האירוע כחרדי כללי, מה שמביא להצגתה של כל הקהילה החרדית כקיצונית ואלימה". לדבריה, הכללות אלה משליכות לרעה על תדמיתם של החרדים בקרב צרכני תקשורת ותורמות להנצחת התפיסה כי המגזר החרדי כולו הוא מגזר קיצוני המאיים על הסדר הציבורי במדינה.
לשמר את נאמנות הקוראים
"התייחסות כוללנית שלילית לחרדים רווחת בעיקר בעיתות משבר", טוענת גאדו. "הזרם המרכזי של התקשורת הישראלית מנסה לשמר את נאמנותם של צרכניו באמצעות הבלטת 'האחר', המאיים על דרך חייהם ועל זהותם. הצגת החרדים בתקשורת הישראלית באור שלילי, נועדה לציירם בתודעת הציבור בתור 'אחר' תרבותי מאיים". לפי המחברת, צורכיהם התקשורתיים של קבוצות מיעוט, החשות כי הן נדחקות לשוליים, כגון החרדים, אינם מסופקים במלואם על ידי כלי התקשורת המרכזיים והדבר תורם בתורו לשיגשוגה של תקשורת חרדית פנימית, מגזרית, חלופית, המיועדת לקהילה בלבד. לפי סקרים, יותר מ – 70% מהחרדים קוראים עיתונים חרדים בלבד. מערכת היחסים בין הקהילה החרדית לבין כלל הציבור בישראל עברה טלטלות בתקופת משבר הקורונה. גאדו מזכירה שהחרדים נתפסו כמפיצי המחלה ופורעי חוק. אמצעי התקשורת דיווחו בהרחבה על עבירות והפרת הנחיות הבריאות בקהילה החרדית ומיצבו את הקהילה הזו כמקור מרכזי להפצת המחלה. מנגד החרדים פירשו את הטלת הסגרים על שכונות מגוריהם כנסיון לבדל אותם ולפגוע בהם. לפיכך, משבר הקורונה העמיק את השסע בין הקהילה החרדית לכלל החברה בישראל. "לרבים מהחרדים ישנה תחושת נרדפות", קובעת גאדו. לדבריה, קיימת טענה נפוצה בקרב החרדים ולפיה הזרם המרכזי בתקשורת הישראלית מסקר את ענייניהם בצורה מגמתית, שלעתים אף גובלת בהסתה נגדם, וכי יש לה תפקיד מרכזי ביצירת דימום השלילי. "כאשר התקשורת מבליטה התפרעויות מצד קבוצות קטנות של חרדים, נוצר דימוי ולפיו מדובר בקהילה של פורעי חוק, עד כי לשוטר בשטח קשה מאוד להתנתק מהתפיסה שמטפח הזרם המרכזי בתקשורת: ולפיה 'החרדים אינם שומרי חוק, לא עובדים ואינם משרתים בצבא'". בצד זאת, גאדו אף מציינת כי לא רק לזרמים המרכזיים בתקשורת הישראלית תפקיד משמעותי ביצירת דימויים השלילי של החרדים בקרב הציבור בכלל ובעיני המשטרה בפרט, אלא גם כלי התקשורת החרדים מחריפים את הבעיה. הללו, היא אומרת, מציגים את המשטרה באור שלילי באמצעות הבלטה של אלימות השוטרים כלפי חרדים, בעיקר במהלך הפגנות. עם זאת, היא מצביעה על הבדלים מסוימים בעניין היחס למשטרה ולמדינה בתוך התקשורת החרדית: בעוד שהעיתונים המסורתיים המודפסים ( למשל "המודיע" או "המבשר") מבטאים עמדה שלילית, התקשורת החדשה, המקוונת, מציגה עמדה פחות נחרצת כלפי המשטרה והמדינה והיא זו שמסוגלת לצנן את הרוחות ביחסי המשטרה (והמדינה) עם הקהילה החרדית, אם לא להביא לשינוי ממשי.
*לאחר פרסום הראיון עם החוקרת תהילה גאדו, מר צבי אידלמן מרמת גן שלח תגובה אותה מצאנו לנכון לפרסם בשולי הדברים:
