728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

ערש השידור המסחרי

ערש השידור המסחרי
יורם רונן עורך חדשות ב"קול ישראל". יוני 1959- עשרה חודשים לפני תחילת השידורים המסחריים

ספר השנה של העיתונאים, תש"ך: רשת ב' הוקמה כערוץ רדיו מסחרי המשדר פרסומות; ומי יקנה מקלט טלוויזיה כשאין ידו משגת לרכוש מקרר חשמלי?

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.

מובא כאן כלשונו מאמרו של העיתונאי, הפובליציסט והמתרגם. בועז עברון ב"ספר השנה" של העיתונאים תש"ך 1960.


"קול ישראל בזינוקו"


פתיחת שידורי הפרסומת בגל ב' של "קול ישראל" בחודש אפריל האחרון מהווה נקודת מפנה בתולדות הראדיו בארץ. בפעם הראשונה מאז ייסד השלטון המנדאטורי את "תחנת "קול ירושלים" , בשנת 1936, נעזר שירות השידור במקורות מימון לא-ממשלתיים.
קשיים כספיים רודפים את הראדיו מאז הקמת המדינה. עד שנת 1958 קיבל השירות רק חלק מהסכום שנכנס לאוצר מתשלומי דמי רשיונות הראדיו (אגרה). תקציבו פיגר בהתמדה אחרי האינפלציה, ומצב זה השתקף הן בפיגור של הציוד הפיסי (אולפנים, משדרים, משרדים, מתקני הקלטה, תקליטיה וכו'), הן בתקן מצומצם מדי ובעל משכורות ירודות.
במצב זה לא יכול היה הרדיו לספק לציבור שירות מגוון ומעניין כפי שניתן לעשות לוא היו האמצעים לכך. המאזין הרגיש בדלות זו בצורה של תקליטיה בעלת מבחר מצומצם ובלתי מעודכן בתחומי המוסיקה הקלה והרצינית כאחד; בצורת תכניות עשויות ברשלנות; בצורת הישענות יתר על שיחות ותוכניות מילול אולפניות במקום שידורי חוץ (היקרים יותר, לרגל הצורך בטלטול מכשירי הקלטה וצוות טכני); בצורת תזמורת סימפונית בגודל קאמרי והעדר תזמורת קלה ראויה לשמה, וכו'.
מאחורי צד גלוי זה של דלות היה מצב פנימי עגום למדי, שבמידה מסויימת קיים עד היום. אדם אחד אנוס לערוך ולביים תכניות אחדות בבת-אחת, בעוד ששירותי שידור זרים מאפשרים לעובדיהם התרכזות במספר תכניות קטן, וכך נוטה רמת שידוריהם להיות גבוהה יותר. עורכים ובמאים אנוסים לנהל בעצמם את הצד האדמיניסטראטיבי של עבודתם, בלי שיהיה מפיק שיפטרם מטורח זה וישחררם להכנת השידור עצמו, ועתים אף אינם נעזרים במזכירה או כתבנית. המשכורות הירודות לא משכו כוחות חדשים בעלי כשרון. החיפזון ועומס העבודה לא אפשרו התרכזות שקטה הדרושה לביצוע עבודה כהלכתה, לא נתנו שהות למחשב יוצרת, והעובדים נדחפו לעתים קרובות מדי למוצא הקל של שימוש בשאבלונות מוכנות החוסכות מחשבה ומאמץ.
מאחר ששירות השידור תלוי במידה מרובה במשתתפים מן החוץ, כגון שחקנים, נגנים, סופרים ומשוחחים, ומאחר שתשלום ההשתתפות הזעום יצר בהם יחס של זלזול כלפי הראדיו, ניכרה הירידה בהופעותיהם של אנשי החוץ. התנאים הפיסיים והקושי במשיכת שחקנים מן החוץ גרמו לכך, שאפשר היה לקיים רק מספר מצומצם של חזרות לתסכית או לכל תוכנית אחרת. התוצאה הייתה, שהראדיו נאלץ לשדר תסכיתים מוקלטים במקום תסכיתים חיים. העורך יכול עוד לתקן את ההקלטה, דבר בלתי-אפשרי בשידור חי, וכך לכסות על השגיאות והתקלות שקרו בה. מאידך גיסא אין השחקנים דרוכים כדבעי ואינם נותנים את מיטב אונם למלאכתם, בדעתם שתמיד אפשר לתקן, להשמיט או להקליט מחדש. כך מאבד השידור הרבה מתחושת המיידיות והחיוניות שבו. ממכה זו לא נפטר הראדיו עד היום. התסכית החי, הבלתי "מבושל", המקובל במרבית שירותי השידור בעולם, עודנו לגבינו בבחינת חזון רחוק.

הראדיו כ"משק סגור"

בשנת 1958 הסכים האוצר, שהראדיו ייהפך ל"משק סגור", דהיינו – ששירות השידור יקבל את כל דמי הרישיונות הנגבים, סכום שנאמד אז בשלושה וחצי מיליון ל"י. תודות לכך נתאפשרו העלאה ניכרת בתשלומים למשתתפים מן החוץ, רכישה של ציוד חדש, הגדלת התקן ועוד, ואילו העלאת המשכורות במנגנון שירות המדינה הקלה על מצב העובדים. יש, אגב, להעיר שלוא הצליחו באמת לגבות את כל הסכומים המגעים לאוצר ממקלטי ראדיו, היו ההכנסות עולות מאוד, שכן יש האומדים את מספר מקלטי הראדיו ה"בלתי לגאליים" בארץ במאות אלפים.

על אף הנהגת ה"משק הסגור" נסתבר עד מהרה להנהלת "קול ישראל", כי סכום זה מספיק לתחזוקה שוטפת של השירות ולחידוש שוטף של ציודו, אך לא להרחבה ולהשקעות-יסוד נוספות, שהחשובה בהן היא הקמת בית השידור בירושלים., שיאפשר פתרון לשנים רבות של בעיות המקום והציוד של "קול ישראל". לשם כך העלתה ההנהלה את רעיון השידורים המסחריים.
הוחלט להמנע מהשיטה האמריקאית, לפיה המפרסם הוא הקובע מה יהיה בתכנית ועתים אף שוכר את עובדיה ומשתמש בתחנה רק כבאמצעי קשר טכני עם הציבור, וקבל את השיטה האיטלקית, בה נמכר למפרסם זמן להשמעת מודעת פרסומת, אך בלי שתהיה לו השפעת כלשהי על התכנית, שבתחילתה, באמצעיתה או בסופה משודרת המודעה. כך מתאפשרת גישה אחראית יותר ושמירה על ערכים חינוכיים ואסתטיים, ולא עמידה על ערך המכירה בלבד. זו הדרך אותה נקט "קול ישראל".
השידורים המסחריים משודרים כל יום, פרט לשבתות ולחגים, בגל ב', בשעות 5.05 – 7 בערב, החל מאפריל השתא. הוחלט לשדר לנסיון במשך חצי שנה, ואחר כך תחליט הכנסת אם להמשיך בשידורים או להפסיקם. הנהלת "קול ישראל" מקווה להרוויח מהשידורים במשך השנה סך של 900,000 ל"י, ברוטו, ואחרי ניכוי ההוצאות יישאר מסכום זה רווח נטו של 300,000 ל"י לשם מימון תוכניות ההרחבה. יחד עם זאת, הצליח השירות "לצוד" שתי ציפורים נוספות: תוספת של שתי שעות שידורים קלים ביממה, ומשיכת מאזינים מהתוכנית הקלה של ראדיו רמאללה ל"קול ישראל". "ציפור" נוספת, ובלתי צפויה, היא משיכת ילדים רבים, שנהגו להאזין בשעות אלו לתוכניות לנוער, אל המוסיקה הקלה נטולת הערכים החינוכיים של התכנית המסחרית.

לצורך השידורים המסחריים הוקמה על בסיס של קבע תזמורת קלה והוזמן מנצח מפורסם של תזמורות קלות מהולנד, מר דולף ואן דן לינדן, כדי לאמנה ולהכשירה לתפקידה. מומחים ציינו, כי מר ואן דן לינדן חולל נפלאות של ממש בזמן שהותו בארץ והפך את התזמורת הקלה לאנסמבל בעל רמה ניכרת.
לפי שעה לא הוברר עדיין בדיוק מה מספר המאזינים לתכניות המסחריות, לאילו גילים או קבוצות-הכנסה הם מתחלקים, אילו מודעות משפיעות יותר, ומה הייתה השפעת הפרסומת המשודרת על הרגלי הקנייה של הציבור. יש להניח, כי הראדיו ייאלץ בסופו של דבר להזמין מחקרים מפורטים בתחום זה, אולי תוך כדי שיתוף-פעולה עם המפרסמים, כדי שיוכל לומר למפרסמים מה בדיוק הוא מוכר להם. בעתונות כבר יודע המפרסם, פחות או יותר, לאיזה חוגים ולכמה אנשים הוא מגיע, ובהתאם לכך הוא מתכנן את מדיניות הפרסום שלו. בראדיו הרי זה עדיין בבחינת ארץ לא נודעת. אך מכל מקום נראה, כי המפרסמים עמדו בינתיים על כך, ששידורי הפרסומת בצורה ובזמן הנוכחיים אינם ממלאים את תקוותיהם במידה שציפו לה, שכן ניכרת לאחרונה התמעטות במספר המודעות המשודרות.
יש לשער, כי אם תאשר הכנסת את הנהגת השידורים המסחריים כמוסד של קבע, יתייחס הראדיו בפחות בפחות קפדנות אל ניסוח מודעות-הפרסומת, ויתיר כמה צורות פרסומות שעתה הוא נזהר בהן, כדי לא לעורר את התנגדות חברי הממשלה והכנסת. יש להניח, כי אז ישנו גם את שעות השידורים המסחריים, שכן השעות הנוכחיות אינן נוחות ביותר, ומספר המאזינים קטן בהן יחסית.
לאחרונה נזכיר, כי בסתיו השנה מצפים להפעלתו של המשדר החדש, בעצמה של 100 קילוואט, לצורך התכניות העבריות, במקום המשדר הנוכחי בגל א', שעצמתו 50 קילוואט בלבד. הדבר יאפשר גמישות הרבה יותר גדולה בתיכנון התכניות, הוצאת כל השידורים הלועזיים מתכנית ב' והעברתם לגל א' דהיום, וכך ליצור תכנית אלטרנטיבית לתכנית א'.

מצב "גלי צה"ל"

תחנת גלי צה"ל" טוענת תמיד, כי את קיומה הנפרד מצדיקים תקציבה הזעיר, רוח הנעורים המפעמת בה, היותה תחנה לשידור תכניות קלות אלטרנטיבית לתכניות הכבדות יותר של "קול ישראל", והיא מוסיפה, כי טוב שתהיה תחנה המתחרה ב"קול ישראל" ומדרבנת את השידור הבכיר.
בשנתיים האחרונות פקע תוקפן של כל הטענות האלו, במידה שהיה בהן ממש. טענת התקציב הזעום הייתה תמיד מפוקפקת במקצת. אמנם, אנשי שירות חובה, העובדים בתחנה, מקבלים משכורת צבאית, שהיא נמוכה, אך התחנה נהנית מכמה וכמה שירותים העולים כסף לצבא, אף שאינם מופיעים בתקציב התחנה עצמה. היא פטורה מהחזקת מחלקות יקרות, כגון מחלקת החדשות, שכן היא מעבירה את החדשות מ"קול ישראל"; אין היא מקיימת תזמורת, קלה או כבדה, והיא משתמשת בכוח האדם של "קול ישראל" כשבא זמנם של עובדי השירות לצאת לשירות מילואים. מבחינות רבות היא תלויה, אם כן, ב"קול ישראל" ומהווה שלוחה שלו.
במשך השנים האחרונות חלה עלייה ניכרת ברמתו המקצועית של קול ישראל", והתחנה הצבאית, שתמיד היתה חובבנית, אינה יכולה להתחרות בהתפתחות זו של השירות הבכיר, במידה רבה משום שתלויה היא במחזור הד-שנתי של מגוייסים. עד שאלה רוכשים ניסיון, מסתיימת תקופת שירותם, וכך אין הצבר רב של נסיון ויכולת. כמו כן איבדה התחנה הרבה מרעננותה הקודמת,, ובשידוריה ניכרות רשלנות והזנחה הנובעות, כמסתבר, מבעיות מינהלתיות ואישיות פנינמיות. כך אין התחנה הצבאית מהווה "דרבן" לשירות הבכיר, והטענה האחרונה, של היות "גלי צה"ל" התחנה הקלה של הראדיו הישראלי, פקע תוקפה בעצם לאחר הנהגת השידורים המסחריים.
לאור כל זאת ספק אם יש עוד צורך בקיומה הנפרד של התחנה הצבאית, ואם לא מוטב היה ליצור מחלקה מיוחדת לשידורים של הצבא ב"קול ישראל". כך היו מושגים בעת ובעונה אחת חסכון בכוח אדם, עלייה ברמה המקצועית ויכולת גיוון גדולה יותר של השידורים לצבא על ידי שימוש במשאביו הגדולים יחסית של "קול ישראל".
אולם, לאור עניינם של משרד הבטחון והמטכ"ל בקיומה העצמאי של התחנה, אולי לא רק ככלי בידור ואינפורמציה לצבא אלא גם כאמצעי ביטוי להם, אין סידור רצוי כזה נראה לפי שעה באופק. ראוי, אם כן, להנהיג בהקדם ריאורגניזציה של התחנה כדי למנוע התדרדרות נוספת.

התכניות לשירות טלוויזיה

נוכח העובדה שכל הארצות השכנות כבר התקינו או מתקינות תחנות טלוויזיה (אפילו ירדן נכנסה לשלב ביצוע מעשי של תכנית כזו), אין ישראל יכולה להמנע מכך לאורך ימים, על אף הטענות שהעלה נגד הדבר אפילו ראש הממשלה, שאינו שבע רצון מההעלאה המלאכותית של רמת החיים הכרוכה בהנהגת טלוויזיה.

במשך כשנתיים, עד לבחירות אשתקד, טיפלה בעניין זה ועדה בראשותו של מר משה פרלמן, אך כל החלטה נדחתה עד לאחר הבחירות. אחרי הבחירות הוקמה שוב ועדת מומחים, בראשותו של השר בלי תיק מר אבא אבן, לשם עיון בשאלה, תוך ציפיה להקמת שירות טלוויזיה תוך שנתיים-שלוש אם יאושר הדבר.
הבעיות הטעונות הבהרה, ושאת הצעות פתרונן חייבת הועדה להביא בקרוב בפני הממשלה לצורך דיון והחלטה סוםית, הן:
א) בעיית מימונה של התחנה וצורת הבעלות עליה;
ב) הבטחת הפיקוח על התוכניות של המדינה;
ג) בעיית ייצור המקלטים, יציאות ייצורם, המס עליהם והמחיר לצרכן;
ד) הזיקה ל"קול ישראל".
ה) נעמוד על הנושאים לפי סדר זה:
נעמוד על הנושאים לפי סדר זה:
"קול ישראל" נאבק בקשיים תקציביים גדולים, כפי שהזכרנו לעיל, ותחנת טלוויזיה יהא דבר יקר הרבה יותר מאשר תחנת ראדיו. שעת הבידור בטלוויזיה עולה פי 8-9 יותר מאשר בראדיו. לפי התכנית מתכוונים לשדר בתחילה רק שלוש שעות ביממה, אך אם נכפיל את בשמונה או בתשעה נקבל את כל מספר השעות שמדר "קול ישראל" בכל הלשונות והגלים במשך היממה. לשון אחרת: הוצאות שלוש שעות שידור אלו לא יםלו מהוצאות כל המנגנון הגדול של "קול ישראל". לפי הערכה זהירה מאוד, יהיה מחיר התחזוקה וההפעלה לשנה לפחות 4 ציליון ל"י, בעוד שהשקעת היסוד בציוד הטכני תהיה כמיליון וחצי דולאר, ואין זה כולל עדיין הוצאות הכשרת עובדים וכד'.
זמן של שלוש שעות שידור הוא המקובל בארצות כפולין או יוגוסלביה. הארצות ה"בינוניות" משדרות 3-6 שעות ביממה, ואילו בארצות גדולות ועשירות כבריטניה, צרפת וגרמניה המערבית משדרים כמעט כל שעות היממה.
ברור, שאי אפשר יהיה לממן את כל ההוצאות האלה מאוצר הממשלה בלבד, ולכן יהי הכרח בהשתתפותם של מפרסמים פרטיים. מחיר הפרסומת בראדיו הוא יקר למדי, ובטלוויזיה יהיה בהכרח גבוה הרבה יותר. עומדת השאלה, אם יהיו המפרסמים מוכנים לשלם מחיר זה, ביחוד לאור העובדה שבתחילה, לפחות, יהיה מספר המקלטים קטן למדי והמודעות יגיעו לעיניים מועטות יחסית. מספר קטן זה יקשה על מימון הוצאות השירות מדמי רישיונות המקלטים המועטים,, ואם יעלו יותר מדי את דמי הרישיון, ישמש הדבר מחסום להתרבות מכשירי הטלוויזיה. כך נוצר מעגל קסמים, ודומה שקה יהיה להתגבר על הבעיות הכספיות הכרוכות בשלבים הראשונים בלי מיון ממשלתי נדיב, אם רוצה הממשלה לקיים את הישרות תחת פיקוחה.
פיקוחה של המדינה (קרי: הממשלה) על שירות הטלוויזיה ייתכן בכמה צורות: בצורת "קול ישראל" כיום, שהוא שירות ממשלתי המקבל מודעות פרסומת; בצורת הכרה ממשלתית; בצורת חברה ציבורית, וכו' וכו'. אולם ראוי לציין, שמאחר שהשתתפותם של מפרסמים מסחריים צהיה כאן בהכרח גדולה הרבה יותר מאשר ב"קול ישראל", נראה, שאי אפשר להעתיק את המבנה הנוכחי של "קול ישראל". בתמורה על כספם יתבעו המפרסמים פיקוח הרבה יותר גדול על השידורים.
יצרני מקלטי הראדיו הישראליים מוכנים לייצר מקלטי טלוויזיה, וכבר הכינו דגמי-אב של מקלטים כאלה. מדובר על שני מקלים עיקריים- אחד זול, במחיר של 600-750 ל"י, ושני יקר יותר בגבולות של של 1,000 ל"י, כולל כמובן מס מותרות. כלומר – אדם הקונה מקלט טלוויזיה, מקבל על עצמו הוצאה הקרובה להוצאה על מקרר חשמלי, ומאחר שרק ל-40% מהמשפחות בארץ יש מקררים חשמליים, ברור, כי בתנאים הנוכחיים יהיה מקלט זה בהישג ידן של של הקבוצות המבוססות יותר בלבד, בניגוד למקלט הראדיו שהוא מצרך עממי מאוד ומצוי כמעט בכל בית. הממשלה יכולה כמובן לסייע בהפצת המקלטים על ידי הקלות במסים או על ידי יצירת תנאי אשראי ליצרנים שיאפשרו להם להציע מקלטים בתשלומים נוחים ביותר. אבל כאן תתעורר כמובן השאלה העקרונית, כיצד מקלים על מכירת המקלטים, שברור שהם מצרכי מותרות ובידור, בעוד שיש עדיין קשיים כספיים גדולים ברכישת מקרר חשמלי, שבתנאי הארץ הוא הוא בגדר הכרח, לדעתם של רופאים רבים. מתעוררת כאן גם בעיה עדינה מאוד של יחסים מעמדיים, של אופי התוכניות וכו'.
שאלת הזיקה של השירות החדש אל "קול ישראל". האם תקום רשות ממשלתית משותפת לראדיו ולטלוויזיה? האם יקבל "קול ישראל" על עצמו את תפקיד פיתוחו של השירות החדש? מהיכן יבואו עובדיו של השירות?
ברור, כי מהרבה בחינות קרובה הטלוויזיה לראדיו, וטבעי, כי רבים מעובדיו הראשונים של שירות טלוויזיה יגויסו מקרב עובדי הראדיו. יהיה צורך לאמן ולהכשיר את העובדים, והדבר ייתכן לפי שעה רק בחוץ לארץ, ולכן יצטרך "קול ישראל" לקבל על עצמו הוצאה גדולה לצורך שיגורם של אנשים לחוץ-לארץ ואימונם שם, ואגב כך וויתור על עבודתם כאן. ברור, כי לצורך זה יבחרו דווקא את האנשים המוכשרים ביותר, והראדיו יהיה ראוי לפיצוי על השקעה זו על-ידי קבלת פיקוח על השירות החדש.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
STD15

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.

aguda ad haaretz